רטרו: פוסט זוטות (ריקליימינג)

bienvenida a los buscadores

כך, פחות או יותר, נראית כבר כמה שבועות מפת המבקרים בבלוג הזה (התמונה מציגה את 200 המבקרים האחרונים בבלוג נכון לאיזה זמן שרירותי). ריכוז דומיננטי של רוב המבקרים בישראל מתלכד לכדי סיכת מיקום אחת (עם אפקט הצללה) בקנה המידה הגלובלי. אליהם מצטרפים, כמו תמיד, מבקרים בודדים במערב אירופה ובארצות הברית, לרוב משרתים של איזה מוסד אקדמי או חברת היי טק. לפעמים, לעתים רחוקות למדי, יצטרף אליהם מישהו באיזה יעד תיירותי מועדף.

visitors map

אבל כבר כמה שבועות שלאלה מתלווה זרם קבוע, כזה שמצליח להטביע את המבקרים השגרתיים בתקופות בהן הבלוג ממעט להתעדכן. הזרם הזה מתמקד כולו בפוסט אחד ישן. הסיבה לנהירה אל הפוסט ההיא ברורה. הפוסט ההוא עוסק, בין השאר, במשחק המחשב “צמחים נגד זומבים”, והחודשים האחרונים עוררו עניין מחודש במשחק ההוא. לפני שבועות אחדים שוחררה הגירסא החברתית למשחק כבטא סגורה למספר מוגבל של משתמשי פייסבוק. משחק ההמשך “צמחים נגד זומבים 2” עתיד לצאת לשוק מתישהו בקרוב.

אבל משהו או שניים בכל זאת נשארים מסתוריים מאוד בסיפור הזה. נתחיל מזה שסביר להניח שאנשי PopCap השקיעו לא מעט כסף ומאמץ בקידום האתרים הרשמיים שלהם, שקצת מתחת להם סביר להניח שיימצאו מאות אתרים ובלוגים טכנולוגיים עם פייג’ראנק מטורף שחיים בדיוק על טראפיק מהסוג הזה. בלוג ישראלי זניח למדי אמור היה להיקבר עמוק עמוק בעמוד ה-271 של תוצאות החיפוש או משהו כזה.

וזה, אכן, ככל הנראה, המצב עבור מרבית החיפושים של מרבית המחפשים בעולם. אבל יש, כך מסתבר, פלח מסויים של מחפשים ושל חיפושים שחלק ממנו זולג לכאן באופן שיטתי. המחפשים האלה, כמעט כולם, מגיעים לכאן מאמריקה הלטינית (מקסיקו ופרו מובילות, אבל הן ממש לא לבד כמו שאפשר לראות). וכמעט כל אלה מגיעם לכאן דרך חיפוש התמונות של גוגל, בעצם דרך מנגנון ה”אולי תתעניין גם בתמונות האלה”.

מסיבה כלשהי, סיבה שאני מתקשה מאוד לפענח, מסתבר שדווקא למחפשי תמונות של “צמחים נגד זומבים” מאמריקה הלטינית (וכמעט ורק להם) מוצע צילום המסך שמלווה את הפוסט ההוא כתמונה נוספת שיכולה לעניין אותם. עלה בדעתי, בשלב מסויים, שאולי התמונה שבחרתי לפוסט ההוא דומה באופן קיצוני לתמונה באתר טכנולוגיה גדול בספרדית, אבל נבירה בחיפושים השונים מוכיחה שלא זה המצב.

בקיצור, אין לי מושג למה זה קורה, אבל אשמח לשמוע רעיונות.

עוד קצת אמזפל

כשסטיב ג’ובס הציג את האייפד הייתי בין הלועגים. בערך שנה אחר כך, אם אני זוכר נכון, קראתי איזו כתבה על ההצלחה של אפליקציית הניו יורקר לאייפד ושיניתי את דעתי. האייפד נוסף לרשימת הקניות התיאורטית כמכשיר שמטרתו המרכזית קריאה בניו יורקר.

כשניצלתי יום הולדת עגול כדי להצדיק סוף סוף את האייפד זה קרה בסמיכות תאריכים לא ממש מקרית למייל שקרא לי להאריך את המנוי שלי על הארכיון הדיגיטלי של הניו יורקר. הארכתי את המנוי והתמוגגתי לקראת חווית הקריאה החדשה שמחכה לי.

אבל אז הסתבר שמנוי על הארכיון הדיגיטלי ומנוי למהדורת האייפד הם שני מוצרים נפרדים (למרות שמנויי האייפד זוכים גם בגישה לארכיון באותו מחיר). מחלקת שירות לקוחות התגלתה כידידותית והסכימה לבטל את המנוי כעבור שבוע. זה לא עזר. חנות האפליקציות של אפל, הסתבר, אינה תומכת (בינתיים?) במנויים מתחדשים עבור לקוחות מישראל, ולא ניתן לרכוש מנוי חד-פעמי לשנה. אז אחת לכמה זמן קניתי גליון בודד לאייפד והסתפקתי בזה.

בינתיים, כך מסתבר, הבינו בניו יורקר עד כמה המצב אבסורדי, ואת המנוי לארכיון הדיגיטלי החליפו במנוי של גישה דיגיטלית מלאה (כולל מהדורות הטאבלט השונות). אבל בחנות האפליקציות של אפל אי אפשר היה לגלות שמשהו כזה קרה.

רק לאחרונה הבנתי למה.

בעקבות המעבר של הארץ למודל “חומת התשלום” והרחבת הפעילות הדיגיטלית של העיתון, הושקה גם אפליקציית אייפד למוסף השבועי. מנוי שנתי למוסף עולה 519.90 ש”ח. זה הרבה יותר מעלות מנוי שנתי לכל התכנים הדיגיטליים של העיתון – מנוי שמאפשר, אחרי פרוצדורה טכנית קלה, לקרוא גם את המוסף באפליקציה המדוברת.

photo(1)

הפעם יצא שהכרתי מישהו שהכיר מישהו וזכיתי לקבל הסבר מפורט למדי. אפל, מסתבר, אוסרים על הארץ (ומן הסתם גם על הניו יורקר) להפנות את הלקוחות שלהם לכל ערוץ אחר שבו הם יכולים לרכוש את אותו מוצר (או, בדרך כלל, מוצר מוצלח יותר ופחות מוגבל). אז ב”הארץ” בחרו, כך נאמר לי, לתמחר את המנוי על המוסף במחיר מופקע ולקוות שזה יוביל אנשים לחפש ערוצים אחרים. בניו יורקר חיכו בסבלנות עד שאגלה את הערוץ החדש שנפתח.

את ההסבר הסופי לסיפור הזה קיבלתי בעקבות תהיה אחרת. יש לאייפד, כמובן, גם אפליקציית קינדל. היא מספקת לי אפשרות לקרוא בכל אחד מהספרים או המגזינים שנרכשו לחשבון הקינדל שלי. היא לא מאפשרת לי לגשת לחנות הקינדל של אמזון ולרכוש בה ספר חדש. את זה אני צריך לעשות דרך הדפדפן, דרך הקינדל עצמו או דרך האפליקצייה הדומה לכאורה ששוכנת על הטלפון החכם שלי (שאינו אייפון).

אפל, מסתבר, אינה מוכנה לוותר על עמלה בגובה 30% שהיא גובה מכל רכישה שמתבצעת דרך האפליקציות שלה. אמזון, שמלכתחילה מתפקדת כמתווכת בין הקורא לבין המו”ל או הסופר, לא הסכימה לוותר עהפסיד 30% מההכנסות והעדיפה לוותר על האפשרות למכור כותרי קינדל דרך האייפד.

לא פלא שבאפל אוסרים על אנשי הארץ להזכיר ללקוחות אפשריים שיש עולם גם מחוץ לאפליקציה.

ריקליימינג

אולי זו סתם תחושה לא מוצדקת, אבל נדמה לי שהיום כבר לא מקובל לכתוב פוסטים כאלה, קצת אקלקטיים שלא מתביישים לעסוק בזוטות (גם אם בחלק השני שלו מסתתר סיפור משמעותי). דברים כאלה, אתם מבינים, אמורים למצוא את הזירה המתאימה להם בעולם המקביל של הרשתות החברתיות.

אז בהמשך ישיר לרוח הפוסט הקודם, ולזכר רוח בלוגלי, אני תובע מחדש את זכותי לכתוב גם כאלה.

תגובה אחת ל“רטרו: פוסט זוטות (ריקליימינג)”

  1. […] אחד קמתי וגיליתי שנעלמו. אחרי שכבר נתרגלתי לנוכחותם ולתרומתם לטרפיק בבלוג, […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting