על בורגנות ועל אורבניות – פוסט יורם מלצרי
6 בנוב', 2007
בועז כהן כתב לא מזמן פוסט אישי וכואב על המעבר לגני תקווה, על תחושת המחנק והייאוש שהמעבר הזה מעורר בו, ועל הכניעה שיש בו, על מה שהוא בחר לכנות "ניוון חמצמץ-מתקתק של בורגנות שמרנית נינוחה". לכל אורך הפוסט מרחפת ההשוואה המתבקשת, והצורבת כל כך לחלום שנזנח, החלום האורבני של החיים בתל אביב.
התגובות לפוסט של כהן נעות בכל הכיוונים המתבקשים והידועים מראש, מאנשי פרברים פגועים שמתעקשים להעמיד אותו על טעותו, דרך שותפים לתסכול הפרברי, וכלה בתל אביבים המביעים אמפתיה לצרה הגדולה שנחתה עליו. יכולתי, בקלות רבה, למצוא את עצמי נגרר לדיון שהתפתח שם, אחרי שכבר עברתי חלקים רבים ממנו בתוכי בשנים האחרונות. כן, היו ימים בהם גם אני אהבתי לקרוא להרצליה הצפון הרחוק, ולנתניה חוץ לארץ, והיו ימים שבהם כעסתי על עצמי בגלל אותה גאווה תל אביבית ילדותית. אבל משהו אחר בפוסט הזה, וכהן הוא רק דוגמה אחת, הציק לי. גלגוליה המפתיעים של הבורגנות, עד למצב הנוכחי שבו היא ניצבת כניגוד מושלם כמעט לאורבניות.
כהן, כאמור, לא לבד. הערך בורגנות בויקיפדיה הוא חלק מקורפוס הערכים המקושרים למרקסיזם, ובמסגרתו יודעים לספר לנו שלכינוי בורגני נלוות על פי רוב משמעויות שליליות. Urbanite, מנגד, מוגדר בויקיפדיה כגלגול החדש, והמשופר, של היאפי, בעל רגישות חברתית ומודעות תרבותית. וכך, שני מושגים שתרגומם הישיר לעברית הוא "עירוני" מתייצבים זה מול זה כניגודים מוחלטים כמעט.
הבורגנות כמעמד נולדה בימים שבהם הערים התגבשו כמרכזי מסחר, ויחד עימו נולד גם החלום הבורגני, חלום של עיסוק במקצוע חופשי כזה או אחר, של חיי רווחה. החלום הבסיסי הזה השתמר לאורך השנים, בעוד המציאות שבה הוא נולד הולכת ומתרחקת. המהפכה התעשייתית היתה השלב הראשון בניתוק בין הבורגנות כמעמד לבין העירוניות, כשהמסחר הפסיק להיות מרכזם של החיים העירוניים והעיר הפכה למקום הולדתו של מעמד חדש – הפרולטריון. ואף על פי כן, נשאר החלום הבורגני כבול למרכזים העירוניים.
על התפר שבין המאה התשע עשרה למאה העשרים נולד חלום עירוני חדש, חלום שמולן רוז' (הסרט, לא המועדון) מוקדש לו, החלום הבוהמייני. זרם חדש של הגירה לעיר נולד, והמשיך להתגבר לאורך המאה העשרים, העיר, או לפחות האידאה העירונית, הפכה ממרכז מסחרי, ואחר כך תעשייתי, למרכז תרבותי. האינטלקטואל הנפלט חסר כל מרכבת אל תחנת רכבת סואנת במרכזה של עיר מערבית גדולה בדרכו לכבוש את העולם, לכתוב את יצירת המופת שלו, או לפחות להשתכר עד מוות, הפך לאחד המיתוסים המרכזיים של המאה הזו.
הנגישות הגבוהה של כלי רכב פרטיים, ומהפכה עצומה בתהליכי הבנייה הולידו בשנות החמישים את הפרבר האמריקאי שמיהר להתפשט בכל העולם המערבי. החלום הבורגני היגר אל מחוץ לערים שבהן נולד. העיר המערבית של היום היא מקום בלתי אפשרי לקיים בו חיי רווחה ולגדל בו ילדים, לפחות עבור המעמד הבינוני. כפי שמזכירה לנו תל אביב בכל יום מחדש, העיר מתחלקת לאזורי מצוקה ולמתחמי יוקרה חדשים ונוצצים. למעמד הבינוני נשארה הבחירה בין דירות קטנות ןמיושנות במחירים מופקעים במרכז העיר ואחיזה בחלום האורבני-בוהמייני, לבין נסיגה חסרת הוד לפרברים ולחלום הבורגני הישן.
Related posts:
7 בנובמבר, 2007 בשעה 10:55
יפה. הרצון לחיות חיי רווחה וחופש הוא נפלא. הרי לא נתקן את העולם אבל אולי נועיל מעט למשפחתינו ולנו. קשה לי להבין את הרגש האנטי בורגני, במיוחד כשהוא מגיע מכל מני קומוניסטים מטעם עצמם החיים אורח חיים בורגני לחלוטין תוך מודעות צרכנית מלאה לכל שקל שנוכה להם שלא כדין מפוליסת ביטוח המנהלים. האורבניזם המודרני מנסה לשלב מודעות סביבתית וחברתית עם חופש כלכלי. זהו שילוב קשה שלא אחת מניב שטחיות מכעיסה, שלא לומר צביעות וציניות (ע"ע "צדיקים" דוגמת שרי אריסון או סמי עופר), ועדיין הוא עדיף על "כלכלה מאורגנת". מכיוון שהוא מונחה על ידי אינטרסים ולא על ידי אידיאלים. אשר למעבר לפרברים, הסיפור מורכב יותר ואינו בכלל, לטעמי לפחות, כלכלי. מרבית אלו המקוננים על מעברם לפרברים מקוננים בעצם על ההשלמה עם כך שלא יהיו יוצאי דופן בתחומם, שלא יהיו מאד עשירים, שהם איך לומר בעדינות, בינוניים. זוהי השלמה לא כואבת שמרביתנו עוברים, כל אחד ונסיבותיו. ההתנגדות למעבר לפרברים מזכירה לי את התנגדותם של קשישים למעבר לבית אבות כי "כולם שם זקנים". זה לא אומר שכל קשיש מקומו בבית אבות, בהחלט לא, אבל גם בביתו הוא עדיין קשיש.
[להגיב לתגובה זו]
19 בנובמבר, 2007 בשעה 3:54
יש לכם אחלה של כתבות
[להגיב לתגובה זו]
28 בפברואר, 2008 בשעה 9:52
נו ו..
לא הבנתי מה אתה אומר
אתה מציג כל מיני נתונים נכונים אבל לא נוקט עמדה
[להגיב לתגובה זו]
2 במרץ, 2008 בשעה 9:11
טלי: לא ממש ברור לי למה אני חייב לנקוט עמדה. בסך הכל מצאתי את עצמי מופתע מהעובדה ששתי מלים שתרגומן הישיר לעברית הוא זהה (עירוניות) מסמלות עבורנו ניגודים כמעט מוחלטים וניסיתי להסביר לעצמי ולמי שיקרא איך ולמה זה קרה לדעתי. האם אני חייב בותה הזדמנות גם להוקיע את ערכי הבורגנות או לתקוף בעוז את האינפנטיליות של מגניה?
[להגיב לתגובה זו]