רענן שקד ומלחמתו באינטרנטים

הצביעו ידע

את שער מהדורת סוף השבוע של ידיעות אחרונות מעטרת, מעט מתחת לכותרות המפנות לכתבות המרכזיות, גלריה מצומצמת ובה דיוקנאות מצויירים של בעלי הטורים המרכזיים בעיתון.

במהדורת האייפד, ממגוון סיבות שרובן ברורות למדי, מצטופפת הגלריה הזו בשורה אחת צמודה במיקום הבולט של תחתית השער. קשה להתבונן בתמונה הקבוצתית הזו ולא לדמיין כרזת בחירות המבקשת להציג בפנינו את צמרתה של מפלגה כלשהי. דווקא לפיד, מי שכבר מימש במלואו את הפוטנציאל הנרטיבי של של תמונה כזו, לא זכה להופיע בה מעולם.

מפלגת ידיעות

את מרכז השורה תופסים שניים, גברים כמובן, (הנשים כולן נדחקות לשוליים כשרק נחום ברנע נדחק רחוק אף יותר, בכל זאת שם, כדי למשוך את קולות הגמלאים), שלמה ארצי ורענן שקד. ובכל זאת, אם חייבים לשפוט, שקד הוא זה שמוצב בחזית, כתפו מסתירה את זו של ארצי.

בראשות רענן שקד

שקד, אם כן, הוא היאיר לפיד הבא, לפחות בידיעות אחרונות.

קשה להאמין ששקד יילך לפוליטיקה בעקבות לפיד, ובכל זאת ראוי לבחון מי האיש ומה משנתו. עורכי ידיעות, ראוי לזכיר, כבר הוכיחו יכולת מרשימה לנחש לאן נושב הצייטגייסט.

שקד, כפי שיודעת ויקיפדיה לספר, התחיל את דרכו בבטאון חיל הים (מספר 2 ברשימת ידיעות התחיל, כזכור, בלהקה הצבאית של אותו חיל ממש), משם המשיך לתפקידים משתנים בשנות הזוהר של תרבות המקומונים התל אביבית.

אלה היו ימים אחרים, ימים שקשה לדמיין אותם עכשיו. ימים שבהם התמצאות במה שקורה בניו יורק ובלונדון היתה משימה שהצריכה לא מעט יצירתיות ומאמצים. מי שידע להגיע לידע הזה והסכים להשקיע את המאמץ הדרוש להשגתו, מי שניחן בנוסף גם בכשרון כתיבה (ושקד הוא ללא ספק כותב מוכשר מאוד) ואחז גם בחזון תרבותי שהתאים לפרוייקט הגדול של התרבות המקומונית הפך אז, בהיעדר מילה אחרת, ובאופן לחלוטין אירוני ומודע לעצמו, לאושייה תקשורתית. שקד היה שם בדיוק אז.

שקד של היום נמצא, כמו שנהוג לומר, במקום אחר לגמרי. המקומונים כבר הרבה מאחוריו, וכמותם גם מספר לא מבוטל של תפקידים תקשורתיים בכירים יותר מ”ההוא שיודע מה הולך עכשיו בטלוויזיה בארצות הברית”. גם בחייו האישיים שקד כבר נמצא במקום אחר, יש לו ילדים על הראש וכל מיני טרדות מז’אנר ריקי כהן (לא, אני לא מדבר על ההיא אלא על הזאת, או אולי להפך).

הכל נשאר במשפחה

מידי שישי, על בסיס קבוע למדי, אפשר לפגוש את שקד בשני מקומות שונים בעיתון, הטור האישי ב-7 ימים, עמוד שלם בקדמת המוסף, זה שהקנה לו את מעמד היאיר לפיד הבא, וטור נוסף, קצר בהרבה, בפתיחה של 7 לילות, הערה או פרשנות מחכימה על משהו מאירועי התרבות של השבוע האחרון.

ב-2004 כתב שקד על דודו טופז

טופז, בקיצור, הוא כארצ'י באנקר; הדרך היחידה שלו לפענח את העולם ולתקשר איתו היא באמצעות סולם הערכים המצומצם המוכר לו. שילחו את טופז לראיין אסקימוסים, וגם מהם יבקש לדקלם "נעבור לפר-סו-מות!".

כמעט עשור אחר כך קשה להימנע מהתחושה ששקד עצמו הפך לסוג של ארצ’י באנקר, מנצל את מעמדו הבכיר בעיתון של המדינה כדי למתוח שוב ושוב את אותה ביקורת נרגנת ושמרנית על “כל האינטרנט הזה”.

archie

זה התחיל בביקורת מורכבת ומעניינת על בלוגרים(התייחסתי אליה בעבר כאן) ששקד הודה שיש בהם כותבים מוצלחים מאוד, אבל תהה גם על האופן שבו הם משמשים תפקיד משמעותי בתהליך ההכחדה של מקצוע העיתונות. זה המשיך בטור עוקצני שכולו לעג ארסי לפוליטיקה הפנימית ולמנהגים התמוהים והאובססיביים לעתים של הבלוגוספירה. זה לא עצר שם. במהלך השנה האחרונה, פחות או יותר, הספיק שקד ללעוג לאנשי אינסטגרם (גם לעצמו ביניהם), לצאת ל”שטח” כדי לבדוק מה שווה חברות בעידן הפייסבוק, ולכתוב טור מהלל על טוויטר שבמרכזו עמדה הטענה המרומזת שטוב לו לשקד בטוויטר כיוון ששם הוא מצליח לקיים בועה קטנה שבה רק הוא ועוד כמה כוכבי תקשורת מצליחים ללהג זה עם זה הרחק מההמון הזועם (הטור זכה, כמובן, למבול תגובות קטלניות של אותו המון זועם בדיוק).

בשבועות האחרונים כבר מדובר במלחמה של ממש. סיימון קאוול מודיע שתכנית הכשורונות הבאה שלו תופק ישירות ליוטיוב ושקד מתמוגג מכך שהזבל הטלוויזיוני מצא את המקום הראוי לו, האינטרנט. כולם מדברים על בית הקלפים, שקד פוטר אותה כסדרה בינונית (אין לי מושג קלוש, לא ראיתי) ואז עובר לדבר על האופן שבו האינטרנט הרס את הצפייה בטלוויזיה. אפילו בגליון יום העצמאות בחר שקד לכתוב את מונולוג הדלקת המשואה בשמו של “הטוקבקיסט”, אותה מפלצת שמסמלת עבורו את כל מה שרע באינטרנט הישראלי.

יש לא מעט נקודות בהן אני מסכים עם ביקורות של שקד, זה לא לחלוטין רלוונטי לעובדה שהמלחמה הנוכחית של שקד מכעיסה אותי מאוד.

שקד שייך, כאמור, לקבוצה מצומצמת של עיתונאים שהקדימו, ובמידה רבה אף יצרו, חלקים משמעותיים ממה שמהווה היום את תרבות הרשת. הם היו שם לפני הרשת וזכו להיות החלוצים של זרם תקשורתי חדש. אבל הזרם הזה יצר עיתונות חדשה, זו בדיוק העיתונות שהאינטרנט מייתר אותה. אף אחד כבר לא ממש צריך דווקא את שקד כדי לדעת על סדרה חדשה ב-HBO, אף אחד כבר לא צריך דווקא את ספקטור כדי לקרוא חוויות סקס אנד דה סיטי מתל אביב.

שקד מסתכל על המציאות התקשורתית שהשתנתה כל כך מאז התחיל לכתוב ואינו יכול שלא לייחל לחזרה לסדר הישן והטוב, במקום לחפש את הפוטנציאל העתידי של השינוי הזה שבתוכו אנחנו חיים עכשיו הוא נשען לאחור בכורסת הטלוויזיה שלו, נרגן וזעוף, מקווה שכל האינטרנטים האלה יפסיקו לעשות לו רעש בחיים.

3 תגובות ל“רענן שקד ומלחמתו באינטרנטים”

  1. תרשה לי לצטט את עצמי, בפוסט משנת 2007. כלום לא השתנה:

    "רענן שקד הוא פשוט הזקן עם העיתון המגולגל, שלא מבין למה הוא לא מצליח למחוץ את כל הזבובים הטורדניים האלה שמסתובבים סביבו. פעם הם היו מעטים, עכשיו הם מיליונים – אנשים שחיים אינטרנט ונושמים אותה, שמייצרים וצורכים מידע בכמויות שאנשים כמו שקד פשוט לא יכולים לעכל.

    מה שאני ואתם יכולים להספיק ב-20 דקות של עבודה על המחשב, ייקח לשקד לפחות יומיים. ולא כי לנו אין חיים ולו יש. הוא פשוט לא מספיק מהיר, לא מספיק משוכלל, לא מספיק מתוחכם. הוא דור קודם. גירסה 1.2 של תוכנה שכבר נמצאת איפשהו ב-8.0. וזה בסדר, זה לגיטימי, אין סיבה ללעוג לו בשל כך. אנחנו צריכים אנשים כמוהו, שיזכירו לנו איפה ומהו העבר החשוך, שכולל כתיבה על נושאים שלא מבינים בהם כלום. אבל בעיקר – אנחנו זקוקים לו כדי לדעת איפה העתיד. והוא בטח לא בעיתונות המודפסת. כבר ב-1984 אמר איגון מ"מכסחי השדים": The Print is DEAD."

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=5460&blogcode=6689856

    [להגיב לתגובה זו]

  2. […] אבנר שחר קשתן בשפה עברית שחר פרסם היום פוסט על רענן שקד ומלחמתו באינטרנט – וספיציפית, בכל אותם […]

  3. כתבת מאד יפה על החיים שלפני האינטרנט.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting