תודעה כוזבת

לתכנית הדואטים הראשונה של 'כוכב נולד 5' הגעתי עם העדפות ברורת למדיי, דומות לאלה של תום, כשאדיר אוחיון ניצב בקצה המועדף ומארינה מקסימיליאן בלומין בקוטב המנוגד, וכך, עם כל זוג שעלה אל הבמה וצימצם את האפשרויות להמשך נמלאתי בתערובת של חשש וציפיה לבלתי-נמנע. והבלתי-נמנע, כדרכם של כאלה, הגיע, הגיע בגדול, לא כזיווג של שני משתתפים אחרונים לעלות בגורל, גם לא בחירה ערמומית וממולחת של מארינה, דווקא אדיר, הוא שנקרא לבחור, ומיהר לנקוב בשמה של מארינה, בטון ובמבט שהעידו שלא מדובר בבחירה כפויה, אלא בהעדפה אמיתית.

אהבתי את אדיר אוחיון בגלל השיר המקורי מהאודישנים, אהבתי אותו בגלל הביצועים המרגשים ל'על גגות תל אביב' ול'אף פעם לא תדעי', אהבתי אותו גם בגלל הסיפור האישי, שלושים הקילוגרמים, זאת שאף פעם לא תדע, אפילו בגלל המעבר משלומי לתל אביב. כי אדיר הוא כמעט המתחרה הראשון בדברי ימי 'כוכב נולד' שחי את חלום הכוכבות המוזיקלית בגירסה שאני יכול להזדהות איתה, חלום של גיטרה ודירה שכורה עלובה בתל אביב, לא של הופעות בצוותי בידור של בתי מלון והשתתפות סיטונאית בתחרויות כשרונות. אהבתי אותו, כי בניגוד גמור למתחרים אחרים אפשר, אפילו די בקלות, לדמיין לו קריירה מוזיקלית במציאות מקבילה שבה לא התקבל לכוכב נולד, קריירה של הופעות קטנות במועדונים, עד לאיזה סוג צנוע של הצלחה, או סביר יותר, שני תקליטים כושלים, ושקיעה בתהומות שכחה.

פחות או יותר מאותן סיבות תעבתי את כל מה שמארינה הביאה איתה. את הקסילופון, את ההתחכמויות, את ההתנשאות, את מאמוצ'קה ואת רוח הקונסרבטוריון המרחפת מעל. ניל טננט הסביר פעם שהוא שונא ג'אז בגלל שמרוב כשרון, ובעיקר רצון להפגין את הכשרון הזה בלי הפסקה, נגני ג'אז נשמעים בסופו של דבר אותו דבר, מתוחכמים ומבריקים, אבל משעממים עד מוות, ובעיקר חסרי רגש. אני די בטוח שהוא התכוון למארינה.

אבל ברגע שאדיר בחר בה דווקא חייכתי, בהשלמה ובהבנה. כי קודם כל הבנתי שהעמסתי על כתפיהם הצעירות הרבה יותר משמעויות משהן אמורות לשאת. אבל חייכתי גם כי הרגע הזה העמיס על אותן כתפיים משא כבד בהרבה של סמליות, כי זה היה הרגע שבו היכתה בי ההכרה בדמיון העמוק, והבלתי ניתן להכחשה שבין מארינה לבין אנקין סקייווקר, והביצוע המשותף, והמוצלח מאוד של שניהם ל'גיטרה וכינור' הפך ללחימה של אובי וואן קנובי ואנקין סקיווקר, כתף אל כתף, רגע לפני הסוף הידוע מראש. אין לי ספק שספירת המידי-כלורינים של מארינה מרקיעה שחקים, השפטים שהיא מבצעת בשירים שבוע אחר שבוע מוכיחים מעבר לכל צל של ספק שהכוח זורם בעורקיה. אבל בדיוק כמו אנקין, דרכה אל הצד האפל סלולה מראש. ולכן, ראוי שהגמר השנה ייערך בין נהרות לבה זורמים ושבסופו יותיר אדיר את מארינה קטועת גפיים ומובסת. מה שכמובן לא ימנע ממנה להפוך בסיועו של איזה רודן כל יכול כזה או אחר לשליטת פלייליסט מעוררת אימה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור

Related posts:

1. כוח ואחריות, או להציל את אדיר אוחיון
2. הערות כוכב נולד
3. על אופיו הדואלי של הגל
4. שירה על הדרך – שני פוסטים במחיר אחד
5. ההסתדרות החדשה