זכרונות והעיר
22 באוג', 2007
יש לו לאביב גדג' מקום בביוגרפיה שלי. מקום אמיתי, גאוגרפי וקונקרטי מאוד, מקום שבמובנים מסויימים נמתח אחורה בזמן לשנות הילדות הרחוקות. ויש לו גם מקום אחר, המקום שתפסו השירים וההופעות שלו בתהליך ההתבגרות שלי.
הפיצוציה
היה לנו מנהג כזה, אחת לאיזה זמן, להיפגש בשבת בבוקר, במקום הפעולה של אחר הצהריים, ולצעוד לאורך הים מרמת אביב עד לכיכר השעון ביפו, לעצור לטבילה קצרה, להמשיך בדרך, לחתום את המסע בכמה פיתות באבולעפיה, חלקן נאכלו במקום, וחלקן נלקחו הביתה, אחר כך, אם השעה עוד היתה מוקדמת מידי היינו מצפינים מחדש לאלנבי, מקנחים בגלידה אמריקאית טובלת ברוטב אדום מתוק וזרועה פצפוצים זרחניים. יום אחד, שנים אחר כך, באמצע השרות הצבאי נפגשנו שלושה חברים לשחזר את המסעות האלה. בימים ההם כבר חייתי תל אביב דרך המקומונים, שותה בצמא פתיחות וסגירות ושמועות על סצינה תרבותית גועשת. ברחוב הירקון עצרנו לרגע, ואחד החברים הצביע על הקיוסק הצהוב, "אז זאת הפיצוציה שכותבים עליה כל הזמן בהעיר", עמדתי מולה משתאה. במבט לאחור יש ברגע הקצר ההוא קו שבר אמיתי בחיים שלי, רגע של פרידה מזכרונות הילדות והמרה שלהם בחלום תל אביבי מומצא שלא יכול להתגשם לעולם. חייכנו והמשכנו, עד לאבולעפיה, על הגלידה ויתרנו.
עוד כמה שנים אחר כך, וצמוד לפיצוציה ההיא נפתח מועדון הופעות קטן, הברבי, שהיה אז גירסה קטנה וצנועה יותר של הלוגוס. לתקופה קצרה הוא הפך לסוג של בית בשבילי, שלום גד בימי רביעי, יוסי בבליקי בימי חמישי, אחרים, לא תמיד ידעתי אפילו מי, עולים על במה זערורית. ותוך כדי הופעות אני יוצא החוצה, ממהר אל הפיצוציה ההיא, עשרים צעדים פחות או יותר, "לקנות סיגריות וממתקים כי השנים הרי עוברות מהר אבל הימים ארוכים." והמוכר, כמעט תמיד, מחייך ואדיב, ומתעניין במוזיקה ובהופעות, ויעברו כמה שבועות כאלה עד שתתברר לי זהותו.
ואחר כך, באותו מקום, שעון על הקיר, יש איזה רגע מרגש שבו הרגשתי כאילו אני חלק ממשהו שכל כך כמהתי לו אז כשעדי עליה (ברכה גולשת) מגיעה וממהרת להראות ליוסי בבליקי את העטיפה שרק יצאה מבית הדפוס ל'נאמנות ותשוקה'.
מאז המשיך אביב גדג' לנדוד מפיצוציה אחת לאחרת, ובכל פעם היה מפתיע ומשמח לפגוש אותו.
עיר בלי זכרון?
מוזר היה לשמוע את אביב גדג' פותח את ההופעה בשיר שנקרא "עיר בלי זכרון" ולקרוא, יומיים אחר כך את עמוס עוז ב'אותו הים' כותב (במכתב מריקו לדיתה ענבר, עמ' 38) – "את בטח זוכרת. אם לא תיזכרי. אפילו שאצלכם שם בתל אביב יש משהו כזה שמוחק זיכרונות. זה לא החום ולא הלחות. זה משהו אחר. יותר מהותי. תל אביב זה מקום שמוחק דברים." מוזר לקרוא את האיש שעד היום הדרתי מהביוגרפיה שלי שם בפי אחת הדמויות את המלים האלה. מוזר להתייחס כך לתל אביב, דווקא לתל אביב, שהאפוס המכונן שלה הוא 'זכרון דברים'. לעיר שבשבילי היא כולה פקעת של זכרונות אמיתיים ומדומיינים.
נאמנות. ותשוקה?
מוזר היה לשבת בהופעה ולסקור את הקהל, לאתר את נסים קלדרון צופה מהמרפסת המוגבהת, לחכות בקוצר רוח לספר שלו על הרוק הישראלי, גם אם אפילו את הפרק על ערן צור בגליון הו! האחרון טרם הספקתי. מוזר היה לראות את הקהל שלפני שלוש שנים אלג'יר שינתה לו את החיים, מצטרף לכל השירים המוכרים בנאמנות, מוזר לראות את חלקם עוד צורחים בתשוקה כל מילה, מטביעים את עצמם בשירים, ואת חלקם כבר מרוחקים, חוזרים על המלים שנצרבו בהם לבלי שוב, אבל יודעים שהחוויה ההיא כבר לא תחזור, תישאר רק זיכרון. אביב גדג' מציג את 'נאמנות ותשוקה' בתור השיר שלנצח הוא ייאלץ לשיר אותו כדי לזכור את עצמו בגיל שבע עשרה, וזה בדיוק מה שיהיו השירים של 'מנועים קדימה' עבור חלקים גדולים מהקהל הזה.
את אין לך לב בכלל
והבארבי מלא עד אפס מקום (או לפחות כך חשבתי עד שראיתי את 'לכיכר', אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת), אז אנחנו נאלצים לחלוק שולחן עם עוד שתיים, ואחרי כמה בדיחות קיבוץ נקשרת גם שיחה, כוכב נולד, שרות לאומי, ואחת מהן, מסתבר היא זו שעליה נכתב ב'דבר אליי' "את אין לך לב בכלל". 'דבר אליי' הוא אחד השירים האהובים עליי ב'מנועים קדימה' יש בו עוצמה ותנופה של צלילה לתהום והתרסקות, אהבה נכזבת, חברות אמיתית. אבל פתאום, כשהיא יושבת לידינו הכל נראה אחרת.
התגעגעתי
בסופו של דבר, מעל הכל, אי אפשר להתעלם מהנוכחות של אביב גדג' על הבמה, מהעובדה שהוא היה חסר כל כך בשנים האחרונות, מהתיפוף חסר המעצורים של אביב ברק (ויסלחו לי חברי ההרכב האחרים, מצויינים גם הם, יהוא ירון, רון בונקר, תם קלנר ובוריס מרצינובסקי), ואפשר רק לקוות ולהאמין שהעבודה על התקליט המובטח לא תתארך יתר על המידה, ולחכות בסבלנות. אחרי הכל ל'מנועים קדימה' חיכינו שבע שנים.
Related posts:
22 באוגוסט, 2007 בשעה 17:20
תגובה מהירה, רק לומר שמרתק, ושאני שמחה שאתה קורא את "אותו הים" (מה דעתך עליו?), ושהמשפט הזה של עוז, שממש לא זכרתי, מוזר ומפתיע (למרות שיש בו מן הראייה הסטריאוטיפית של העיר, וככזה הוא גם קצת מאכזב). ושאת אביב גדג' אני לא כל כך מכירה, ואיכשהו הצלחתי לפספס גם את אלג'יר ואחרי הקריאה כאן אפסיק להגיד שאני צריכה לתת להם צ'אנס נוסף, אלא גם אעשה זאת.
וגם תודה על השלום גד ששם.
והפסקה הלפני אחרונה מקסימה במיוחד.
[להגיב לתגובה זו]
16 בנובמבר, 2007 בשעה 16:12
נהניתי לקרוא את הפוסט שלך. אפשר להגיד, שאלג'יר היא הלהקה שהכי השפיעה עליי. לא. צריך להגיד – הלהקה *היחידה* שהשפיעה עליי.
הרבה פעמים אנשים לא מבינים מה הטעם בפילוסופיה. בעיניהם מדובר בדבר תאורטי בלבד שלו ולחיים אין שום קשר. אני לגמרי לא מסכים לקביעה. אפשר להשוות את הפילוסופיה למוזיקה. גם בה אין למעשה "צורך", גם היא תאורטית ולא ממשית. בעיניי, המוזיקה משפיעה עלינו, כמו הפילסופיה, במקומות הכי עמוקים וחשובים, שבסופו של דבר מניעים אותנו ומשפיעים במציאות הממשית.
אצלי, אלג'יר עשו אפילו יותר מזה. הם הצליחו לפרוץ את המחסום את האבסטרקטי הזה, אליו המוזיקה נכנסת, ושינו אצלי דברים מאוד ממשיים, שמשפיעים עליי עד היום. קצת קשה להסביר. אני יכול רק להוסיף ולהגיד שהם עשו לי מה ששום מוזיקה אחרת לא עשתה לי. שהם בעיניי יותר ממוזיקה. וכן, שגם לי מוזר להיות היום בהופעות של אביב גדג' ולשמוע אותו שר שירים של אלג'יר, כמו היו הבזקים עמומים מהעבר.
בשבילי זה נגמר ועשה את שלו. אני מצפה בקוצר רוח לדיסק החדש.
[להגיב לתגובה זו]