רחמים עלינו
26 ביולי, 2007
אם כבר יצא לי להזכיר אתמול את דייויד רמניק, כדאי לשים לב למאמר שפרסם השבוע בעקבות שערורית בורג, כמו גם לקטע האודיו הנלווה אליו.
אין שם חידושים כגולים עבור הקורא הישראלי, רק סקירה מרפרפת ממעוף הציפור, מעבר קצר בתחנות הידועות מראש, תאור חפוז של הביוגרפיה של בורג מהנאום בכיכר ב-82' ועד לספר, ובעיקר הראיון עם ארי שביט, קפיצה קצרה לשביט (שתרם לפני קרוב לשנתיים גם כתבת דיוקן על שרון לניו יורקר), כמה תגובות מזועזעות של אנשי שמאל, ביקור בשדרות, קצת מויאל וקצת גאידמק, ולקינוח שיחה עם תעשיין שדווקא מביע תמיכה, מעט מסוייגת אמנם, באומץ של בורג וברעיונות שהוא טורח להעלות.
למה בכל זאת שווה גם לנו, שחיים את המציאות הזו, להקדיש כמה דקות לקריאה ולהקשבה? את שנות התשעים העביר רמניק בעיקר בסיקור המציאות המשתנה של רוסיה, בערך במקביל למינויו לעורך הניו יורקר הוא הסית את תשומת ליבו לאזורנו, ומאז, אחת לכמה חודשים הוא מגיע לביקור ומפרסם מאמר מקיף, נדמה שרמניק נוטה חיבה לחברה הישראלית, גם אם לא למדיניות שלנו, הוא משועשע מהפער העצום בין הסודיות שאפפה את רוסיה ואת הכוחות החדשים שצמחו בה בשנות התשעים (היה לך מזל גדול אם הצלחת למצוא מקורות בודדים) לבין הפתיחות המוחלטת שלנו (יש לך מזל אם הספקת לסגור את דלת חדר המלון לפני שמישהו התקשר להדליף מידע או למסור את הגירסה שלו), והיום, כך נדמה, הוא בעיקר מרחם עלינו. צריך להקשיב לטון שבו הוא מנסה לתאר את השנה האחרונה שעברה על ישראל, מעט מרוחק, מעט משועשע, אבל בעיקר מרחם. הוא מסתפק אמנם רק בכמה נקודות שיא, מלחמה כושלת, אובדן ההילה הצה"לית, ראש ממשלה עם תמיכה של שני אחוזים, נשיא שמודה בעבירות מין, אבל די בהן כדי להזכיר לנו איזו שנה עברה עלינו, איפה אנחנו חיים, וכמה עצוב, רע ומייאש כאן.
Related posts:
