אז איפה מספרים בדיחות גלעד שליט בגוגל+?

תקציר טכני קצרצר למי שעדיין לא מכיר את רעיון המעגלים של גוגל+

מי שרוצה לקרוא קצת יותר מוזמן לעשות את זה אצל אלי.

אין בגוגל+ חברים כמו בפייסבוק, אבל גם לא עוקבים\נעקבים כמו בטוויטר. יש משהו חדש ושונה שמוגדר על-ידי המעגלים האלה שכולם מדברים עליהם.

בשלב ראשון אני רשאי להוסיף כל אדם בגוגל+ לתוך אחד או יותר מהמעגלים שלי, אני יכול להשתמש במעגלים האלה כדי ליצור פילוח של האנשים שהוספתי (מעגל חברים, מעגל משפחה, מעגל נודניקים, מעגל בלוגרים וכן הלאה). מאותו רגע אני עוקב אחריהם (כמו בטוויטר לכאורה) בלי שהם יחוייבו לאשר את הקשר שלי על-ידי הוספה שלי למעגל כלשהו שלהם.

אבל אותם מעגלים בדיוק משחקים תפקיד משמעותי גם בכיוון ההפוך. בכל פעולת שיתוף אתם מתבקשים להחליט אם היא מיועדת למעגל מסויים (או כמה), לכל המעגלים שלכם, למעגלים המורחבים (מה שנקרא חברים של חברים בפייסבוק) או לעולם כולו (פומבי).

כך יוצא שהחד-כיווניות הטוויטרית באופיה נשברת. כשאני בוחר לחלוק משהו באופן שאינו פומבי ופתוח לכל העולם (כולל כתוצאת חיפוש בגוגל) העובדה שמישהו בחר להוסיף אותי למעגל אצלו (“לעקוב” אחריי) הופכת לא רלוונטית כי הוא לא ייחשף לעדכון שלי אם אינו נכלל במעגלים שאליו הוא משודר.

נדמה לי שיש כאן בעיה.

אז מה הבעיה?

בערך יממה לתוך השימוש המהוסס בגוגל+ התחלתי להרגיש בה, בבעיה הזו. הרגשתי שיש צורך באפשרות לשדר לכל מי שהוסיף אותי למעגלים שלו בלי להפוך את ההודעה לפומבית.

זה מגוחך, השיבו לי כמה אנשים, מה ההבדל בין זה לבין הודעה פומבית?

ניסיתי להיאחז בהבדלים טכניים מזעריים, הידיעה למי בדיוק אני חושף את ההודעה, העובדה שהיא חסומה לגישה מחיפוש חיצוני. אבל אלה באמת הבדלים זניחים.

ועדיין נדמה לי שיש כאן בעיה, לפחות קונספטואלית גם אם לא ממשית.

בטוויטר אין ברירה של ממש, השידור הוא לכולם (ובמקרה של חשבון חסום, רק למי שאישרת לו מעקב), בפייסבוק יש ברירה. מרבית האנשים לא מתעמקים בה, אושיות רשת בוחרים לשתף עם כולם, האחרים מגבילים את השידור בדרך כלל לחברים בלבד (ואם לא את השידור עצמו אז את היכולת להגיב ולהשתתף בדיון).

גוגל+, כאמור, הוא יצור כלאיים, וכאן נוצרת הבעיה הראשונה. מרגע שיש מדרג פומביות סביר להניח שאנשים מן השורה יירתעו מהאופציה הפומבית ביותר ויבחרו (גם אם אין לזה הצדקה של ממש) באופציות הסגורות מעט יותר. בחירה כזו תרוקן מתוכן את ההבדל המרכזי שבין שיטת החברים של פייסבוק לבין שיטת המעגלים של גוגל+. כתוצאה מיידית, אנשים שהוסיפו אותי למעגל שלהם לא יראו שום עדכון שלי בעצם.

הארלי אדופטרז שגודשים את הפלוס עכשיו, כולם בעלי עיטורי ריטוויט הזהב, חלקם הגדול מצולקי ישראבלוג וותיקי וורדפרס, מושכים כתפיים בגיחוך. זה בדיוק כמו בטוויטר או בבלוג הם אומרים, אתה הרי לא חושב להגביל את הפומביות, אתה יודע שהמידע ששחררת חופשי עכשיו לעולם כולו.

זה נכון, ברמה התיאורטית, אבל זה גם חסר משמעות כמעט, לפחות כרגע.

שיטת המעגלים של גוגל+ היא שינוי מהותי באופן שבו מתנהלים קשרים ברשתות חברתיות, והשינוי המהותי הזה מחייב שינוי תפישה של המשתמשים, לפחות של אלה שהגיעו ויגיעו לפלוס מפייסבוק. הדינמיקה הזו, אני משער, היא איום משמעותי על סיכויי ההצלחה של פלוס, איום שגוגל צריכה לחשוב עליו ברצינות, לנסות ולמצוא דרך לחנך את הקהל החדש שלהם, ולא בכפייה של תרגיל טכני עוקף הגדרות.

ועדיין, גם אחרי שינוי פרדיגמה אפשרי שכזה, אני חושב שתישאר כאן בעיה.

סוגיית גלעד שליט

נו, אז איפה באמת מספרים בדיחות גלעד שליט?

זאת פרובוקציה, כן, אבל יש מאחוריה בעיה מהותית.

בטוויטר זה די ברור, פשוט מספרים, מי שרוצה מוזמן לאנפל (להפסיק לעקוב).

בפייסבוק, נו, שם זה קצת יותר מורכב, עידוק (כמשל) יספר בגלוי, אחרים יוותרו או שיפרסמו לרשימת חברים מצומצמת.

ובגוגל+?

מצד אחד, אם יש לי בדיחה מוצלחת כזו אני ארצה לחלוק אותה עם מי שבחר לעקוב אחריי בגלל היותי שנון, חד ואכזרי, מצד שני זה כופה עליי לחלוק אותה בפומבי, וזה מן הסתם כולל גם את מי שהוסיף אותי למעגליו על רקע קשר משפחתי או בגלל מקום עבודה משותף. ובעצם, הרי טוב לי עם הפומביות, אני רוצה שאנשים יוכלו לחלוק את זה הלאה, למשוך עוד אנשים שירצו לשמוע אותי משחרר שנינויות שכאלה, זו כל הגדולה של שחרור המחוייבות הדו-סטרית נוסח פייסבוק. אז אני תקוע באמצע, רוצה פומביות טוויטרית, אבל לא רוצה להיות מוזמן לשיחת הבהרה עם הבוס או עם סבתא על זה שיש דברים שלא צוחקים עליהם.

אני משער שאפשר לשחק עם הגדרות המעגלים באופן שייצור פתרון כלאיים מספק חלקית, פתרון שכרוך בהרבה מאוד עבודה שחורה, ושבסופו אני עדיין לא מקבל את מה שבאמת רציתי.

בדיחות גלעד שליט הן רק דוגמה פרובוקטיבית, אבל יש הרבה מאוד דוגמאות שקולות. אני רוצה להיות מסוגל לפרסם קישורים לפוסטים בבלוג, או מחשבות פוליטיות חתרניות באופן פומבי, ועדיין לסמוך על כך שבהסתברות גבוהה רק מי שאני ארצה יקרא אותם.

אני רוצה, במלים אחרות, את הפרטיות הפומבית של טוויטר. כן, יש כזה דבר. טכנית הרי שום דבר לא מונע מאמא שלכם לעקוב אחריכם בטוויטר. מעשית זה לא קורה. לכן טוויטר מאפשר לאנשים התבטאות חופשית יותר מפייסבוק, למרות היעדר שליטה מוחלט כמעט בהגדרות פרטיות.

לקראת פתרון – ניהול זהויות במקום ניהול פרטיות

אבל יש, אני חושב, פתרון מעניין ומאתגר לכל התסבוכת הזו. אני מניח שהשם הראוי לפתרון הזה יהיה ניהול זהויות.

כי במחשבה שנייה, יכול להיות בכלל שהבוס (ואפילו סבתא) יעריכו בדיחת גלעד שליט טובה. יכול להיות שהם מאוד יאהבו פוסט שכתבתי. אני רק לא רוצה שהפוסט הזה ישוייך אליי, כלומר אל אותה זהות רשת שמעלה תמונות של הילדים מיום שבת בבריכה או ממסיבת התחפושות המשרדית.

אני מאמין שמשהו כזה ניתן למימוש טכנולוגי.

זה לא פתרון מספק עבור מי שירצה לנהל ברשת את הזהות הסודית שלו כחבר בתא אנרכיסטי שמתכנן מהפכה אלימה, או את היותו חבר של כבוד באילומינטי, אבל זה בהחלט פתרון אפשרי לסוגיות שהצגתי קודם.

ברמה החברתית של הרשת זה הרי קיים כבר שנים.

פעם, ממש מזמן, פגשתי בבריכה מישהו שהכרתי אישית, ושאחר כך יצא לנו להשתתף בכמה דיונים במסגרת האייל הקורא. דיברנו קצת על החיים ואז הוא סיפר בגאווה גלויה שהוא הוא יעקב פופק. אף פעם לא הייתי פעיל במיוחד באייל, ואף על פי כן התרגשתי כמובן. מה שמרתק אותי בסיפור הקטן הזה הוא העובדה שאותו אדם ניהל זהויות שונות, שאת שתיהן הכרתי, באותה מערכת מקוונת. עד היום נדמה שהרשתות החברתיות מבקשות לשים קץ לאפשרות הזו. אני חושב שזו טעות.

נכון להיום הגדרת הפרטיות של גוגל+ הן מפורטות להפליא. כל פסיק בפרופיל האישי ניתן להגדרה במידת חשיפה שונה. ועדיין הנחת היסוד היא שיש פרופיל אחד ויחיד, שכל חלקין מצטרפים זה לזה ויוצרים אישיות אחת. זה פשוט לא נכון.

אני רוצה שפיזיקאים עמיתים למשל (נניח) יראו בפרופיל שלי רשימת פרסומים, תחומי עניין ואת שמי המלא. אני רוצה שסתם עוקבים יראו שם פרטי (או כינוי רשת שרירותי) וכמה מלים מתחכמות. אני רוצה שבני משפחה יראו כמה אני גאה בבנות. הבנתם את העקרון.

אבל, וזה החלק הטריקי, אני רוצה את האפשרות שמישהו יוכל לראות שתי זהויות כאלה בלי לדעת שמדובר באותו אדם (אלא אם אני אחליט לחשוף בפניו את העובדה הזו), ושגם אני אזכה להכיר את אותו מישהו בזהויות שונות בהתאם לרצונותיו.

אני חושב שיש לי גם רעיון ראשוני לדרך שבה משהו כזה יכול לצמוח, אבל הוא כבר יחכה לפוסט המשך.

13 תגובות ל“אז איפה מספרים בדיחות גלעד שליט בגוגל+?”

  1. זה פחות עניין של חד/דו-כיווניות, לדעתי, ושגוגל פלוס לוקח שתי קטגוריות שונות – אנשים שאני רוצה לקרוא אותם ואנשים שאני רוצה לכתוב אליהם – ומשלב אותם לתוך מודל אחיד, שלא עונה על כל הצרכים.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. […] סביב גוגל פלוס, הרשת החברתית החדשה של גוגל, ממשיך שחר לנתח את ההבדלים בינה לבין רשתות אחרות שלנו, והבעיות החברתיות שהן טובות […]

  3. בקיצור, אתה רוצה לצאת בסדר עם כולם – להיות שנון, אבל לא לשלם את המחיר.
    זאת לא בעיה טכנית של גוגל , זאת בעיה אתית שלך עם עצמך.

    אם אתה לא מוכן לחשוף את התעוזה הפוליטית שלך מעבר למעגל החברים הקרוב – מה היא שווה?
    אם אתה חושב שבדיחה על חשבון גלעד שליט היא דבר מכוער – אולי עדיף שתימנע מלספר אותה, למרות הפיתוי להיות מגניב בעיני החברים הקרובים שלך?

    מה שנחמד בטוויטר הוא שהכל על השולחן, ללא כחל וסרק.
    ממה שתיארת, נדמה לי שגוגל מנסים בעזרת שינוי קטן להציע איזה בידול ניואנסי ופתטי בניסיון להתחרות בפייסבוק. לא ראיתי שזה עבד להם בבאז.
    (והם עוד בחרו בסיסמה היומרנית don't be evil…)

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    טוב, אבנר כבר ענה, אני חושב, אבל אני רוצה להרחיב קצת.
    אני לא צריך לחשוב שבדיחת גלעד שליט (ואני לא חושב שהיא בדיחה "על חשבון גלעד שליט") היא דבר מכוער, אבל ברור שלא אשלוף אותה בשולחן ארוחת הערב המשפחתית. הכיוון שאליו צועדות הרשתות החברתיות היום (ובייחוד גוגל ) כמעט כופה עליי כן לעשות את זה או ללוותר עליה בכלל.
    אבל בדיחות גלעד שליט באמת היו רק פרובוקציה. אני רוצה להשתמש ברשת החברתית כדי להפיץ קישורים לפוסטים בבלוג הזה, ואני רוצה שקישורים כאלה יהיו כמה שיותר פומביים, לפחות במובן הבסיסי שהם אכן יהיו נגישים לכולם, ובטח שהם ייחשפו לכל מי שרצה בזה (בלי שאני אצטרך לבחור לעקוב אחרי בחזרה), ובו זמנית אני גם לא רוצה שהם יופיעו בזרם של מי שלא מעוניין בכך. נכון לעכשיו מה שביקשתי הוא בלתי אפשרי, כי מבחינת גוגל יש לי רק זהות אחת. ברגע שאוכל ליצור שתי זהויות נפרדות, הכל יהיה הרבה יותר פשוט.
    אני יכול לעשות את זה היום בדרך לא דרך (ושיש בה גם הפרה של החוזה ביני לבין גוגל אבל זה זניח), אני לא רואה שום סיבה שזה יהיה המצב. אני כותב את הבלוג הזה כבר ארבע שנים, ואני עומד מאחוריו ומאחורי כל מה שנכתב בו, כולל שטויות וטעיויות טיפשיות במיוחד שנעשו כאן. אני חושב שזה די והותר מבחינת הוכחת יושרה, וזה לא מחייב אותי לכרוך את הבלוג הזה עם כל אספקט אחר של האישות המקוונת והלא מקוונת שלי.
    יש לי הרבה בעיות שלי עם עצמי, ויכול להיות שלחלקן יש קשר לדברים שכתבת, ועדיין נדמה לי שהרחקת לכת בתפישה ההוליסטית הזו של חשיפה מוחלטת של כל מה שראוי לחשיפה כלשהי והצנעה מוחלטת של כל מה שאינו ראוי לחשיפה מלאה.

    [להגיב לתגובה זו]

    בר Reply:

    יש לי תחושה (ממה שיצא לי לברר בסביבה הקרובה שלי) שלא הרבה אנשים משתמשים במידור שפייסבוק מאפשר. אני חושב שהמידור בפייסבוק לא קל וידידותי למשתמש בכוונה. פייסבוק מעוניינים בקריסת מחיצות המידע כדי שכמה שיותר אנשים ישותפו וייחשפו כל הזמן (לא מטעמים קונספרטיביים, אלא כלכליים). המעגלים של גוגל נגישים יותר אבל גם גם הם בעייתיים, כמו שמראה הפוסט. בסופו של דבר זליגת מידע מובילה להשטחתו בגלל הצנזור העצמי שייגזר משמירה על זהות קוהרנטית (מבחינה מוסרית ופסיכולוגית) ונטולת סתירות.
    אבל האדם לא קוהרנטי והוא כן מלא סתירות וכל התבטאות היא תלוית הקשר וקהל יעד. אפשר לקחת בתור דוגמה פליטת פה בנוסח יורם זק:
    – א’ נוזף בעובד שלו המצהיר במשרד לעיני כולם, שהוא חושק בשדיה של ד’ (כל הכבוד ל-א'. הנזיפה במקומה)
    – בערב, א’ תוהה בפני חבריו בסלון ביתו, איך אפשר בעצם שלא לחשוק בשדיה של ד’ (אוקיי, הגיוני)
    – אבל הוא משתתף בסדרה "מחוברים" (אז עדיף שלא יגיד)
    – אבל הוא קלט שנגמרה הסוללה במצלמה שלו (אוקיי, אז מותר)
    – אבל בדיוק לפני שיוצאות לו המילים מהפה, אשתו חוזרת הביתה (עצור!)
    לקוח מכאן

    בקיצור, בשביל ליישם בגוגל את פתרון ריבוי הזהויות (רעיון יפה), צריך קודם להשתחרר מהאשליה (שיעל לא היחידה שלכודה בה משום שהיא אולי הציפיה החברתית החזקה ביותר) שהאני הוא אחד.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אני לא מסכים שיש כאן בעיה אתית. אני חושב שזה שיקול לטיעון נגד פרטיות ש-"אם אין לך מה להסתיר, מה איכפת לך שאין לך פרטיות". אני לא צריך לחשוב שבדיחות גלעד שליט הן דבר מכוער בשביל לדעת שיש אנשים שלא יעריכו אותן או יהנו מהן. את אומרת כאן שאם אני לא רוצה לצעוק כל מחשבה בראש חוצות, אז כנראה היא לא שווה שיגידו אותה, אבל זו ראיה ממש פשטנית של מערכות יחסים ומעגלים חברתיים, בלי קשר לאינטרנט.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. אבל זו בדיוק הבעייה ששיטת המעגלים של גוגל פותרת, את בדיחת גלעד שליט אתה יכול לחשוף אך ורק למעגל שאתה רוצה שיקראו אותה, תכנים הקשורים לעבודתך רק למעגל החברים לעבודה, וידויים על חיי המין רק לחבריך הקרובים וכו', למעשה אתה יכול לנהל פרופילים שונים לחלוטין עבור כל מעגל שהקשר היחיד בינהם יהיה שמך ותמונת הפרופיל שלך.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אלי: אבל זה רק פתרון חלקי. אני צריך ידנית לסווג את כל האנשים שירצו לקרוא את X ואת Y, מה שבהכרח אומר שאני צריך לשים אותם במעגל. ומה עם אנשים שאני לא מכיר? טוויטר הוא כלי נהדר להכיר אנשים חדשים, שיכולים להתחיל לעקוב אחריך בלי להכיר אותך מראש. בשיטה של גוגל, את הבדיחות שלי יקראו רק אנשים שאני בחרתי. המעקב נהיה חד כיווני, אבל רק בשליטה של צד אחד.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. […] שהסטטוס יהיה פומבי ונגיש לכל העולם, או במילים אחרות: חוסר היכולת לספר בדיחות גלעד שליט בגוגל פלוס. אם בטוויטר למשל "מותר" לספר בדיחות ציניות […]

  8. […] על גוגל+, הרשת החברתית החדשה של גוגל (ראו למשל אצל אלי, שחר, ואבנר). לי נדמה שאחד החידושים המרכזיים בעצם יצירתה של […]

  9. תגובה מאוחרת, מעניין אם תקרא.
    בוקר טוב!
    גם לי עלה הרעיון לא מזמן, ויש כאן הסבר היסטורי-
    עם המצאת הווב 2.0 הרשת התפצלה.
    אפשר לומר שבמקום שהתוכן יחבר בין אנשים, אנשים מחברים בין תכנים.
    או בלשון יותר מיסטית
    אנשים משתפים ממים כשפעם ממים שיתפו אנשים.
    אז שני החלקים שהרשת התפצלה אליהם הם:
    1. פייסבוק כמובן, רשת חברתית שהעיקר בה הוא הזהויות שהתוכן משרת אותן.
    2. אנונימוס. התוצר של 4chan שבו בפירוש אנשים חסרי שם משרתים רעיון גדול.
    עכשיו, אנונימוס מארגנים קרב מאסף, התשתית של הרשת היא כבר לא המגרש הביתי שלהם, והם שריד מוקצן של תרבות הפורומים שמתאספים סביב רעיון תחת שמות בדויים -כמו הניק שלי, אותו אווטאר שנעשה הרבה פחות נפוץ בנוף האינטרנטי של המשתמש הממוצע.
    מצד שני לאנונימוס יש הבנה לעומק של הטכנולוגיה, ולפורומים הנושאיים יש אינרציה עצומה. לראיה האייל הקורא שקם לתחיה, וגם עין הדג, ופורום הבית שלי שחי על אינרציה בלבד שנים אחרי שהאתר שסביבו הוא נוצר נסגר, ושקלט לתוכו אף קהילה שלמה מאתר קדום שקרס עוד קודם.
    מכאן הכוח הרב של אנונימוס והנחישות של אנשיו חסרי הפנים.
    אז אם אתה רוצה אוואטרים, אתה צריך לנטרל את ההנחה של הווב 2.0 שהמדיום הוא המסר, ולבנות מערכת סביב הרעיון שcontent is king

    [להגיב לתגובה זו]

  10. […] מעניין לקרוא בדיון שהתפתח עם פתיחת +google, כשנשאלה השאלה איפה אפשר לספר פה בדיחות גלעד שליט? אוי, כמה קלים יכולים להיות החיים בעולם שטרם תעודת […]

  11. […] אמרתי כמה פעמים בעבר שאחת הבעיות המרכזיות בעידן הנוכחי של הרשת, […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting