תודעה כוזבת

לארכיון המדריך

לא אחת, אם תפנו לסטודנטים מתלבטים, כאלה שנמצאים לקראת או מעט אחרי סיום התואר הראשון שלהם תשמעו שהם נתונים בדילמה, הם עדיין לא החליטו אם להמשיך באוניברסיטה או לחפש עבודה. על פי רוב תתלווה לאפשרות השנייה גם איזו העווית פנים שתשדר משהו שבין אימה לסלידה, כזו שאפשר לאתר בה רתיעה מוצדקת משעות עבודה קבועות, מימי הולדת משרדיים עם ברכות מחורזות ומלים נמלצות של הבוס, מצנצנת הקפה המגורען על המדף, מכל מה שמרכיב את הגיהינום הקטן של פרולטריון המשרדים המודרני.

נסו לעצור אותם בשלב הזה ולציין בפניהם שגם מחקר הוא עבודה, סביר להניח שתיתקלו בהנהונים נמרצים ובאמירות בסגנון "כן, ברור, אני יודע" ועדיין הדילמה תמשיך להיות מנוסחת בין שני הניגודים האלה לכאורה – "מחקר" ו"עבודה".

אז רק למען הסר ספק. מחקר הוא עבודה. שלא יהיו לכם אשליות.

לעבודה אקדמית יש את היתרונות הפרקטיים הברורים שלה, גמישות כמעט אינסופית מחוץ לשעות ההוראה היא כמובן הבולטת ביותר. אבל יש לה גם חסרונות קשים, לעתים קשים מנשוא. עבודה מחקרית לעולם אינה נגמרת, היא לא מרפה מיכם גם ב סופי השבוע, בין אם הם מוקדשים לה ובין אם הם שטופים ברגשות אשם על העובדה שהזנחתם אותה.

ב"עבודה" שתמצאו לאחר תואר ראשון אפשר להניח שיהיה מנהל אחראי מעליכם, כזה שיגיד לכם מה לעשות ויגדיר את הציפיות שלו. ב"מחקר" יהיה לכם מנחה, אבל במידה רבה תהפכו באחת למנהלים של עצמכם, המנחה, אלא אם מדובר בעבודת מעבדה, יתקשה לעקוב אחרי שעות העבודה שלכם ואחרי ההתקדמות שלכם בין מפגש למפגש.

יש להבדלים האלה השלכות רציניות שרבים נוטים להתעלם מהן. אם ננסה רגע לחדור לליבה של דילמת ה"מחקר-עבודה" סביר שנמצא בה לא אחת רצון לדחות את הרגע הנורא של ההכרזה הכואבת על סופה של תקופה, זאת שאפשר לכנות אולי גיל התבגרות מוארך. בחירה ב"עבודה" כמוה כהכרזה "אנחנו מבוגרים", ויש מעט מאוד הכרזות מרתיעות יותר מזו עבור הסטודנט המתלבט. זו גם הסיבה שמעט מאוד פעמים תשמעו את צדה השני של הדילמה מנוסח בצורה המפורשת והראויה לו, אף אחד כמעט לא ידבר על "לעסוק במחקר", מכבסת המחשבות שלנו תוביל אותנו לדבר באובייקטיביות מעושה על "לעשות תואר שני", וברוב המקרים פשוט על "להמשיך באוניברסיטה", רק כך אפשר לשמר את האשליה כאילו אנחנו אכן מושכים את גיל ההתבגרות הזה עוד כמה שנים, תואר ראשון, תואר שני? מה כבר ההבדל, בסך הכל עוד מאותו דבר, אין פה איזה קו שבר בחיים, אנחנו הרי ממשיכים באוניברסיטה. מדובר, כאמור, בטעות איומה. לא רק שהמחקר הוא עבודה, הוא אפילו עבודה שבה אתם מדלגים היישר לדרג ניהולי, לרוב בלי לעבור קודם דרך דרגים נמוכים יותר.

המוסד האוניברסיטאי, אמנם בלית ברירה, לפחות במידת מה, משרת את האשליה הזו וגורם לנו להמשיך בה. אחרי הכל, שנת הלימודים הראשונה לתואר שני אינה שונה בהרבה מהשנים שקדמו לה, בכל מסלול שתבחרו תהיה השנה הזו עמוסה למדי בקורסים, עבודות ומבחנים, ממש כמו בתואר ראשון, כשהמחקר מתגנב אט אט ובהדרגה לחייכם, עד שיום אחד תמצאו את עצמכם לבד איתו, אחד על אחד, תבהו בתהום והיא תבהה בכם בחזרה. אם תמשיכו לבהות היא זאת שתצחק אחרונה.

אורן מ"מדע בזיוני" (וזו הזדמנות מצויינת להודות לו על שלל התגובות המצויינות שלו לאורך המדריך הזה) סיפר בתגובה לפוסט הקודם שהוא, כשריד לימי ההיי-טק שלו, מנהל בינו לבין עצמו מעקב שבועי אחרי מטרות וביצוען. ההערה הזו של אורן גרמה לי לחשוב שיש יתרון לא מבוטל למי שניגש לעודת המחקר שלו לאחר שכבר התנסה בעבודה מחוץ לאקדמיה (ולא, אני לא מדבר על מלצרות, שמירה, או אפילו על בדיקת תוכנה במהלך היום וחצי הפנויים שהיו לכם בשבוע). בסופו של דבר הדוקטורנטים המוצלחים ביותר שיצא לי להיתקל בהם לא היו דווקא המבריקים ביותר, אלא אלה שקבעו לעצמם שגרת עבודה עם שעות קבועות (אצל חלקם זה אמר להגיע בשמונה ולעבוד עד ארבע או חמש, אצל אחרים להגיע באחת עשרה ולעבוד עד שבע) שהקפידו להפסיק את עבודת החישוב\מחשבה שעה לפני היציאה כדי לשבת ולכתוב לעצמם את כל מה שהספיקו באותו יום, ובעיקר שהבינו שהאידאה האפלטונית של דוקטורנט קודח שפותר את הבעיה האימתנית שמולה עמד בסדרה של לילות לבנים ושרבוט נוסחאות על הלוח היא הבל (עוד קצת על העניין הזה בפוסט עתידי). במלים אחרות, הדרך המוצלחת ביותר לגמור עבודת מחקר בלי לאיים על שפיותך היא להבין, ורצוי מוקדם ככל האפשר, שמחקר הוא, באמת ובתמים, לא כאילו ולא כמעט – עבודה.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מיתוס החודשיים
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – עשה לך רב
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי
4. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – ת"ג בצצ"ת
5. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בואו נדבר על כסף 1