מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – המלצה חמה
25 בדצמ', 2007
בפוסט הקודם בסדרה עלתה נקודה אחת רגישה ומשמעותית בכל הנוגע לתהליך ההרשמה לאוניברסיטאות בחו"ל, ודאי אם מדובר באוניברסיטאות מליגת הקיסוס (Ivy League) בארצות הברית – הצורך בהמלצות.
הדרישה אמנם משתנה בין אוניברסיטה אחת לרעותה, אבל כל האוניברסיטאות היוקרתיות ידרשו מכם מכתבי המלצה, ובדרך כלל תידרשו להמלצות מגוונות, גם אקדמיות וגם כאלה שאינן אקדמיות. עבור הסטודנט הישראלי שעושה את מרבית לימודי התואר הראשון בכיתות ענק צפופות ושהסיכוי שמרצה יכיר אותו בשמו בסיום התואר הוא כמעט זניח, מדובר, לפחות למראית עין, במכשלה רצינית. דובי אף טען בתגובה לפוסט הקודם שההחלטה שלו להשלים תואר שני בארץ נבעה בין השאר מהיכולת לקבל המלצות.
כדי להתגבר על אבן הנגף הזו כדאי לנסות ולהבין קודם את שיטת הסינון של האוניברסיטאות האלה ואת המקום המשמעותי מאוד שההמלצות תופסות בו.
נו טוב, בדיוק בשביל דברים כאלה המציאו את מלקולם גלדוול.
אחד היתרונות שבקריאה שוטפת של הניו יורקר, או לפחות מעקב אחרי תוכן
הגליונות דרך האתר, הוא היכולת להתחקות אחרי תהליכי המחשבה של גלדוול בעודו שוקד על ספר חדש. כך אפשר היה לקרוא בסוף שנות התשעים את גלדוול מנבא את הזנב הארוך ודן בשאלה איך נוצרים להיטים במסגרת ההכנות ל-The Tipping Point
זה שאתה פרנואיד
שיטת הסינון של האוניברסיטאות היוקרתיות כפי שהיא קיימת כיום נולדה בהרוואוד של שנות העשרים כדי לפתור בעיה קשה שהטרידה את מנהלי האוניברסיטה ואת קהל היעד הוואספי שלה. ב-1905 הנהיגה הנהלת הרוואוד שיטת מיון חדשה שפתחה את שערי האוניברסיטה בפני הציבור הרחב, על בסיס מצויינות אקדמית בלבד. פחות מעשרים שנים מאוחר יצר השינוי הזה מציאות מבעיתה עבור אנשי הרווארד. למעלה מחמישית מהסטודנטים שהתקבלו לאוניברסיטה ב-1922 היו, רחמנא לצלן, יהודים. את התופעה הזו חייבים היו לעצור. כך נולדו ההמלצות, מבחני האישיות והראיונות למועמדים. שנים אחדות אחר כך צנח מספר היהודים ואנחת רווחה נשמעה במסדרונות הרואורד.
למי שנדמה לו שהתאור הזה מוגזם או נגוע בפרנויה, הנה ציטוט מתוך הספר
A. Lawrence Lowell, Harvard's president in the nineteen-twenties, stated flatly that too many Jews would destroy the school: "The summer hotel that is ruined by admitting Jews meets its fate . . . because they drive away the Gentiles, and then after the Gentiles have left, they leave also."
קורס טיס, גלי צה"ל או טירונות חי"ר
גלדוול מדבר במאמר על שני סוגים מרכזיים של מנגנוני הכשרה, כאלה שהם מבוססי מיון (selection) וכאלה שהם מבוססי אימון (training). הסוג השני הוא זה שמעביר את חניכיו תהליך אימון ארוך ואינטנסיבי כדי להכשיר אותם לקראת איזו משימה עתידית, מנגנון כזה לא נוטה להציב רף כניסה גבוה, אם בכלל, מתוך אמונה שדי בתהליך ההכשרה. הסוג השני מציב תנאי קבלה קשים מאוד, בורר בקפידה את אלה שנכנסים אליו, לעתים עד כדי אפשרות לוותר על תהליך הכשרה של ממש. אם להשתמש באנלוגיה צבאית, טירונות חי"ר היא מנגנון מבוסס אימון, אין כמעט חסמי כניסה, ותהליך האימון עצמו הוא שמכשיר את בוגריו לתפקד כלוחמים בשדה הקרב. שרות בגלי צה"ל מנגד, הוא מבוסס סינון, אחרי תהליך מיון קפדני מאוד נבחרים המעטים שבמידה רבה יכולים לוותר על תהליך ההכשרה כיוון שהם כבר מוכנים לתפקיד. קורס טיס, אם להמשיך עוד רגע את האנלוגיה הצבאית נמצא במקום טוב באמצע. תהליך הסינון הוא אמנם בררני מאוד, אבל גם חלק האימון הוא ארוך ומשמעותי.
אחת האשליות המרכזיות שהאוניברסיטאות היוקרתיות עמלות לשמר היא האשליה כאילו הן נמצאות בין טירונות החי"ר לבין קורס הטיס, כאילו יש בלימודים בהן ערך מוסף שמקנה לבוגריהן את האפשרות למצוא משרות נחשקות יותר, ובעיקר להרוויח יותר כסף כך שהאוניברסיטאות תוכלנה להתהדר בהם. המציאות, מסתבר, היא מעט מורכבת יותר. השוואה יבשה בין בוגרי האוניברסיטאות היוקרתיות לבוגרי מוסדות אחרים מצביעה על פערי שכר ברורים, אבל כאשר מצמצמים את ההשוואה ומסתכלים על בוגרי מוסדות אחרים שבחרו בהם למרות שהתקבלו גם לאוניברסיטאות יוקרתיות מסתבר שהפער נעלם כמעט לחלוטין.
מה זה אומר לנו
למזלו של הסטודנט הישראלי אנטישמיות היא כבר לא עקרון מנחה בתהליך המיון, אבל ההגיון הבסיסי נשאר זהה. האוניברסיטאות היוקרתיות אוהבות לקבל סטודנטים שירגישו בהן בבית, ושבסוף הדרך יצליח למצוא עבודה מכניסה או להשתלב במשרה אקדמית, ואת אלה מכוון תהליך המיון לחפש. כן, שיטת ההמלצות, ההעדפה לבניהם של בוגרים, הראיונות האישיים, כל אלה נועדו להבטיח עוד דור של בוגרי מנהל עסקים שיחליקו בקלילות לבנקים הגדולים ולבתי ההשקעות. סטודנט למדעי המחשב שיצליח להביא המלצה אישית של סטיב ג'ובס אולי לא יבריק בלימודיו, אבל כבר עכשיו די ברור שהמשרה הבכירה באפל תחכה לו בסבלנות.
שורה תחתונה
משחק ההמלצות, אם כן, נגוע בלא מעט צביעות, וכדאי לדעת לשחק אותו. נכון שיהיה נחמד למצוא את המרצה שבשיעורים שלו השתתפתם באופן פעיל, ושבקיץ אחד גם התגייסתם לסייע לו במחקר ולסחוט ממנו המלצה משתפכת, אבל מקרים כאלה הם נדירים. מה שחשוב הרבה יותר בבואכם לגייס ממליצים הוא לתפוס כל קשר וזנב קשר שיש לכם. כבר שמעתי על לא מעט אנשי שם שחתמו על המלצות נלהבות רק כי מישהו שהם מכירים זרק מילה טובה וביקש יפה. נסו לפשפש בזכרונכם, לשאול את ההורים, אני מאמין שכבר תמצאו משהו.
Related posts:
25 בדצמבר, 2007 בשעה 18:07
סליחה שאני שוב קצת משתלט וזורק כמה תוספות משלי:
כמובן שמרצה שעבדתם איתו (עוזרי מחקר, סמינר) הוא בעדיפות להמלצה, אבל זה תלוי גם במידת הכימיה בינכם.
כדאי לעשות קצת עבודת מחקר ובילוש – יש מרצים שידועים בהמלצות המחורבנות שהם נותנים ויש כאלו שידועים בהמלצות הנלהבות.
תתפלאו איזו המלצה טובה אפשר לקבל ממרצה בעזרת המילים הבאות: "אני רוצה לנסוע ללימודים באוקספורד/קיימברידג'/סורבון/ביר-זיית וצריך המלצות. התחום שמעניין אותי הוא XXX. הקורס שלך שלקחתי לפני שנה הוא אחד הקורסים הקרובים לתחום הזה והוא אחד מאלו שעוררו בי את העניין. הייתי שמח אם היית כותב לי המלצה". (תאלתרו עם סדר המשפטים).
אז ככה – אם זה נכון ובאמת נהנית מהקורס שלו ואם קיבלת ציון טוב (הוא ישאל כמה קיבלת ואולי אפילו ישאל לממוצע וירצה לראות גיליון ציונים) סיכויים טובים שתקבל המלצה טובה.
המרצים, בטח הוותיקים שבהם, מכירים היטב את משחק ההמלצות ורובם (הנחמדים) פשוט יסרבו לתת המלצה במידה והם לא רוצים/יכולים לכתוב המלצה טובה. תמיד יש את החארות שיסכימו ויתנו המלצה פושרת (ע"ע עבודת בילוש ואיסוף אינפורמציה)..
בהמלצות יש קודים. כלומר יש המלצות שנראות נלהבות אבל בין השורות פזורים רמזים שליליים. את ההמלצות האלו יתנו או המנוולים או אלו שפשוט לא נעים להם לומר 'לא'. אז מה עושים? אם זה אפשרי צריך להציץ בהמלצות לפני ששולחים ואולי לבקש המלצה ממרצה אחר. אבל גם זה לא פשוט כי הרבה מוסדות רוצים את ההמלצות ישירות מהממליץ או לחלופין במעטפה חתומה. תהיו יצירתיים.
אבל בשורה התחתונה – לא להתבייש. הפרופסורים מכירים את המשחק ואם אתם בסדר הם ימליצו למרות שהם לא מכירים אתכם לפני ולפנים.
[להגיב לתגובה זו]
26 בדצמבר, 2007 בשעה 6:41
(לא אותו אורן)
סטודנט לתואר ראשון, שרוצה להמשיך לתואר שני ובכל זאת לא יצר קשר אישי עם אף אחד מהמרצים שלו נשמע לי די נדיר. הרי אתה מתעניין אצל המרצים שלך אחרי השיעור, והם מכירים אותך. ויש את השנה השלישית, שאתה עושה פרוייקט, או סמינר, או משהו, ונעזר בהם.
מלבד זאת, אני חושב שלסטודנטים ישראליים יש את היתרון של הצבא בתור מקום שיוצרים בו עוד קשרים, ואז אולי יותר קל למצוא המלצות כאלו.
(ובלי קשר, גלי צה"ל זה כבר לא מה שהיה פעם – הסינון כבר לא הכי הדוק, והקורס שלהם מאוד משמעותי לרוב האנשים שמגיעים לשם).
[להגיב לתגובה זו]
26 בדצמבר, 2007 בשעה 10:34
אורן 1: תשתלט חופשי, חלק מהנקודות שהעלית תכננתי במקור ונשכחו בדרך, על האחרות לא חשבתי, ובכל מקרה תודה על כל התוספות.
אורן 2: לא יודע מאיזה תחום אתה מגיע, אבל בסוף התואר הראשון שלי, למרות שידעתי די בוודאות כבר מיומו הראשון שאני מתכוון להמשיך לתואר שני או יותר, ולמרות שסיימתי אותו בציונים טובים מאוד, היו בערך מתרגל וחצי שהרגשתי שאני יכול לגשת ולבקש מהם המלצה ברצינות. לגבי הצבא, אתה צודק בהחלט, והמלצה של קצין בכיר בצה"ל היא משהו שמרשים מאוד אוניברסיטאות אמריקאיות (לפחות בתחומים מסויימים, סביר להניח שהיא בעייתית למי שרוצה ללמוד פילוסופיה פוליטית בברקלי).
ולגבי גלי צה"ל, מעניין לשמוע, אני תמה איך זה קרה.
[להגיב לתגובה זו]
26 בדצמבר, 2007 בשעה 16:20
לאורן 2 -
גם אני הגעתי לסוף התואר הראשון ומעולם לא דיברתי עם מרצה, להוציא, אולי, שאלונת בהרצאה, וגם זה בקושי. נדמה לי שככה זה במדעים המדוייקים.
[להגיב לתגובה זו]
28 בדצמבר, 2007 בשעה 7:47
גם אני מגיע ממדעים מדוייקים, ובסוף התואר הראשון שלי כבר היו שלושה-ארבעה מרצים שאיתם יצא לי לדבר מספיק כדי לבקש המלצה, אילו הייתי צריך. וממש לא הייתי היחיד מהמחזור שלי. אם כי יכול להיות שזה מאפיין של בר אילן.
לגבי גלי צה"ל – יש לי חבר טוב שהיה שם, פשוט. זו החלטה מודעת מהעשור האחרון, להוריד את הרמה של הסינון לאנשים שמגיעים לשם. די בצדק, לדעתו. וחלק ניכר מהקורס שלהם מוקדש לאמירות כמו "אתם בסך הכל ילדים עם מיקרופון ביד, אז אל תחזיקו מעצמכם יותר מדי". התוצאה הבולטת, לדעתו, מעבר להורדת איכות התוכניות בתחנה בכלל, היא שהיום גלי צה"ל כבר כמעט אינה תחנה בדרך להפיכה לאישיות בידור – מעט מאוד אנשי סלבריטאים (שאינם כתבים) הגיעו מגלי צה"ל בשנים האחרונות, בטח יחסית לעבר.
[להגיב לתגובה זו]
28 בדצמבר, 2007 בשעה 16:12
לקראת סוף תואר ראשון עבדתי כעוזר מחקר בצמידות לאחד המרצים. אז עוד חשבתי על קרירה אקדמית. עבדתי מאוד צמוד אליו וזכיתי ליצור קשרים עם מרצים בכירים בהרווארד כך שיכולתי לבקש מהם המלצות לו הייתי זקוק להן. גם למדתי המון על עולם האקדמיה והחלטתי שאני לא ממשיך.
מי שבאמת חושב על קרירה אקדמית, רצוי שיתחיל נטוורקינג מוקדם. שיתחיל לאתר את תחומי העניין שלו ויכוונן את הלימודים כך שיתקל באותם מרצים כמה שיותר. לי כמובן עזר גם שלמדתי במקום קטן (בן גוריון ב95 היתה מקום קטן מאוד-5000 סטודנטים).
[להגיב לתגובה זו]
10 בפברואר, 2008 בשעה 20:03
כמה הערות:
המלצות חשובות בכל אוניברסיטה בארה"ב ולא רק בליגת הקיסוס. בלי המלצות אין סיכוי להתקבל לשום מקום. למרות זאת, להמלצות יש חשיבות קטנה מאוד. אפשר לסנן מועמדים בעיקר דרך המלצות גרועות אבל אלו מעטות יחסית. כמי שישב בוועדה שהחליטה על מענקי מחקר אני יכול לומר שרוב מוחלט של ההמלצות דומות זו לזו ולא מבחינות בין מועמדים ("הוא אחד הסטודנטים המבריקים אי פעם שלימדתי" וכו').
חשוב גם להפריך את המיתוס של ליגת הקיסוס בהקשר הזה. מעבר לעובדה שמדובר באוניברסיטאות שהתאגדו על בסיס ספורטיבי ויש המון אוניברסיטאות מעולות אחרות, אין חשיבות גדולה לשם המוסד אלא למחלקה הספציפית בלבד. יש הרבה מחלקות מעולות שאינן נמצאות באוניברסיטאות ידועות, ויש הרבה מחלקות גרועות באוניברסיטאות מובילות. ישראלים הרבה פעמים נדבקים למספר קטן של אוניברסיטאות ומפספסים הרבה מחלקות טובות באוניברסיטאות זניחות יחסית וחבל. ללכת ללמוד באוניברסיטה פחות מוכרת לא ממש פוגע בעתיד שלכם אם המנחים שלך מוכרים.
[להגיב לתגובה זו]
11 בפברואר, 2008 בשעה 8:26
גיל: אין ספק שקיבעון על ליגת הקיסוס הוא מיותר במקרים רבים, וכתבתי כאן במרומז לפחות, על העובדה שלמדתי אז את טבלת האוניברסיטאות המובילות בשנה שבה חשבתי על לימודים בחו"ל, וגיליתי לא מעט מחלקות מובילות בתחומים מסויימים דווקא באוניברסיטאטת נידחות יחסית. באותו הקשר כדאי להזכיר שאם כבר ברור לך תחום המחקר המדוייק שבו תרצה לעסוק יכול להיות ששוהה לקבל את ההחלטה על סמך מנחה מסויים אפילו אם הוא עובד במחלקה שאינה מפוארת במיוחד באוניברסיטה עלומת שם, כל עוד הוא עצמו שווה את הטרחה.
רק כדי לסייג, בתחומים מסויימים, וה-MBA הוא כמובן הבולט שבהם, יוקרת האוניברסיטה היא עדיין השיקול המוביל.
בעניין ההמלצות, אין ספק שהמלצות אקדמיות, במקרה שהן טובות באמת, תהיינה דומות מאוד זו לזו, ולא תשמשנה ככלי אמיתי בסינון. יחד עם זאת, אם תקרא את המאמר שאליו קישרתי, או מאמרים אחרים באותו תחום, תראה שמערכת ההמלצות היא המשך טבעי של תהליך סינון מעוות משהו שנועד לשמר את ההומוגניות של הסטודנטים באוניברסיטאות, ולכן המלצות לא אקדמיות מגורמים בולטים במיוחד ולא שגרתיים יכולות להוות שיקול משמעותי (בדומה להעדפה שניתנת לצאצאיהם של בוגרים בשיטת ה-allumni).
[להגיב לתגובה זו]
11 בפברואר, 2008 בשעה 22:14
לדעתי בכלל צריך להעיף את ההמלצות מהקריטריונים לקבלה. אתה צודק בנוגע לMBA שם היוקרה באמת משמעותית. לגבי מנחים, צריך להיזהר לא ללכת אחרי מרצה אחד, חשוב ככל שיהיה, כי זה סיכון גדול מדי. כבר שמעתי על מקרים שמרצים פשוט עברו לאוניברסיטה אחרת בזמן שמישהו הגיע לעבוד איתם או אפילו מתו, רחמנא ליצלן. הכי טוב לבוא למחלקה שיש לה מסלול טוב ולא להיות תלוי באדם אחד (שגם יכול להתגלות כמשהו שונה לגמרי ממה שציפית שיהיה).
[להגיב לתגובה זו]
12 בפברואר, 2008 בשעה 9:43
גיל: הזכרת לי מישהי שהכרתי ושהמנחה שלה (לתואר שני אם זכרוני אינו מטעני) היתה יולי תמיר. כמה שבועות אחרי שפגשתי אותה בפעם האחרונה יולי תמיר נחטפה פתאום לזרועות המערכת הפוליטית ומאז אני תוהה מה קרה עם המשך המחקר שלה.
וכן, אין ספק שההמלצות הן חלק בעייתי מאוד בכל מערכת הסינון והקבלה, ולכן מטרתו העיקרית של הפוסט הזה היתה לגרום לאנשים לא להירתע מלשחק את המשחק הזה, גם בצורה מלוכלכת מעט.
[להגיב לתגובה זו]
29 בפברואר, 2008 בשעה 1:09
ואני בכלל מעלה שאלה מתודולוגית – הרי כולנו אנשי מדע שקולים ומשכילים, ולא נרצה למקד את כל המאמץ שלנו על תוכנית יחידה באוניברסיטה מסויימת. עם זאת, איננו כוכבי המחלקה ומספר הממליצים שאנחנו מצליחים לגייס הוא בהחלט חד ספרתי, ואף מוגבל לאצבעות יד אחת. נוסף על כך המחלקות מבקשות שההמלצות ישלחו ישר אליהן. האם מקובל לאמר – "ובכן פרופסור נכבד, אנא המלץ עלי בפני עשרת האוניברסיטאות הבאות, ליקוק מעטפות נעים"?
[להגיב לתגובה זו]
1 במרץ, 2008 בשעה 10:15
תוהה, זה בהחלט קורה. חלק מהעבודה של פרופסורים היא לתת המלצות. לרוב, לכל אוניברסיטה דורשת דרישות ספציפיות מההמלצה ומצרפות מעטפות לשליחה.
[להגיב לתגובה זו]
1 באפריל, 2008 בשעה 23:55
I found that one of the most important things about applying to graduate school in the US (at least in my field) was to contact several faculty members in advance, those that you want to work with, and convince them that you are a worthy candidate and extremely interested in their research (scan their web-pages in advance, of course). They will then do the work of pushing your application forward in the department. Email is good, but not enough – try to speak with them over the phone. This way they will also be impressed with your English. Believe me, they will. (At least half of the applications come from china, and compared to them, we have a much better ACCENT. )
[להגיב לתגובה זו]
21 בפברואר, 2010 בשעה 23:58
[...] כאן למטה (וגם קצת בפוסט עצמו) עלה עניין ההמלצות יצא שיש פוסט המשך בנושא הזה [...]
30 ביוני, 2010 בשעה 9:12
[...] להמשך המדריך [...]