עסקית היי-טק: רסטו הבשרית
18 ביוני, 2007
לארכיון המדור
כן, כן, עסקית היי-טק היא הדרך שלי לנסות ולהחזיר את הבלוג לשגרה בכל פעם שהוא מתפזר יותר מדי, בכל פעם שאני כבר לא בטוח למה התחלתי אותו ומה אני רוצה ממנו לעזאזל. אז הנה עוד אחת.
כבר עמדתי בעבר על הקשר הבסיסי שבין סצינת ההיי-טק הישראלית לבין הפרטת הרוח הצה"לית, הזכרתי גם את הדמיון בין הרגלי האכילה של היי-טקיסטים צעירים ומעודכנים לבין אלה של זקני התנועה הקיבוצית. על רקע שני אלה אין פלא שבעיבורה של קריית עתידים, בתחתיתו של מגדל המתנשא אל השמיים, אפשר למצוא את מה שכל אחד מאיתנו יזהה מיד כחדר אוכל.
כשהכרתי את קריית עתידים לראשונה, לפני למעלה מעשור היה חדר האוכל שלה בעל חזות קיבוצית למשעי, עם אותם קנקני פלסטיק נצחיים, אותן סלסילות ענק עמוסות בפרוסות לחם אחיד, ואותו היצע מוכר לעייפה של סלטים תפלים ומנות עיקריות חסרות מעוף. הוא גם שכן אז בפינה שקטה ומעט נידחת של הקריה, בשעות הצהריים המוקדמות אפשר היה לשמוע בו בעיקר רוסית. הצעירים שהגיעו לכאן כדי לכבוש את העולם חשבו בגדול, בתוך הבועה לא היה מקום לשחזור של אימת ארוחת הצהריים הצבאית.
אבל הבועה ההיא התפוצצה, ואחת אחרת מתנפחת. חדר האוכל עבר מתיחת פנים, יש לו שם חדש, אולי קצת מתחכם, רסטו, העיצוב זינק משנות החמישים הסגפניות לימי איקאה העליזים עם כסאות פלסטיק כתומים וציורי קיר צבעוניים. המנות, בבסיסן אותן מנות חדר אוכל קלאסיות, זכו למתיחת פנים, לאיזו תוספת של טוויסט עדכני קל. כך זכיתי היום, לדוגמה, לקבבונים סטנדרטיים ברוטב חרדל ודבש מהפכני לכאורה, או לתוספת של בורגול ועדשים, אבל אלה באים רק כתוספת לבסיס האיתן. עדיין תמצאו שם את חזה העוף על הגריל, את השניצלים או את צלי הבקר ההכרחיים, גם מקומה של תוספת האטריות הקצרות, השמנוניות והשרופות לא נפקד כמובן.
מתיחת הפנים הזו, שהתרחשה במקביל גם לקפטריות האוניברסטאיות, בתוספת ההתפכחות הכואבת מהבועה ההיא הפכו את חדר האוכל של רסטו ליעד אטרקטיבי, לא עוד נחלתם של מהנדסים רוסיים מבוגרים בלבד. הדיל, כראוי לחדר אוכל, הוא מעט מעורפל, 35 ש"ח גובים מכל סועד (ולא במקרה, זהו כאמור, סכום גג מקובל להשתתפות מעסיק בארוחת הצהריים) ובתמורה הוא מקבל את הזכות לארוחת צהריים מגוונת. לכאורה יש איזה הרכב קבוע לארוחה הזו, בפועל, אם לא תחרגו מהמגבלה של מנה עיקרית אחת, סביר להניח שכל מה שתצליחו לערום ולאזן על המגש יעבור את הקופה בשלום.
האוכל, כדאי לציין, עומד היטב בציפיות, לטוב ולרע. לא תמצאו, וגם לא תחפשו כאן הברקות קולינריות. החומוס שתקבלו הוא אותה משחה מסתורית שיכולה להיקרא חומוס רק בחדרי אוכל, הסלט עייף בדיוק במידה שהייתם מנחשים מראש, האנטיפסטי חסר מעוף אבל גם נטול פוטנציאל הרס, והמנות העיקריות, בדרך כלל, מוצלחות למדי, ומגוונות מאוד, פזורות במספר פינות המוקדשות לתבשילים, מנות גריל, מנה מוקפצת בווק, ומנות אפויות בתנור, עד היום לא נרשמה נפילה באף אחד מהביקורים הספורים שלי שם.
ובכל זאת, בבסיס חווית האכילה ברסטו עומדת תחושת כישלון צורבת, מעין הודאה פומבית בקטנותו ועליבותו של חלום ההיי-טק הגדול, וכאשר המזלג נושא אל פיך את שאריות אפונת הסנפרוסט האחרונות מן הצלחת ואתה מתפנה לקינוח הפרווה הקטן שהנחת על מפית בצד, אתה מרגיש כמה מחניק לחיות בתוך הבועה העכורה הזו.
אגב, לפני חודשים אחדים נפתחה בקול גדול גם הגירסה החלבית של רסטו, אבל שם מדובר בסיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.
Related posts:
