ממלצרים בהייטק
12 בפבר', 2007
דרור פויר, פיוטי ומדוייק כדרכו מדבר בגלוי על פיטוריו מעריכת 'מסע אחר', על ההקלה שבסיום העבודה, על המוביליות של שוק העבודה ועל מה שהוא בוחר לראות כתופעה דורית של החלפת מקומות עבודה. זה כבר הפוסט השני של פויר בנושא אחרי סוג של משל זן בנושא, ושניהם, שלא במפתיע זוכים לכמות מכובדת של תגובות. כמות התגובות יכולה לחזק את התחושה שמדובר אכן בתופעה דורית, אבל גם זה רק למראית עין.
כן, גם לי יוצא לחשוב על נושאים כאלה במונחים דוריים, ויש בכך מידה רבה של צדק, יש בתופעה הזו משהו שהוא אכן ייחודי לדור שלנו, אבל גם בתוכו מדובר בקבוצה מצומצמת יחסית, כזו שהולכת ומצטמצמת עוד יותר בעודנו מחליקים במורד העשור הרביעי לחיינו. והתופעה הזו היא בעיה.
הפרק החשוב ביותר ב"נו לוגו" של נעמי קליין, לטעמי, מדבר על שוק העבודה של הצעירים בארצות הברית ובמערב, לא על השעבוד למותגים ולא על הפשעים שאנחנו מבצעים בעולם השלישי. למה זה הפרק החשוב ביותר? כי הוא זה שטומן בחובו אפשרות אמיתית לשינוי, הוא זה שרלוונטי לחיי קהל היעד של הספר בצורה הישירה והמיידית ביותר. הוא גם הפרק שזכה להתייחסות התקשורתית הזעומה ביותר בימים בהם הספר עורר גלים, אולי מסיבות דומות.
קליין מתארת אנשים באזור גיל שלושים, כאלה שעובדים כבר עשור כמלצרים, זבנים בחנויות ספרים וכיוצא באלה עבודות זמניות. עשור שלם והם עדיין מדברים על עבודה זמנית. לא הם לא מוכרי ספרים, הם משוררים שעוד לא פרסמו ספר, הם אסירי תודה לתאגיד שמשלם להם פרוטות בזכות ההזדמנות להתחכך בסופרים שמגיעים לערב השקה של ספר. הם לא מלצרים, מה פתאום?! זה פשוט מעביר את הזמן בין אודישן לאודישן ואפילו מכסה בדוחק את שכר הדירה. כבר עשור שלם, אבל זו רק תחנת ביניים.
איכשהו, לקבוצה המצומצמת שפויר הוא חבר בכיר בה הלך יותר חלק, הוא כבר מזמן לא מלהטט בכדורי בצק, רק עובר מנקודה לנקודה על מפת התקשורת הישראלית, עם ביקור קצר באזור ההיי-טק. הוא לא לבד, כמוהו כל אלה שמדלגים בין חברות תוכנה, עוצרים לכמה זמן, מגרדים חסכונות ומנסים להקים סטארט אפ. הבעיה היא לאו דווקא בפיטורין, היא בעובדה שלמדנו (כן, גם אני במידה כזו או אחרת חלק מאותה קבוצה) לקבל אותם בכזו שלווה, שלמדנו לא לצפות ליותר ממקום העבודה שלנו. מתישהו בסביבות גיל עשרים וחמש קפצנו משכר סטודנט מינימלי למה שנראה לנו אז כמשכורות עתק, הרגשנו חלק ממשהו גדול בקנה מידה עולמי, והרגשנו שכסף לא יהיה בעיה משמעותית עבורנו. בתמורה להרגשה הזו ויתרנו על חלום היציבות, ויתרנו על מחשבות טורדניות על פנסיה וחיסכון, ויתרנו על הרצון והכוח לעמוד על זכויותינו. ויתרנו על הדאגה לעתיד האישי שלנו תמורת מניות בחלום ורוד של עתיד האנושות. אז כן, מדובר בעבודות שונות לחלוטין, אבל גם אליהן אנחנו ממשיכים לגרור את מנטליות המלצרים שקליין מתארת. לחלקנו זה עובר עם הילד הראשון, חלקנו "יעשו את המכה" שלהם ויוכלו להסיר דאגה מליבם, ואצל חלקנו זה יעבור כשכבר יהיה מאוחר מידי.
ובמעבר חד: דווקא את פיטוריו של פויר מעריכת 'מסע אחר' אני נאלץ להבין. לא, לא קראתי את העיתון, לא תחת שרביטו של פויר ולא בגלגוליו הקודמים, אבל כמי שעדיין מתרפק על ימי הזוהר של קפטן אינטרנט הפוירי אני מאמין שאני יכול לנחש מעט ממה שקרה גם ב'מסע אחר'. אין לי ספק ש'מסע אחר' של פויר היה קרוב יותר ללבי מגרסאות קודמות, אבל, כמו שכבר די ברור, לא אני קהל היעד של המגזין הזה. אבא שלי דווקא כן. בזמנו הוא היה מנוי עליו או על מגזין טיולים אחר ויצא לי לעלעל אצלו בכמה גליונות. קיוויתי לקבל חוויה תרבותית ומעשירה, כזו שתאפשר לי לדמיין צלילים וריחות, כזו שתביא אליי רסיסים של חיים אחרים וקיבלתי, בדרך כלל, מדריך טיולים מצומצם מלווה בתמונות מרהיבות. שמחתי לדעת באיזה רחוב פונים ימינה כי להגיע לכיכר מרהיבה, אבל הייתי מעדיף לקרוא שיחה עם הרוכל הקשיש שכבר שנים מעמיד את העגלה שלו באותה פינה בכיכר. אם וכאשר אגיע לעיר בטח אצטייד בספר יבש שידריך אותי במסלולים מדוייקים, בשביל זה אני לא צריך מגזין כרומו. אבא שלי, ושוב אני מזכיר שהוא קהל היעד, דווקא חשב אחרת, לטעמו המגזין כלל יותר מידי עיסוק ב"מסביב" ופחות מידי המלצות קונקרטיות. פויר, אני משער, יצר מגזין שהתרחק מקהל היעד שלו והתקרב אליי.
Related posts:
24 בספטמבר, 2009 בשעה 11:29
[...] מההקפאה, פוסט שמתקשר באופן ראוי ולא באמת מפתיע למשהו שכתבתי כאן בימיו הראשונים של הבלוג על אותו פויר ממש. פוסט שפויר, [...]