הלם ההווה של יהודה נוריאל

ביום ו’ האחרון (10.5) הוקדשה כפולת עמודים ב-7 לילות לפרוייקט מיוחד, “טורניר עשורים” שכתב יהודה נוריאל. משחק מטופש משהו במסגרתו שובצו העשורים האחרונים (החל משנות החמישים) לתחרות נוק-אאוט שבסופה יוכתר העשור המוצלח ביותר מבחינה תרבותית.

כבר מהתיאור הבסיסי הזה, אני משער, אפשר להבין שמדובר בפרוייקט מהסוג המעט נלוז, בדומה לרשימות 100 הדברים המשהו ביותר שצצות אחת לאיזה זמן. דרך קלה ופשוטה למדי לתפוס שטח ניכר בעיתון בלי יותר מידי השקעה. אבל יש גם, כמעט תמיד, משהו כיפי ומשמח בפרוייקטים כאלה, הם מצליחים, כשהם טובים, ללכוד משהו מדוייק, הם מצליחים, גם כשהם פחות טובים, ללחוץ בקלות על בלוטות הנוסטלגיה המפותחות של רבים מאיתנו.

decades

התמונה מכאן

התחושות האלה זכו לייצוג הולם בתגובות לפוסט האצבעות השחורות של ולווט מאותו יום. Captain Beefhart כתב “מעט התביישתי לקרוא שני עמודים גדושי מלל, שאינם אלא שיקוף זכרונותיו הפרטיים של הכותב, וגם זאת בצורה שטחית למדי. נראה כמו משהו שנולד בחמש שניות ובוצע בחמש דקות”, ואילו יעקב השיב לו “הטורניר של נוריאל היה מצוין. מדוייק להפליא, ואני חותם על כל מילה, גם הצורה וגם התוכן” (ותומר קמרלינג יוצא להגנת שנות ה-80 הקולנועיות שקופחו, לטעמו, על-ידי נוריאל).

אבל אני, כדרכי, רוצה להיות קטנוני.

את העמודה הקצרה שיועדה לנוטיז (או שנות ה-00) בשלב המוקדם בו הובסו על-ידי הניינטיז פותח נוריאל במשפט הבא.

איך בכלל אפשר להתייחס ברצינות לעשור, שעוד לא יודע איך קוראים לעצמו?

ובמסגרת המסכמת את תוצאות ההתמודדות הוא כותב

שנות ה-00 ממלאות בינתיים את כל הציפיות, בעיקר לרע ולבלתי מובן.

(ההדגשות, בשני המקרים, שלי)

יש משהו סמלי ומטלטל בשני הציטוטים האלה, במיוחד כשהם באים במסגרת פרוייקט שכל כולו יומרה, מעט מופרכת מלכתחילה, לסכם פיסות זמן שרירותיות ומלאכותיות למחצה* של עשורים. שלוש שנים וחצי אחרי שנגמר העשור ההוא (נו, כן, אפשר להתווכח ולטעון שזה אמור להיות רק שנתיים וחצי), נוריאל משתמש פעמיים בניסוח ממנו עולה בבירור שלתחושתו העשור הזה בעצם עוד כאן.

יש לו גם, ייאמר לזכותו, סוג של הסבר לניסוחים האלה, שנמסר בעקיפין במשפטים הבאים.

השתלטות האינטרנט על כל היבט בחיינו היא עניין שב-2013 פשוט מסכל כל אפשרות להעריך את התוצר התרבותי של העשור האחרון. מקובל לומר, למשל, ש”המוזיקה היתה חרא”, אבל זה אולי בגלל שעדיין לא הצלחנו למצוא את הפנינים האמיתיות.

הנוסטלגיה של נוריאל ושל הפרוייקט הזה, מסתבר, היא לא רק לזכרונות ילדות והתבגרות (70-80-90) או למיתולוגיות תרבותיות (50-60), במרכזה עומד משהו בסיסי בהרבה – הגעגעוע לימים של היררכיה תרבותית ברורה יותר, לימים בהם אפשר היה לדעת מה חשוב ומי הם המתווכים שעליהם אפשר לסמוך שיספרו לנו מה חשוב, התרפקות על מה שקדם ל”השתלטות האינטרנט על כל היבט בחיינו”. מנקודת המבט הזו משהו אכן נשבר בשנות ה-00, משהו שכבר לא מאפשר לנוריאל לתחום את העשור הזה אפילו כשאנחנו בשליש הדרך לתוך העשור שאחריו. מבחינתו זה כבר לא משנה, כי הזרימה המסודרת של הזמן השתבשה. אפשר לחגוג את הבלגן האנרכי הזה, אבל קל מאוד להיבהל ממנו.

* למחצה כי בתרבות שהרגילה את עצמה לחשוב ולחיות עשורים אפשר לצפות גם לשינוי אמיתי עם חילופי עשור, על תקן נבואה שמגשימה את עצמה.

3 תגובות ל“הלם ההווה של יהודה נוריאל”

  1. אני לא בטוח שזה רק עניין הערעור על גבולות מוחלטים וסמכותיים. יש שני גורמים אחרים שמשפיעים על היכולת להפריד בין הנוטיז לשנות העשרה של המאה ה-21. הראשון הוא הקרבה הכרונולוגית – הפרדות קל לעשות לעשורי עבר, פחות לעשורי הווה. גם ב-1992 עשו עוד דברים מאד איטייזיים.
    היה לי דבר שני, אבל תוך כדי ניסוח הוא פשוט הפך להיות הטענה המרכזית שלך. אם בעבר אפשר היה לדבר על מיינסטרים וקבוצות שוליים, אז במאה ה-21 המיינסטרים טיפה נדחק (טיפה!) וקבוצות שוליים מקבלות קול יותר בולט. אני תוהה איך יראה פרוייקט סיכומי העשורים של ממשיכו הרוחני של נוריאל ב-2050.

    כמו כן, לא הכרתי את הקאבר הזה. הוא מטופש בדיוק, אבל בדיוק באותה מידה כמו הביצוע המקורי.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    נכון שאנחנו עוד די קרובים לעשור ההוא. אבל בחירת הניסוחים של נוריאל מצלצלת פחות כמו "עוד קשה לקבל פרספקטיבה" מאשר כמו ביטוי לתחושה שאנחנו עדיין בעשור ההוא.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כמו כן, זה אמנם קצת לא הוגן, אבל לתחילת הניינטיז היה את נוורמיינד כקו פרשת מים מאוד ברור.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting