מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על קסמם הכוזב של קווים מאספים
20 בינו', 2008
אולי קרה לכם פעם במסגרת איזה טיול שהייתם צריכים להגיע מעיר גדו
לה ושוקקת חיים ליעד מרוחק. שמתם פעמיכם אל מסוף האוטובוסים ושם נתקלתם בדילמה – ישיר או מאסף. התלבטתם מעט עד שבחרתם במאסף. אולי הוא היה זול בכמה אחוזים, אולי הוא הגיע מעט קודם, ואולי נפלתם קורבן לקסמו הכוזב של המאסף. מי יודע, חשבתם לעצמכם, לאן יישא אותי המאסף הזה, אולי נופים עוצרי נשימה יתגלו במסלול הארוך והמפותל, אולי נעצור באיזו עיירה קסומה וציורית עד כדי כך שכל תכניות הטיול ישתנו באחת, אחוזי התרגשות לקראת הלא נודע עליתם אל האוטובוס מחכים להפתעות אליהן הוא יישא אתכם, אלה שנשללו מאנשי הקו הישיר שיזכו לראות רק את הכביש המהיר על תחנות הדלק ומזללות המזון המהיר החדגוניות שלאורכו.
אבל השעות נמתחו בעודכם מצטופפים על הספסל, הנופים עוצרי הנשימה התגלו כדרכי עפר עלובות המובילות אל עיירות שאולי הן ציוריות ואולי לא אבל לכם כבר לא היה סיכוי לדעת, לא כשאתם נחשפים פעם אחר פעם לאותו דגם ישן של תחנת אוטובוסים קטנה ומוזנחת בשוליהן עם קיוסק קטן ששכבת פיח דביקה מכסה באחידות את מרכולתו הדלה, אל היעד הגעתם באישון לילה, נפלטים בשרירים דואבים אל תחנה מרכזית קודרת ומאיימת כמו שרק תחנות מרכזיות בערים זרות יכולות להיות, את מעט הכסף שאולי חסכתם מיהרתם לשרוף על מונית שתישא אתכם מהמקום הזה מהר ככל האפשר.
אז נשבעתם לעצמכם שלעולם לא תיפלו עוד בקסמו הכוזב של הקו המאסף.
ביום אחר ובמקום אחר, במצב שהוא שונה לחלוטין לכאורה החלטתם לבחור במסלול מחקרי, ואחרי שלמדתם מעט את הרקע, והוכחתם רצינות למנחה (נושא מרכזי לפוסט עתידי) הוא תופס אתכם יום אחד באמצע שיחה ושואל מה דעתכם על מסלול ישיר לדוקטורט. אתם עוצרים רגע, מגמגמים מעט, מבקשים לחשוב על זה יום יומיים. הרי לא תודו בזה בפני המנחה בגלוי, אבל לא בטוח שהנושא שבחרתם לעבודת התזה מרגש אתכם כל כך, לא מספיק כדי להתחייב עכשיו למסלול ישיר, ובכלל מה יש למהר, למה לא לתת לדברים לקרות מעצמם. אולי תוך כדי עבודה תיתקלו באיזה נושא אחר שימשוך אתכם הרבה יותר, אולי תגלו שאתם בכלל בתחום הלא נכון, אולי מישהו שתשתפו איתו פעולה באיזה מחקר יציע לכם לעבור אליו לדוקטורט, אולי אפילו באיזו עיירה קסומה וציורית להפליא. איך אפשר לוותר על כל האפשרויות האלה ולהתחייב עכשיו על דוקטורט בתחום הצר שבחרתם לעצמכם. ובכלל, אם מסתכלים על התקנון לא בטוח שאתם זכאים למסלול ישיר, אז אתם מוותרים על זה.
וככה, בלי להרגיש, שוב אתם נופלים בקסמו הכוזב של הקו המאסף.
בכל פעם, וזה קורה לא אחת, שיוצא למנחה שלי להציג אותי בפני מישהו הוא מספר מעט על עבודת התואר השני שלי, ובהערה מוסיף שעוד תוספת של מאמר תאורטי רציני אחד היתה יכולה להפוך אותה לדוקטורט. ברגעים כאלה אני עומד בצד ומקלל שוב את קסמם הכוזב של קווים מאספים.
כן, בהחלט יכול להיות שאחרי שנה או שנתיים תגלו שהתחום באמת לא בשבילכם, ששאריות הכימיה הראשונית עם המנחה תיעלמנה, במקרה כזה ייתכן שתיאלצו לסגת מההתחייבות הראשונית שלכם. זה יהיה כרוך בכמה רגעים של אי-נעימות, אולי בשריפה של כמה קשרים שכבר יצרתם, ועדיין הויתור מראש, באיצטלה של איזו שמירה על אפשרויות פתוחות, הוא טעות. גם עזיבה של מנחה בסיום תואר שני כדי להמשך אצל מנחה אחר כרוכה לא אחת באי-נעימות מאותו סוג בדיוק. אם תרצו להתנסות בתחום אחר תמיד תוכלו לעשות את זה במסגרת פוסט דוקטורט.
כמה הסתייגויות הכרחיות:
כל האמור לעיל לא מתייחס כמובן למי שיודע שיסתפק בתואר שני בלבד, ודאי שלא למי שהולך על תואר שני ללא עבודת תזה, או אפילו, חס וחלילה, על MBA. מי שיש לו תכנית ברורה לדוקטורט באוניברסיטה או במדינה אחרת (דובי, למשל) גם לו אפשר לוותר.
לפעמים, מה לעשות, התקנון אכן ימנע, גם מסטודנטים וחוקרים מוצלחים בפוטנציה, את אפשרות המסלול הישיר, מובן שבמקרים כאלה אין מה לעשות. בכל זאת, מומלץ לנסות ולבדוק את גבולות הגמישות של התקנון, יש לא מעט הפתעות בתחומים האלה.
Related posts:
20 בינואר, 2008 בשעה 15:42
העצה שבעקבותיה לא בחרתי במסלול הזה אומרת שמבחינת היכולות האקדמיות שלך כסטודנט, עדיף לקבל הנחיה בשתי עבודות ולא באחת, וסביר להניח שגם משני מנחים שונים (אצלנו, לפחות, מאוד מעודדים דוקטורנטים לבחור מנחה אחר מזה שאצלו עשו את התיזה).
אחרי התואר השני, אני נוטה להסכים – קיבלתי הנחיה יקרת ערך בתואר השני, וכשאעשה את התואר השלישי אצל מנחה אחר יש להניח שאקבל עוד מנה של הנחיה יקרת ערך.
אבל את התשובה אוכל לספק בעוד ארבע (חמש? שבע? שמונה-עשרה?) שנים, כשגם הדוקטורט יהיה מאחורי…
[להגיב לתגובה זו]
21 בינואר, 2008 בשעה 10:44
דרומי: אין לי ספק בקיומם של היתרונות עליהם אתה מדבר, ואף על פי כן הם מזכירים לי יותר מהכל את התחושה שחלקתי עם רבים מעמיתיי במהלך התואר השני והדוקטורט כאילו היינו שמחים לחזור עכשיו לקורסים מרכזיים מהתואר הראשון, כאלה שבזמן אמת היו מרוץ מטורף אחרי המרצה במטרה להבין מספיק כדי להצליח במבחן, ושרק עם הפרספקטיבה הנוספת שצברנו נוכל ליהנות מהם ולהבין אותם באמת. מובן מאליו שאף אחד מאיתנו לא מימש את הרעיון הזה אפילו על קורס אחד (למרות שהיתרונות אכן קיימים).
כלומר, ברור שניתן להפיק לא מעט משתי עבודות מחקר נפרדות, אבל בסופו של דבר אני נוטה להאמין שהרווחים מתבטלים אל מול ההפסד המיידי והמובן מאליו שבעצם הארכת המחקר.
[להגיב לתגובה זו]
21 בינואר, 2008 בשעה 13:52
כאן אני צריך להוסיף הסתייגות דומה להסתייגות הראשונה שבפוסט – מה שאכתוב עכשיו נוגע רק למי שרואה את עתידו באקדמיה, ולא רוצה את הדוקטורט לצרכים אחרים.
מה ההפסד המיידי והמובן מאליו שבעצם הארכת המחקר? הרי אם אחרי הדוקטורט יבוא הפוסט, ואחריו המשך המחקר, אתה לא מפסיד כלום מהארכת המחקר. יכול להיות שאתה מפסיד משהו מבחינה תעסוקתית מזה שאתה בסטטוס נמוך יותר – אבל במציאות האקדמית בישראל של היום, ההנחה שעדיף להיות דוקטור בלי תקן מאשר דוקטורנט לא מאוד מבוססת.
[להגיב לתגובה זו]
22 בינואר, 2008 בשעה 9:42
באופן עקרוני כאמור, אני מסכים איתך על היתרונות שבפיצול התארים המתקדמים להכשרתך כחוקר מוצלח יותר. אף על פי כן אני נוטה להאמין שהפסד הזמן הוא משמעותי, בכל כיוון עתידי שתבחר, ולפחות במקרה שלי (מדעים מדוייקים כאמור) משמעותי במיוחד לבחירה במסלול אקדמי.
נכון שבמקרים רבים רווחתו הכלכלית של דוקטורנט מובטחת יותר מזו של דוקטור בלי תקן. הבעיה היא שדוקטורט מאוחר אינו מבטל את הצורך בתקופה שבה תהיה דוקטור ללא תקן, הוא רק דוחה אותה. כדאי לזכור שהמרוץ אחרי משרות אקדמיות בישראל היום הוא אכזרי ונואש, סביר להניח שתצטרך למצוא פתרונות ביניים של שתי תקופות פוסט-דוקטורט, או של שנים אחדות כמורה מן החוץ בעודך מתרוצץ בין מוסדות שנים ומעביר סמינרים מחלקתיים בניסיון למשוך את תשומת ליבן של ועדות מינויים. אלה תהיינה שנים קשות, מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת, וככל שהן תגענה מאוחר יותר הן תהיינה קשות יותר. באותו הקשר כדאי להזכיר שגם אם בשלב מוקדם היית בטוח שתבחר בעתיד אקדמי השנים האלה יכולות לשנות את התכניות שלך בקלות, ואז השנים שהפסדת נעשות משמעותיות בכל הנוגע לסיכויי מציאת עבודה ויכולת ההשתכרות שלך בעבודה שתמצא.
[להגיב לתגובה זו]
22 בינואר, 2008 בשעה 16:28
אני אמנם עוד לא תלמידת מחקר, אבל הרושם שלי הוא שמאמרים מהווים גורם מכריע כאשר אתה ניגש לקבל משרה באוניברסיטה אחרי פוסט דוקטורט. אם ככה, לא עדיף להיות במחקר יותר שנים, ושיהיה לך זמן לכתוב יותר מאמרים משמעותיים ולהתמקצע, מאשר לסיים בארבע שנים תואר שני ודוקטורט, ואז יש לך תואר אבל לא בטוח שיש לך מספיק מאמרים להשען עליהם?
[להגיב לתגובה זו]
22 בינואר, 2008 בשעה 17:25
תרשה לי להסתייג. אני חושב שיש בשלות מסויימת במחקר שדורשת הן זמן והן פירסום לא מושלם. כמובן שיש דוקטורנטים (ומנחים) שידעו להוציא את המקסימום גם בזמן קצר, אבל נדמה לי שאלו מקרים חריגים.
[להגיב לתגובה זו]
22 בינואר, 2008 בשעה 17:48
מעין: נושא הפרסומים הוא אכן שיקול מרכזי, ודומיננטי במיוחד מול ועדות המינויים של אוניברסיטאות ישראליות. אין דרך אמיתית להצליח ולהבין את מנגנון השיקולים הסבוך שועדת מינויים כזו תפעיל בבואה לדון במועמד חדש. יחד עם זאת כדאי להביא בחשבון שאם לא מדובר במאמרים בעלי חשיבות עצומה (או בשל תוכנם או בשל כתב העת שבו פורסמו) יש נטייה לבחון לא רק את מספר הפרסומים אלא גם את קצב הפרסומים (וכבר שמעתי על אנשי סגל שבאו אליהם בטענות כשבשנה מסויימת ירדה "התפוקה" שלהם מבחינת מספר פרסומים למרות שעדיין עמדו מעל הממוצע, ולמרות שפרסומי השנה הקודמת לשנת הירידה היו כולם חשובים וזכו להכרה נרחבת). מעבר בין מנחים או בין נושאים עם סיום התואר השני ותחילת הדוקטורט כוללת כמעט בהכרח תקופת למידה עם יובש פרסומי. אבל כל זה כאמור מעורפל מאוד, ואין לי מושג ירוק איך באמת פועלות ועדות המינויים.
אורן: מרשה לך להסתייג. אני רק לא בטוח שהפיצול לשני תארים אכן תורם לבשלות הזו, בטח לא בכל המקרים. ויותר מכל אני חושש מהקו הדק שבין בשלות לבין ריקבון שיכול להיחצות.
[להגיב לתגובה זו]
5 בפברואר, 2008 בשעה 22:13
הרשימה מעולה, תודה.
לפי דעתי – קלעת בול.
יש לי כמה הערות.
1. בארה"ב לא מקובל לעשות תואר שני, וזאת בנוסף לעובדה שהתואר הראשון שם הוא בהרבה מקרים ברמה נמוכה מזה שעושים בארץ. הלימודים בדוקטורט הם אמנם קשים ורציניים מאוד – אך בכל זאת הסטודנטים שם מצליחים לעשות זאת : את הקורסים והמבחנים הקשים ביחד עם מחקר משמעותי. גם אנחנו יכולים.
2. מהצד השני – הסטודנט הישראלי המצוי מגיע במקרים רבים אחרי שנים של צבא ו/או שרות לאומי ו/או שנת שרות. אני למשל, וזה לא נדיר, הגעתי לאוניברסיטה חמש שנים אחרי התתיכון(בלי טיול), וזה לא נדיר. יוצא שהישראלי מתחיל את המסלול מאוחר מחברו האמריקאי, והמסלול שלו ארוך יותר. כשאתה עומד בסוף הדוקטורט שלך, נאמר בן 32, מול דוקטורים אמריקאים בני 24 / 25 / 26, אתה נראה לוועדות שאמורות להחליט על קבלתך לפוסט כמו דינוזאור.
3. לגבי הבשלות: השנים שהישראלי מבלה בדברים אחרים – למשל צבא, הטיול המסורתי – גם הן מבשילות אותו.
4. וחוץ מזה, אחרי ארבעה תארים, ודאי תדע יותר מאשר אתה יודע לאחר שלושה תארים. ובכל זאת – אף אחד לא חושב לעשות ארבעה תארים – הרי בסופו של דבר החיים נגמרים וצריך לעבור שלב מתישהו.
5. ועוד לא דיברנו על משפחה, ילדים, לסוע לחו"ל ולשרוף את החסכונות…
לסיכום: אני חושב שאנשים בארץ מאמינים בשלושה תארים דווקא (במקום שניים) בעיקר משום שהם רגילים לרעיון הזה, וגם קצת בגלל שתמיד יש איזו תקווה שאם תעבוד מספיק קשה ותחכה מספיק זמן תמצא בעצמך את ניוטון. אבל ניוטון לא יבוא, אז כדאי לעבור לעולם של המבוגרים ולעשות את העבודה האמיתית כמה שיותר מהר.
סליחה על התגובה הארוכה – אבל אני חייב גם לסתור את עצמי -
במקרה שלי, האפשרות לעשות שלושה תארים הצילה אותי.
נכנסתי לתואר שני עם מנחה קריזמטי בתחום שריתק אותי אבל היה קצת מיושן ומאוד איזוטרי. עד שהשגתי את התוצאות העיקריות הבנתי שאני עושה עבודה שיקראו בדיוק שלושה אנשים – ורציתי לעבור תחום. הרעיון למסלול ישיר עלה – אבל דוקטורט, כך נראה לי, עושים פעם אחת. לכן סגרתי את התואר השני ועברתי לדוקטורט אצל מנחה אחר – בתחום יותר מוצלח. מזל שהיתה אפשרות כזאת.
[להגיב לתגובה זו]
7 בפברואר, 2008 בשעה 14:16
אור: ראשית תודה.
אני כמובן מסכים עם כל מה שאמרת, ולמעשה אלה הן הטענות המרכזיות של כל סדרת המדריך: קחו את המחקר שלכם ברצינות מרבית, ויחד עם זאת הנמיכו ציפיות בכל הנוגע לתוצאותיו כדי להימנע מאכזבות ומשברים.
בנוגע לאפשרות המילוט ממסלול ישיר, היא כמובן חשובה מאוד, גם בגלל סיפורים כמו שלך (וכבר הכרתי כמה אנשים עם סיפור דומה שהיו חייבים לנטוש מסלול ישיר בגלל בעיות עם המנחה) וגם בגלל סיבות אחרות שיכולות לצוץ בדרך. כדאי לזכור שגם בארצות הברית קיימת האפשרות הזו למרות שתואר מחקרי מיועד לרוב להיות דוקטורט.
[להגיב לתגובה זו]
9 בפברואר, 2008 בשעה 13:58
שאלה קצת פרגמטית לי אליכם, הנמצאים כבר בשלהי המסלול הישיר לדוקטורט….
החשש שלי הוא שאם אמשיך במסלול הישיר לדוקטורט, ואמצא עצמי מורחת את הזמן ( ילדים, הזדמנויות בעולם העבודה וכד'..) אצא קרחת מכאן ומכאן, לא דוקטורט וגם לא תואר שני, אלא רק התואר הראשון בידי.
האמנם אני מבינה נכון את המציאות?
[להגיב לתגובה זו]
10 בפברואר, 2008 בשעה 20:10
לפני שנתיים בערך פורסם גיליון שלם של כתב עת יוקרתי בפסיכולוגיה שעסק בכל הנושא של מחקרים של תלמידי מחקר. דווקא מה שהם תיארו שם הוא הפוך: אנשים קופצים על הbandwagon ומנסים לחקור דברים שהמנחים שלהם בחרו או שפופולאריים באותו הזמן בלי שזה ממש יעניין אותם. השורה התחתונה היא לחקור מה שבאמת מעניין אותך כי אם אין לך את המוטיבציה הבסיסית הזו למחקר, שום דבר לא יעזור לך.
למיכל, בארה"ב כל מי שנמצא במסלול ישיר לדוקטורט מקבל אחרי שנתיים בערך תואר שני. כך שגם אם את נושרת יהיה לך לפחות תואר שני (במידה והחזקת מעמד שנתיים).
[להגיב לתגובה זו]
11 בפברואר, 2008 בשעה 8:41
מיכל: כמו שגיל ציין לגבי ארה"ב, ונכון גם באופן מעט שונה לישראל, מסלול ישיר הוא אמנם בגדר התחייבות, אבל לא כזו שאי אפשר לסגת ממנה. לטעמי, במיוחד במקרים כמו שאת מתארת עדיף ללכת על מסלול ישיר. אם החיים ישיגו את המחקר תוכלי לפרוש בדיעבד ולהסתפק בתואר שני. נכון שזו החלטה קשה, במיוחד אם למסלול הישיר היו השלכות כספיות למנחה שלך, אבל אם יש סיבות חיצוניות משמעותיות הרי שרוב המנחים יקבלו בהבנה החלטה כזו.
גיל: נכון. הזכרת לי שבעצם לא דיברתי בכלל על בחירת נושא למחקר. אין ספק שניסיון לבחור נושא שנחשב אופנתי ברגע נתון הוא לא אחת מתכון בטוח לאסון. בחירה כזו נובעת לעתים מרצון לקדם את הסיכויים לזכות במשרה אקדמית בעתיד. אבל כיוון שבתחילת לימודי המחקר אתה נמצא שש שנים לפחות לפני חיפוש משרה אקדמית (לפחות בתחום שלי) הרי שנושא אופנתי יכול לאבד הרבה מזוהרו אחרי שהתגלה ככיוון חסר תועלת, או לחלופין, אחרי שכל הבעיות בו נפתרו עד תום. יחד עם זאת, בבחירת נושא מחקר (ושוב אני מדבר על התחום שלי ועל דומיו) קשה מאוד לסטודנט מתחיל להעריך מה יעניין אותו באמת ולכן אני דווקא נוטה להאמין שעדיף לשסמוך על המנחה.
[להגיב לתגובה זו]
5 באפריל, 2008 בשעה 10:53
אני רואה בעיה אחרת במסלול ישיר לדוקטורט, לפחות בתחום שלי (מתמטיקה). בסוף תואר ראשון במתמטיקה – אתה לא מכיר כמעט בכלל מתמטיקה מודרנית. אין לך מושג מה התחומים השונים שיש במתמטיקה, ובאופן כללי – אתה יודע מעט מאוד מתמטיקה. כתוצאה מכך, בדרך כלל בתואר שני במתמטיקה – אתה לא בוחר בעיה לעסוק בה. המנחה אומר לך מה לעשות. אין שום אפשרות אחרת, כי חלק גדול מהשנתיים השל התואר השני מוקדשים ללימוד הנושא, בשביל שתוכל להבין מהי הבעיה שבה אתה עוסק. אילו הייתי בוחר במסלול ישיר לדוקטורט – זה פשוט אומר שלא אני הייתי בוחר את הבעיה שבה אעסוק בדוקטורט שלי, וזה לא נראה לי רעיון מוצלח במיוחד. היום אני לקראת תחילת התואר השלישי, ועכשיו יש לי הרבה יותר סיכוי לבחור בעצמי בעיה לעסוק בה בדוקטורט, מה שלא הייתי מסוגל לעשות בתחילת התואר השני.
[להגיב לתגובה זו]
7 באפריל, 2008 בשעה 0:09
למרות ההגיון אני ממש לא מסכים. ראשית – כפי שנכתב גם כאן – כשמגיעים לתואר שני לרב אין מושג מה זה מחקר, במה זה כרוך ומה באמת מעניין. להתחייב לדוקטורט ישיר במצב כזה זה בערך כמו להתחתן עם החברה הראשונה שלך אחרי כמה חודשים של היכרות (כן, בשני המקרים התוצאות עלולות להשפיע אח"כ לכל החיים). חוץ מזה – יש כ"כ הרבה דברים שעלולים להשתבש בדרך שלפעמים עדיף כבר שיהיה תואר שני ביד מאשר דוקטורט על העץ.
וחוץ מזה – לפעמים אוטובוס מאסף כן יוביל אותך דרך עיירות ציוריות ומרגשות
[להגיב לתגובה זו]
7 באפריל, 2008 בשעה 9:15
ל-ש ואיתי: תודה על ההערות שלכם, ואני חייב לציין שאני מסכים עם תוכנן במידה רבה. יכול להיות שאני שוגה כאן ומשליך מעט יותר מידי מנסיוני האישי. יחד עם זאת אני עדיין נוטה לדבוק בהמלצה הראשונית שלי.
נכון שכתלמיד במסלול ישיר תהיה לך מעט מאוד השפעה על בחירת הבעיה שבה תעסוק, אבל זה לא נשמע לי נורא כל כך, ודאי לא כמו חתונה עם החברה הראשונה שלך (שגם היא לא חייבת להיות טעות כמובן). בחירת הבעיה היא בונוס נחמד, אבל, כמו שכבר אמרתי, אפילו אם בחרת את הבעיה אתה עוד לא יודע מה מסתתר מאחוריה ואילו בעיות נוספות תגלה בדרך לפתרונה. דווקא בגלל שהרבה דברים יכולים להשתבש בדרך אני חושב שעדיף ללכת על מסלול שהוא קצר יותר בהגדרה. כמו שכבר ציינתי, וכמו ביותר ממקרה אחד שנתקלתי בהם, כשהדברים ממש משתבשים כמעט תמיד אפשר לסגת מהמסלול הישיר ועדיין לצאת עם תואר שני ביד. יש כאן אי-נעימות מסויימת, אבל האפשרות בהחלט קיימת.
[להגיב לתגובה זו]
2 בדצמבר, 2008 בשעה 9:12
אם כי למסלול ישיר לדוקטורט את יתרונות לא מבוטלים למי שבטוח שעתידו הוא באקדמיה (ויש עוד דברים שיש לקחת בחשבון כשבוחרים בקריירה כזו מלבד הרצון לחקור…), לפחות בתחום שלי (פסיכולוגיה), מעטים מהסטודנטים שעומדים בסיום התואר הראשון יודעים משהו על מה זה באמת לעסוק בעבודת מחקר. ולכן כמו שאמר אחד מחברי הסגל בתכנית שבה עשיתי את התואר השני שלי: "לעשות דוקטורט ולגלות שטעית בבחירה זו דרך בטוחה להרוס לעצמך את החיים". בפסיכולוגיה לפחות, למסיימי תואר שני יש אפשרויות תעסוקה מחוץ לאקדמיה, ולמי שממשיך לתואר שני מייד אחרי הראשון, סביר להניח שלא יצא להתנסות בתחומים שפתוחים רק בפני בוגרי תואר שני בתחום. מסיבות אלה, אני חושבת שיש מקרים שבהם כדאי לא רק לא לעשות מסלול ישיר לדוקטורט אלא אפילו לקחת הפסקה בין התואר השני לשלישי, כדי להיות בטוחים שקריירה אקדמית היא מה שבאמת רוצים. אם כי ברור שגם לזה יש חסרונות, כי חזרה לאקדמיה אחרי שנה-שנתיים בחוץ היא נחיתה לא רכה בכלל…
נראה לי (לצערי) שמהמסקנה הלא כ"כ מפתיעה המתקבלת היא שהחלטה, איזו שלא תהיה, מתבררת כנכונה או לא רק במבחן התוצאה, וכל החלטה מאלה המתוארות בפוסט הזה ובתגובות יכולה להתברר כנכונה או שגויה.
[להגיב לתגובה זו]
2 בדצמבר, 2008 בשעה 14:00
אולגה: אין ספק שאת צודקת במידה רבה.
יחד עם זאת אני מכיר הרבה אנשים שבחרו בתואר שני מתוך בלבול, כמסלול שיאפשר להם נקודת מילוט ברורה, למרות שהתכניות שלהם באופן עקרוני כן כללו גם דוקטורט. יש משהו מרתיע בהתחייבות של מסלול ישיר רגע אחרי סיום התואר הראשון, אבל האנשים שעליהם אני מדבר בחרו כמעט כולם להמשיך לדוקטורט בסופו של דבר. הבחירה שלהם עלתה להם לפחות בשנתיים נוספות, הרבה פעמים ביותר מזה. אלה שנים משמעותיות מאוד, אלה שנים שיכולות להיות קריטיות.
הרווח מתואר שני (כשלב ביניים בדרך לדוקטורט) לעומת זאת, אינו משמעותי.
[להגיב לתגובה זו]