ההתפכחות כבר בפנים – פוסט בלעע
17 ביוני, 2007
רק לפני שבוע רעשה המדינה מהראיון שהעניק אברום בורג לנביא הזעם מרחוב שוקן, ואני, קראתי אמירות על הסתירה שבין יהדות המדינה לדמוקרטיה שלה, התקפות על המיליטריזם ועל פולחן הכח הישראלי, על מרכזיות השואה בחיינו, וחייכתי חיוך מיואש. ביני לביני הפטרתי, תהיתי, מה קרה לו לאיש הזה שצריך היה להגיע לגיל חמישים ושתיים ולעבור במרכזי הכח של החברה הישראלית כדי לנסח את אותן אמירות שכתבתי לעצמי בהתרגשות ביומן של גיל שבע עשרה. ויותר מהכל אני משער שעל כך געשה המדינה. לא על הפנסיה ועל ההיצמדות המגוחכת שלו אליה, וגם לא על תוכן הדברים, אלא על העובדה שבגיל חמישים ושתיים מרשה לעצמו בורג לדבר כמו מתבגר בן שש עשרה. כי גם היומן ההוא שלי, ולו היה עומד לרשותי עכשיו הייתי יכול לצטט, כלל לא אחת הצהרות מודעות לעצמן על היום שבו אפרד מהאשליות שלי, מעין ידיעה שהעמדות האלה ראויות לגילי הצעיר, שמותר עוד לדמיין מהפכה ועולם אחר, אבל שההתפכחות כבר בפנים. שעוד רגע יבוא הגיוס ודעתי תתיישב, ואחר כך עבודה ומשפחה ושגרה, שמרדנות הנעורים הזו היא רק הזדמנות לאיסוף זכרונות מסעירים ברשיון.
אז ל-Manics יש תקליט חדש, עטיפה מצויינת, על השירים אני עוד לא יכול לדבר, אבל אם אפשר לסמוך עליהם שיעשו לפחות משהו אחד כמו שצריך זה למצוא ציטוט מושלם לגב החוברת, והנה הוא שם
When a Man is young he is usually a revolutionary of some kind. So here I am speaking of my revolution
Wyndam Lewis
והמוכר, שרואה אותי מעמיד פני מתלבט מסביר שאומרים שהם חוזרים שתיים עשרה שנים אחורה, לימים הגדולים שלהם, ורק בבית מול הדיסקוגרפיה בויקיפדיה אפשר לראות, להיזכר, ששתיים עשרה שנים אחורה זה הרווח שבין The Holy Bible לבין Everything Must Go, רגע אחרי שריצ'י נעלם, רגע לפני שהלהקה הפכה לחיקוי חלול של עצמה. אפשר להיזכר שבשביל להתאהב באמת ב-Manics צריך אדם לחזור שש עשרה שנים אחורה, לראות את ג'יימס דין ברדפילד, שדוף וצעיר עד כאב, זקן ושפם מדובללים, ומשקפי שמש כהים מחזירים את אורות שלטי הנאון היפניים, שורף את המסך של MTV. ואלה כבר לא ה-Manics של היום, וגם אנחנו כבר נבוכים לשחרר הצהרות מהפכניות. וזה קורה בכל פינה, כי ככה לימדו אותנו, מותר לחלום, חשוב לחלום, כל עוד זה חלק מהמסלול, כל עוד ההתפכחות מחכה מעבר לפינה, כל עוד הזרעים שלה טמונים מראש בליבו של החלום. מחכים לנבוט. כי הריצ'י הפנימי של כל אחד מאיתנו עוד מרהיב לרגע לחתוך 4Real לתוך הזרוע לפני שהוא משאיר מכונית נטושה ליד איזה נהר נידח, והג'יימס דין (ברדפילד) הפנימי שלנו משמין, ודוהה, ויודע לצטט את גרייל מרקוס ואת וינדהאם לואיס, כי פעם גם הוא היה צעיר, ונועז, ומהפכן.
רציתי לצטט כאן שורות נבחרות מהשיר הגדול ההוא, אבל אי אפשר לבחור, אז רק תלכו לשם.
[gv data="O7vzJM9-Xj4"][/gv]
וג'רוויס קוקר תמיד שם, וגם עליו אפשר לסמוך שיהיה לו משהו חכם להגיד בגב החוברת, ו-This is Hardcore כבר עומד לחגוג עשור, ועל הגב שלו כתוב
It's OK to grow up – Just as long as you don't grow old. Face it… You are young
Related posts:
