תודעה כוזבת

אני על סף יאוש. הוא לא עוזר, כבר שעה פחות או יותר שאני מנסה להוציא ממנו משהו, והוא מתעקש לעמוד במריו, להשאיר שריטה דקה בנייר, מעט מידי דיו פזור במרווחים לא אחידים. זה לא מה שהוא הבטיח לי, זה לא מה שדמיינתי. הפוסט הזה היה אמור להתחיל אחרת. הייתי אמור להתפייט על העובדה שדווקא עכשיו, כשסוף סוף יש מי שקורא דברים שאני כותב (נו, כן, אתם) אף אחד לא יכול לדעת שעברתי אליו, שהוא מגשים בשבילי חלום ישן. הוא, ה-Pilot G-Tec-C 0.25.
קוראים לי שחר ויש לי פטיש לעטים.
הכל בגלל סבתא שלי. היא ואוסף הרפידוגרפים שלה. וכל כרכי האנציקלופדיה 'תרבות'. מי שלא הכיר את אנציקלופדיה 'תרבות' יתקשה להאמין שהיא התקיימה. היא לא היתה אנציקלופדיה בשום מובן סביר של המילה, אוסף כרוך של חוברות, כל כפולת עמודים מוקדשת לנושא אחר, בלי שום קשר, נושאי או לקסיקוגרפי לכפולה שלפניה, תמיד בליווי איורים צבעוניים ומנקרי עיניים שילד בכתה ג' יכול היה לבחון את פרטיהם במשך שעות, בטח אם נכללו בהם צלבנים או לגיונרים רומיים. על דפי נייר חלקים הייתי מסכם את הכפולות האהובות עליי, ברפידוגרף. הדיוק הכירורגי של הקו השחור על הנייר, הקילוח האחיד של הדיו, ההיררכיה של מבנה הלגיון הרומי, הציפו אותי באושר.
קוראים לי שחר והיה לי פטיש גם למחברות.
עד לגיל מאוחר, מאוחר בהרבה מכדי שאסכים להודות בו, הייתי עומד בטיולים לאירופה בחנויות כלי כתיבה ומסתחרר מהשפע. מחברות עם איורים של Mordillo על הכריכה, עם סמלים של בתי אצולה, עם עיצובים אבסטרקטיים בגרפיקה ממוחשבת פרימיטיבית. כולן נאספו בגרגרנות, כולן צופנות את ההבטחה והאיום שיש בכל מחברת ריקה, מוכפלת ומועצמת.
שתי מחברות גדולות כאלה חיכו לי בבית, A4, עם מפה אנכרוניסטית על הכריכה, כזו שבה בני אדם מחוסרי ראש או מכונפים מסמלים ארצות לא נודעות. בדיונון נחתו אז ה-Pilot V5 הראשונים. לכל אורך הדרך הביתה סובבתי את העט בין אצבעותיי, הסרתי את הפקק, נעצתי מבט עורג, מעריץ, בשדרת דיסקות הפלסטיק הדקות שבחציו התחתון, מעידה, רומזת, מבטיחה איזה דיוק מדעי עלום מאחורי העט הפשוט הזה. דמיינתי את מעיין היצירה שיפרוץ במפגש שבין העט המופלא הזה לבין דפי המחברת. דמיינתי עולמות פנטזיה שלמים שיוולדו מהזיווג הזה. מהר מאוד הם נפרטו לאותן סטטיסטיקות יבשושיות של משחקי תפקידים, מהר מאוד גם שדרת הדיסקות הסקסית ההיא הפכה לאתר ההיקוות של שלוליות דיו מעליבות. שמות ללעג ולקלס את החלומות שלי.

זה לא נגמר, כי אחר כך הגיעה הגירסה הכדורית של ה-Pilot V5 Ball, שליוותה אותי בנאמנות דרך עמודי יומן ארוכים, זאת שכתמי דיו מביכים על האצבעות גילו לי את הנטייה שלה לקרוס ולדלוף אחרי טיסות. אחר כך ה-Pilot G-Tec C4, עם ראש הסיכה הדק, העט שמלווה אותי כבר כל כך הרבה שנים.
ואז, לפני שבועיים או שלושה הם צצו, אף אחד לא טרח להפריד ביניהם, זרוקים יחד באותו תא פלסטיק, בעיצוב זהה לאחיהם הותיקים, ה-Pilot G-Tec-C 0.25 עם עובי של רבע מ"מ, עובי שמבטיח לשחזר, כמעט, אולי, את חווית הרפידוגרף.
כבר יותר משעה שאני מנסה להוציא ממנו קו אחיד ויפה, והוא לועג לי.
נו, מה חשבתי? שעט בתשעה שקלים יכול לנצח את הזמן? להחזיר את ההתרגשות של ילד בן תשע מול ריצ'רד לב הארי שמטיל מצור על ירושלים?

Related posts:

1. עשרה ספרים ששינו את חיי
2. כן, קהילה – על המקטרת של יוסי גורביץ
3. האמינו יום יבוא
4. החולצה והדגל
5. ג'מייקה וקובה, או קינה לחופש שאבד