הווה מתמשך, It’s About Time

מוקדש למרמיט*, בדרכו למנזר.

מכיל ספוילרים, ברמה נמוכה למדי לדעתי, ל-Generation A של דאגלס קופלנד.

המספרים מדברים בעד עצמם: הספקתי הבוקר יותר מבכל אחד מהימים האחרונים, במלואם. המסקנה: שיתפוצץ העולם, בלעדיי. דיאקטיבייט. חפשו אותי באימייל.

צייץ מרמיט לפני קצת יותר משבוע, ועורר סערה קצרה של פרשנות, שנקטעה בהודעה החד-משמעית

כן, באמת, לכל הרשתות החברתיות. למה? פורטיס מסכם היטבhttp://4tis.bandcamp.com/track/—8

הודעה דומה פורסמה במקביל גם בחשבון הפייסבוק שלו, שכבר אינו קיים (לפחות עכשיו).

אבל הפיד, מי כמוני יודע, ממשיך בשלו, לא יכול לעצור.

כמה ימים מאוחר יותר סערו הרוחות סביב הפייק החדש של איתמר שאלתיאל. לרגע נדמה היה לי שאיתמר מנסה לגבור על הפייק שלו בתחרות פנימית של ליטוש הקואן המושלם שיצליח להיות סתום ומבריק במידות שוות בעודו מערב בתוכו לימודי איטלקית, שנאה יוקדת לקיץ וחרדה אמיתית לגורלה של ישראל.

יום אחד, אתם מבינים, יבואו נכדיו של איתמר פאקינג וישאלו אותו “סבא מה עשית בשנות האלפיים?” והוא יענה “Older tweets are temporarily unavailable” י.

רגע, הפוסט הזה מקבל כיוון בעייתי, הוא עוד עלול להישמע כמו קינה יהורם גאונית שכזו על הנוער של היום והזמן שהוא מבזבז כך בפייסבוק ובטוויטר, והרדידות והשטחיות והבורות. הוא לא מתכוון להיות קינה שכזו, רק שתדעו.

בתחילת Generation A של דאגלס קופלנד מתוודעים הקוראים לחמשת גיבוריו דרך שורת מונולוגים המציגים את רגע הכניסה של כל אחד מהם לסיפור (הרגע שבו כל אחד מהם נעקץ בידי דבורה בעתיד קרוב שבו נעלמו כל הדבורים בעולם). באחד המונולוגים האלה צצה לפתע תרופה בשם סולון שהוריה של אחת הדמויות התחילו לקחת. כתוצאה מכך הם החליטו שהם מפסיקים להאמין (באופן כללי, לאו דווקא באלוהים, פשוט כבר לא מאמינים בכלום) ויצאו בלי הודעה מוקדמת לטיול ארוך. בשלב זה נדמה שקופלנד משתמש בסולון כדי לומר משהו על חוסר היכולת של הדור הצעיר להישען על הוריו, בין אם במובן הכלכלי ובין אם כעוגן ערכי בעולם. אבל ככל שמתקדמת העלילה מתגלה התרופה הזו כמקגאפין של הספר, וכנוגעת בנושא המרכזי שקופלנד מבקש לטפל בו – היכולת האנושית לספר סיפורים. כי ההשפעה המרכזית של הסולון, הסיבה בעטיה היא הפכה לתרופה פופולרית להחריד בפרק זמן קצר, היא היותה Chronosuppresant, מדכאת-זמן. מי שנוטל סולון עובר לקיום שבו הוא אינו חושב, בעצם אינו מסוגל לחשוב, על העתיד, קרוב או רחוק, הוא חי בלימבו של הווה מתמשך. סולון, כך קופלנד, הוא הדרך היחידה של האנושות להתמודד עם האי-וודאות הנוראה של קיום במציאות הנוכחית.

אבל יש לסולון גם השפעות הרסניות, כמובן, ויש טוויסט בעלילה, ויש תקווה לאנושות אחרת, כזו שהדור הנוכחי הוא Generation A שלה, והתקווה הזו עוברת דרך חידוש היכולת לספר סיפורים, בסתירה מוחלטת, כמובן, להשפעה הבסיסית והגואלת לכאורה של הסולון.

הסולון כבר כאן, כדאי לשים לב, וכפי שתיאר קופלנד, הוא זוכה לפופולריות עצומה. דיכוי-זמן הוא אולי לא הדרך הנכונה, בטח שלא הדרך היחידה, להתמודד עם היעדר בטחון תעסוקתי, עם ההבטחה שהצלחה כלכלית-מקצועית סבירה תסתכם בהצטרפות למעמד הביניים הנשחק או אם אנושות שמתעקשת לדהור אל תוך שואה אקולוגית, אבל הוא הדרך הנוחה והמהירה ביותר לחיות עם כל אלה בשלום מדומה.

הסולון כבר כאן, וקוראים לו פייסבוק או טוויטר.

הממשק המקורי אמנם השתנה, בשתי הרשתות, אבל כדאי לשים אליו לב. בפייסבוק השמיטו אחרי לא מעט תלונות את ה-is שאמור היה להוות את התחילית של כל סטטוס, בטוויטר שינו את השאלה מ-What are you doing?, אבל הרעיון עודנו שם, כופה על המשתמשים חשיבה וקיום בזמן החמקמק הזה של הווה מתמשך.

יש לא מעט הבדלים טכניים באופן הצגת הפיד האישי של כל אחד בין פייסבוק לבין טוויטר, אבל ההבדלים האלה לא יכולים לטשטש את התכונה המשותפת לשניהם בסופו של דבר (בניגוד למה שחשבתי בעבר), הפיד הוא הווה מתמשך. אין בו עבר אמיתי, אין בו עתיד בכלל. רק ריחוף מתמיד בתוך קפסולת זמן מנותקת מציאות.

זה לא מקרה שאין חיפוש אמיתי בשתי הפלטפורמות האלה.

החיפוש בפייסבוק מצויין במציאת אנשים שאולי תרצו להוסיף לרשימת החברים שלכם, או עמודים שתרצו להוסיף לרשימת הלייקים שלכם. אין לכם סיכוי למצוא בעזרתו סטטוס ישן שאהבתם, לא שלכם ולא של מישהו אחר. החיפוש בטוויטר מחזיר תוצאות מהשבוע האחרון ובסופו, כבר שנים אותה התנצלות מיתממת שציטטתי קודם.

זה קשקוש מוחלט כמובן.

בטוויטר יכלו לשכור את שרותיהם של שני סטודנטים למדעי המחשב (בשנה האחרונה ללימודים אולי) כדי שיכתבו עבורם קוד למנגנון חיפוש אמיתי כפרויקט קיץ. בפייסבוק אולי היו צריכים מתכנת מקצועי של ממש בשביל זה. אבל הם לא רוצים.

סביר להניח, בעצם, שלשתי החברות יש מנגנון חיפוש מאוד מוצלח ומתוחכם שכולל אופציות פילוח וניתוח סטטיסטי של תוצאות. שתי החברות הרי חיות במידה רבה על העובדה שהן אוחזות משאב יקר מפז, אוצר נדיר של אינפורמציה חברתית שמאפשרת להן לפענח את הצייטיגייסט. זה לא עולה בקנה אחד עם מחיקה לכאורה של ציוצים בני כמה חודשים או עם אובדן התוקף של קישורים לעדכוני סטטוס ישנים.

אז כן, חלק מזה, חלק משמעותי אפילו, הוא ככל הנראה רק הרצון לשמר בלעדיות על האוצר הזה, למנוע מגורמים חיצוניים גישה לכל העושר האינפורמטיבי הזה. אבל אפילו את המטרה הזו אפשר היה לממש בלי לגזול מהמשתמש הפשוט יכולות חיפוש סבירות (סבירות זה הכל), ועדיין, הבחירה נעשתה.

כי חיפוש אמיתי משמעו קיום של עבר, קיומו של חץ זמן, שבירה בלתי-הפיכה של אשליית ההווה המתמשך, וזה משהו שאסור שיקרה. חיפוש אמיתי הוא הקץ למצב שבו תוחלת החיים של כל רעיון הוא הזמן שלוקח לו להיגרס בשיניה של מכונת הממים הגדולה מצד אחד, ושבו אותו רעיון יכול לצוץ שוב ושוב כאילו לא היה כאן מעולם. חיפוש אמיתי, יכולת לגשת לעדכוני עבר בקלות הוא הדרך הבטוחה ביותר להמחיש למשתמשי הרשתות החברתיות את האופן שבו חייהם מרחפים בלימבו הנצחי הזה ומכאן הדרך למחשבה על העתיד, קרוב או רחוק, היא כבר קצרה, קצרה מידי.

ואת זה, כאמור, אף אחד לא רוצה.

אבל זה לא חייב להיות כך, ויום אחד זה יהיה אחרת. הטכנולוגיה הרי כבר כאן, זה אפשרי, אפילו קל לביצוע. אפשר להפיץ מידע ולספוג מידע, כמו גם לשמור על קשר עם אנשים בלי להפוך לזה שמנסה לנצח את הפייק שלו, בלי שזה יזכיר את האווירה שלפני רצח רבין, בלי לוותר על הזכות ועל המאמץ שבאפשרות לספר סיפור.

יום אחד זה יהיה אחרת, נכון?

עד אז אפשר לברוח קצת למנזר.

לא יקרה לנו כלום.

* וגם לאיתמר, ליובל, ובעצם לכל מי שאיבד את הדרך**.

** וגם לכל מי שהיה פעם מלך.

16 תגובות ל“הווה מתמשך, It’s About Time”

  1. פעם איתמר כתב עלי בפייסבוק שאני מלך. זה נחשב?
    (רק אחר כך ראיתי שהוא מחלק את התואר הזה בנדיבות אינפלציונית, החתרן הארור.)

    אני זוכר שכבר רמזת פעם על תיאוריית ההווה המתמשך שלך, ובאיזו חדות היא תיארה לי את החווייה הטוויטרית.
    יש, אגב, אפליקציית חיפוש לטוויטר.
    http://snapbird.org/
    אבל גם היא די מוגבלת.

    מעניין שאתה חוזר כל הזמן ליכולת לספר סיפור, ואחת הסיבות* שעזבתי את טוויטר (לפייסבוק אף פעם לא ממש נקשרתי) היתה הקלות השואבת של הסיפור שם. הסיפור(ים) שאני מספר על עצמי ולעצמי, שמסדר לי את העולם בצורה שנותנת מענה מניח את הדעת לכל החרדות הקיומיות שתיארת, וזוכה לאישורם (ולמינשונם ולריטווּטם) של אנשים שמכירים אותי רק על סמך הסיפור הזה, ולכן אין להם בעיה לקבל אותו, ולחזק אותו, מה שמחזק את הדבקות שלי בו, מה שתוקע אותי בפרסונה סטאטית שמעכבת צמיחה.
    (שלא לדבר על הסתירה המובנית בין כנות ומיתוג עצמי.)

    יש עוד סיבות,* אבל הן פחות נוגעות לפוסט הזה. אולי כן אפשר להוסיף פה, אפרופו מכונת הממים הגדולה, את ההתמסמסות המוחלטת של הגבולות בין הגבוה לנמוך – בין תובנות עמוקות ועובדות מוצקות מחד, לדאחקות דלוחות ושמועות פרועות מאידך. זה לא חדש, כמובן, ועצם האזכור של המילים "גבוה ונמוך" ממצב אותי בחזית הריאקציה. אבל טוויטר מזקק את זה למקסימום, כמו הקראק של האינטרנטים שהוא. אין באמת פנאי לעכל את מה שקראתי, ובמילא הפיד מעכל כל דבר יחד, כמו מערכת העיכול של הבורְג, ומפליץ גגים.

    * סיבות שבדיעבד, כולן. העזיבה היתה תוצאה של דחף רגעי, אינטואיטיבי. הרציונליזציות באו אח"כ, יחד עם חוויית השחרור.
    כי אחרי הכל (ממש לא הכל, אבל חפיף), זה שחרור אדיר להבין שאין שום פיד שמחכה לי שאתעדכן ואעדכן. או אולי אני מרגיש ככה רק בגלל האופי הכפייתי שלי?

    (לטוב ולרע, אני גם כותב תגובות יותר ארוכות בבלוגים מאז שפרשתי.)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. בעצם, זה כנראה לא רק האופי הכפייתי שלי.
    כי כמו שכתבת, וראוי להדגיש שוב, ההווה המתמשך הזה מספק רק שלום *מדומה* עם כל הטרדות והחרדות, שנהדפות לשולי ההכרה כל עוד אנחנו שרויים בו, אבל לא נעלמות. ובעצם רק מחריפות, כי נוסף להן גם בזבוז הזמן ואובדן הריכוז.
    כך שזה לא הCarpe Diem או "לחיות את הרגע" שהוא משאת נפש ניו-אייג'ית עתיקה, וכנראה גם לא הסולון של קאפלנד שאתה מתאר.

    כשאתה שרוי בו, דאגות העולם החיצון מנקרות בך.
    כשאתה בעולם החיצון, מנקר בך הרצון לחזור להווה המתמשך (שמציע גם קיצורי דרך לעוד כמה דברים שדורשים יותר מאמץ "בחוץ", כמו תקשורת בין-אישית או סימפטיה).

    כשיש אתה סובל כשאין אתה סובל. קוראים לו שאלתיאל (צ"ל טוויטר-אל, אבל לא יכולתי לכבוש את הדאחקה. דאחקות דלוחות, הן בכל מקום.)

    בינתיים באמת אפשר לברוח קצת למנזר. כי כשעוזבים מגלים שזה לא היה משהו כ"כ קריטי כמו שהיה נדמה לנו כל עוד היינו שם (וגם זה סוג של סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו: שאנחנו עושים שם משהו "חשוב" – למיתוג העצמי שלנו או להצלת המולדת – כדי להצדיק את ההתמכרות).

    [להגיב לתגובה זו]

  3. תגובה יותר מפורטת אולי תגיע מאוחר יותר. אבל אני חושב שבאופן פרדוקסלי משהו הממים הם דווקא אלמנט שנאבק בקו הזה של ההווה. הרי הממים ממשיכים איתנו הלאה: כמובן שאחרי שהם נוצרים יש תקופה קצרה בה הם משתלטים על הכל ומצליחים להמאס על כולם, אבל אחרי תקופה מסוימת הם הופכים להיות עוד אלמנט קבוע שנמצא שם. גם עוד חודש מישהו יוכל להתייחס ל-"מזכיר את האווירה לפני רצח רבין" או משהו דומה ואנשים יבינו את זה, וימקמו את זה בהקשר היסטורי (עד כמה שתקופה של חודשים יכולה להחשב "היסטוריה", אבל בהיפר-מהירות בה מתקדם הפיד זה בהחלט מתאים). ככה שהממים הם דרך ליצור משהו ששורד את הפיד הרגעי ומצליח להיות שם לאורך זמן ארוך.

    פעם אמרתי שהממים הם כמעט כמו משתמש אנושי – עם אישיות והיסטוריית ציוצים והכל. יכול להיות שהדימוי היותר טוב הוא שהם עוגנים בעבר של הפיד שאפשר תמיד לשלוף מחדש. לא כל שימוש בהם יהיה נבון או מועיל או אינטיליגנטי אבל כל שימוש בהם יזכיר שלפיד יש היסטוריה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אז אני קורא, בעניין רב, את הפוסט ואת התגובה של מרמיט. ואני בעיקר תוהה למה רוב הדברים הללו לא תופסים לגבי. אני לא משתתף כמעט בממים, אבל גם לא מרגיש שום לחץ או כפייתיות סביב טוויטר שגורם לי לרצות לתפוס מרחק. ההווה המתמשך שם לא מרגיש לי שונה מהווה מתמשך של לשבת עם חברים בים או בפאב ולנהל שיחות שיעלמו להן עם הגאות ועם הטיפ. ואולי חלק מהזהות העצמית שלי היא להיות הבן-אדם הזה שיושב עם חברים בפאב, אבל אני לא רואה איך הסיטואציה הזו, והדינמיקה הזו, משפיעה עלי כאדם, כפרסונה.

    אני מנסה להבין אם יש כאן הבדל מהותי באופן השימוש שלי את הכלים הללו, או רק ברמה כלשהי של חוסר מודעות מצידי, מחסור ב-insight על התפקיד שהם ממלאים בחיים שלי, על ההשפעות הפסיכולוגיות שלהם עלי.

    אני אינסטינקטיבית מנסה לקשר את זה לתיאוריות שאני מכיר, על digital immigrants ועל digital natives, שבשבילהם סביבת הסיפוקים המיידיים של טוויטר לא מהווה פיתוי כ"כ גדול, כי היא ברורה מאיליה. אני מאמין שאני נמצא על הקו, על שולי הדור הראשון של הילידים הדיגיטליים. אני יודע ששחר מבוגר ממני בכמה שנים, אבל אני לא בטוח שזה הבדל משמעותי בחלוקת הדורות הזו. הללו. ואני לא יודע בן כמה מרמיט. ואני בכלל לא בטוח שבחלוקה הזו נעוץ ההבדל.

    ובסופו של דבר, אני חושב שכמות הטוויטים ליום שלי ירדה משמעותית בשנה האחרונה. וגם הזמן שבו אני מבלה בלקרוא ולהתעדכן בפיד. אז אפשר להגיד שהתנתקתי חלקית מטוויטר, ולכן לא הרגשתי צורך להתנתק לחלוטין. הווה מתמשך זה לא דבר רע, אם זה לא מחליף את ההווה המתחלף.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    מרמיט מבוגר משחר בשנתיים בערך.

    אבל אני לא חושב שגיל זה כל הסיפור. זה בהחלט קשור גם למבנה נפשי. ראיתי אנשים שידעו להשתמש בטוויטר במתינות, וראיתי לא מעט תלונות או תהיות של אנשים שהרגישו שטוויטר שותה להם את החיים.

    אולי זה קשור לשאלה אם אתה משתמש בטוויטר בעיקר כדי לשדר, או בעיקר כדי לקלוט. ויכול להיות שאם הייתי עושה דילול משמעותי ברשימת הנעקבים שלי, המחנק הזה היה פוחת.

    אבל:
    א. אינפול נהיה עניין פוליטי.
    ב. הבעיה החמורה והמייאשת באמת: בהרבה מקרים אנשים ששידרו אותות מעניינים, שידרו גם הרבה רעש מייגע.
    ג. היה יותר קל לחתוך.

    [להגיב לתגובה זו]

    אבנר Reply:

    מה שאני לא מצליח להרגיש על בשרי זו הנקודה הזו, שבה כמות הרעש כ"כ גבוהה עד שאני אעדיף לזרוק את כל המעגל החברתי לפח רק בשביל לא להתמודד איתו. כלומר, אני בהחלט מבין את זה, אבל אני צריך שהיחס רעש/אות יהיה ממש עצבני בשביל לוותר על האותות. זו הסיבה שהעלתי את נקודות הדורות. יכולת לסנן רעשים היא ללא ספק יכולת יותר ויותר נדרשת בימינו.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    כאן אני חושב שזה לא קשור לדורות, אלא למשהו ששחר ציין בפוסט, שהופך use לabuse שמחייב "גמילה": כשהמצב האישי בעולם המוחשי לא מרנין במיוחד, הרעש של ההווה המתמשך הופך יותר ויותר לבריחה, למונוסודיום גלוטומט נפשי שמדכא את הרעב (ל…אושר?) בלי להשביע אותו. עד שחוטפים בחילה, מגלים שהשרירים התנוונו, ונשבעים לאכול רק קינואה וחסה. לפחות עד שיושג איזון מסוים, שיאפשר לכרסם חטיף מדי פעם, ולחזור ל"מעגל החברתי" של המשתמשים בלי ליפול להתמכרות.
    (או, בגרסת אלכוהוליסטים אנונימיים- לעולם לא, כי ההתמכרות אורבת תמיד בצללים. אני לא נוטה לקבל את הגרסה הזאת.)

    (כן, שמתי לב שזה כבר לא נוגע לטוויטר, אלא לתכונות האופי שלי. טוויטר פשוט היה הסם הכי זמין בסביבה)

  5. מרמיט, האתר שלך גם לא זמין.
    האם גם ממנו אתה נגמל? (וגומל גם אותנו?)

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    לפי הבדיקות שלי הבלוג תקין וזמין.
    יכול להיות שאתה מנסה להיכנס מהעבודה? בחלק ממקומות העבודה, הפילטרים מסננים אותי, בגלל שם הדומיין הזימתי.
    (זאת בעיה דבילית ושולית, רק שצריך להעביר את הבלוג כדי לפתור אותה, ואין לי כוח להתעסק בזה.)

    [להגיב לתגובה זו]

    אורי Reply:

    באמת אני נכנס דרך העבודה.
    אבל כמעט תמיד אני קורא אותך בעבודה… אולי עלו עלי? איפה אני אמצא את הענין בעבודה עכשיו?
    או אולי זה מגבלות חדשות מהשלטונות? יכול להיות שלקרוא את המרמיט בעבודה זו התנהגות אנטי-ציונית אשר מינסטריון האמת אינו מתיר עוד? בערות היא כוח!
    בכל מקרה אבדוק גם בבית.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. (גילוי נאות: צעיר מכם, אבל לא מבין ולא משתמש בטוויטר.)
    דווקא יכולת החיפוש היא שתמיד הרגישה לי כא־היסטורית, משטחת את כל השנים לבליל אחד, ומטביעה את ההווה בעבר ובעתיד. תפישת הזמן המקובלת, של התקדמות, מחייבת גם שיכחה, או לפחות התקדמות ממשהו אחד למשהו אחר. ככה התבגרו, אומרות השמועות, בדור שלכם: עושים משהו אחד, ואחריו עושים משהו אחר; לומדים מטעויות, משנים דעות. אבל למישהו כמוני, שלמרבה צערו אל כל שלבי התבגרותו אפשר להגיע מחיפוש בגוגל, הדברים שונים. החיפוש לא יוצר חץ זמן, אלא מועך גם את התגובה הזו לתוך מי שאני כבר לא, ולמי שאשתנה לו, הכל בו־זמני ומרצד. (החלפת כינויים כפייתית לאורך השנים היא פתרון חלקי ולא מספק.) רשומות בבלוג ותגובות בפורומים כבר לא נכתבות מתוך הרגשת הרגע, אלא מזוית הקורא, הקורא של מחר והקורא של עוד חמש שנים. אחת לחודשיים שלושה אני עובר על הפיד בפייסבוק ומחזיר את מספר הסטאטוסים מדו־ספרתי לחד־ספרתי.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. […] […]

  8. […] […]

  9. […] כתבתי בעבר על ההווה המתמשך, אותו לימבו אל-זמני שחיוני כל כך לעצם הקיום הדינמי של […]

  10. […] היא האופי של טוויטר כאזור של הווה מתמשך, כפי ששחר כתב כאן. סביבה שבה אין עבר ואין עתיד. יש רק את הציוץ ואת השיחה, […]

  11. […] אני מגלה שדאגלס ראשקוף גונב רעיונות מפוסטים שלי, משקיע בהם כמה שנים של עבודה ותחקיר ומגבש מתוכם ספר. […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting