אולגה: אין ספק שאת צודקת במידה רבה.
יחד עם זאת אני מכיר הרבה אנשים שבחרו בתואר שני מתוך בלבול, כמסלול שיאפשר להם נקודת מילוט ברורה, למרות שהתכניות שלהם באופן עקרוני כן כללו גם דוקטורט. יש משהו מרתיע בהתחייבות של מסלול ישיר רגע אחרי סיום התואר הראשון, אבל האנשים שעליהם אני מדבר בחרו כמעט כולם להמשיך לדוקטורט בסופו של דבר. הבחירה שלהם עלתה להם לפחות בשנתיים נוספות, הרבה פעמים ביותר מזה. אלה שנים משמעותיות מאוד, אלה שנים שיכולות להיות קריטיות.
הרווח מתואר שני (כשלב ביניים בדרך לדוקטורט) לעומת זאת, אינו משמעותי.

אם כי למסלול ישיר לדוקטורט את יתרונות לא מבוטלים למי שבטוח שעתידו הוא באקדמיה (ויש עוד דברים שיש לקחת בחשבון כשבוחרים בקריירה כזו מלבד הרצון לחקור…), לפחות בתחום שלי (פסיכולוגיה), מעטים מהסטודנטים שעומדים בסיום התואר הראשון יודעים משהו על מה זה באמת לעסוק בעבודת מחקר. ולכן כמו שאמר אחד מחברי הסגל בתכנית שבה עשיתי את התואר השני שלי: "לעשות דוקטורט ולגלות שטעית בבחירה זו דרך בטוחה להרוס לעצמך את החיים". בפסיכולוגיה לפחות, למסיימי תואר שני יש אפשרויות תעסוקה מחוץ לאקדמיה, ולמי שממשיך לתואר שני מייד אחרי הראשון, סביר להניח שלא יצא להתנסות בתחומים שפתוחים רק בפני בוגרי תואר שני בתחום. מסיבות אלה, אני חושבת שיש מקרים שבהם כדאי לא רק לא לעשות מסלול ישיר לדוקטורט אלא אפילו לקחת הפסקה בין התואר השני לשלישי, כדי להיות בטוחים שקריירה אקדמית היא מה שבאמת רוצים. אם כי ברור שגם לזה יש חסרונות, כי חזרה לאקדמיה אחרי שנה-שנתיים בחוץ היא נחיתה לא רכה בכלל…
נראה לי (לצערי) שמהמסקנה הלא כ"כ מפתיעה המתקבלת היא שהחלטה, איזו שלא תהיה, מתבררת כנכונה או לא רק במבחן התוצאה, וכל החלטה מאלה המתוארות בפוסט הזה ובתגובות יכולה להתברר כנכונה או שגויה.

ל-ש ואיתי: תודה על ההערות שלכם, ואני חייב לציין שאני מסכים עם תוכנן במידה רבה. יכול להיות שאני שוגה כאן ומשליך מעט יותר מידי מנסיוני האישי. יחד עם זאת אני עדיין נוטה לדבוק בהמלצה הראשונית שלי.
נכון שכתלמיד במסלול ישיר תהיה לך מעט מאוד השפעה על בחירת הבעיה שבה תעסוק, אבל זה לא נשמע לי נורא כל כך, ודאי לא כמו חתונה עם החברה הראשונה שלך (שגם היא לא חייבת להיות טעות כמובן). בחירת הבעיה היא בונוס נחמד, אבל, כמו שכבר אמרתי, אפילו אם בחרת את הבעיה אתה עוד לא יודע מה מסתתר מאחוריה ואילו בעיות נוספות תגלה בדרך לפתרונה. דווקא בגלל שהרבה דברים יכולים להשתבש בדרך אני חושב שעדיף ללכת על מסלול שהוא קצר יותר בהגדרה. כמו שכבר ציינתי, וכמו ביותר ממקרה אחד שנתקלתי בהם, כשהדברים ממש משתבשים כמעט תמיד אפשר לסגת מהמסלול הישיר ועדיין לצאת עם תואר שני ביד. יש כאן אי-נעימות מסויימת, אבל האפשרות בהחלט קיימת.

למרות ההגיון אני ממש לא מסכים. ראשית – כפי שנכתב גם כאן – כשמגיעים לתואר שני לרב אין מושג מה זה מחקר, במה זה כרוך ומה באמת מעניין. להתחייב לדוקטורט ישיר במצב כזה זה בערך כמו להתחתן עם החברה הראשונה שלך אחרי כמה חודשים של היכרות (כן, בשני המקרים התוצאות עלולות להשפיע אח"כ לכל החיים). חוץ מזה – יש כ"כ הרבה דברים שעלולים להשתבש בדרך שלפעמים עדיף כבר שיהיה תואר שני ביד מאשר דוקטורט על העץ.

וחוץ מזה – לפעמים אוטובוס מאסף כן יוביל אותך דרך עיירות ציוריות ומרגשות

אני רואה בעיה אחרת במסלול ישיר לדוקטורט, לפחות בתחום שלי (מתמטיקה). בסוף תואר ראשון במתמטיקה – אתה לא מכיר כמעט בכלל מתמטיקה מודרנית. אין לך מושג מה התחומים השונים שיש במתמטיקה, ובאופן כללי – אתה יודע מעט מאוד מתמטיקה. כתוצאה מכך, בדרך כלל בתואר שני במתמטיקה – אתה לא בוחר בעיה לעסוק בה. המנחה אומר לך מה לעשות. אין שום אפשרות אחרת, כי חלק גדול מהשנתיים השל התואר השני מוקדשים ללימוד הנושא, בשביל שתוכל להבין מהי הבעיה שבה אתה עוסק. אילו הייתי בוחר במסלול ישיר לדוקטורט – זה פשוט אומר שלא אני הייתי בוחר את הבעיה שבה אעסוק בדוקטורט שלי, וזה לא נראה לי רעיון מוצלח במיוחד. היום אני לקראת תחילת התואר השלישי, ועכשיו יש לי הרבה יותר סיכוי לבחור בעצמי בעיה לעסוק בה בדוקטורט, מה שלא הייתי מסוגל לעשות בתחילת התואר השני.

מיכל: כמו שגיל ציין לגבי ארה"ב, ונכון גם באופן מעט שונה לישראל, מסלול ישיר הוא אמנם בגדר התחייבות, אבל לא כזו שאי אפשר לסגת ממנה. לטעמי, במיוחד במקרים כמו שאת מתארת עדיף ללכת על מסלול ישיר. אם החיים ישיגו את המחקר תוכלי לפרוש בדיעבד ולהסתפק בתואר שני. נכון שזו החלטה קשה, במיוחד אם למסלול הישיר היו השלכות כספיות למנחה שלך, אבל אם יש סיבות חיצוניות משמעותיות הרי שרוב המנחים יקבלו בהבנה החלטה כזו.
גיל: נכון. הזכרת לי שבעצם לא דיברתי בכלל על בחירת נושא למחקר. אין ספק שניסיון לבחור נושא שנחשב אופנתי ברגע נתון הוא לא אחת מתכון בטוח לאסון. בחירה כזו נובעת לעתים מרצון לקדם את הסיכויים לזכות במשרה אקדמית בעתיד. אבל כיוון שבתחילת לימודי המחקר אתה נמצא שש שנים לפחות לפני חיפוש משרה אקדמית (לפחות בתחום שלי) הרי שנושא אופנתי יכול לאבד הרבה מזוהרו אחרי שהתגלה ככיוון חסר תועלת, או לחלופין, אחרי שכל הבעיות בו נפתרו עד תום. יחד עם זאת, בבחירת נושא מחקר (ושוב אני מדבר על התחום שלי ועל דומיו) קשה מאוד לסטודנט מתחיל להעריך מה יעניין אותו באמת ולכן אני דווקא נוטה להאמין שעדיף לשסמוך על המנחה.

לפני שנתיים בערך פורסם גיליון שלם של כתב עת יוקרתי בפסיכולוגיה שעסק בכל הנושא של מחקרים של תלמידי מחקר. דווקא מה שהם תיארו שם הוא הפוך: אנשים קופצים על הbandwagon ומנסים לחקור דברים שהמנחים שלהם בחרו או שפופולאריים באותו הזמן בלי שזה ממש יעניין אותם. השורה התחתונה היא לחקור מה שבאמת מעניין אותך כי אם אין לך את המוטיבציה הבסיסית הזו למחקר, שום דבר לא יעזור לך.

למיכל, בארה"ב כל מי שנמצא במסלול ישיר לדוקטורט מקבל אחרי שנתיים בערך תואר שני. כך שגם אם את נושרת יהיה לך לפחות תואר שני (במידה והחזקת מעמד שנתיים).

שאלה קצת פרגמטית לי אליכם, הנמצאים כבר בשלהי המסלול הישיר לדוקטורט….

החשש שלי הוא שאם אמשיך במסלול הישיר לדוקטורט, ואמצא עצמי מורחת את הזמן ( ילדים, הזדמנויות בעולם העבודה וכד'..) אצא קרחת מכאן ומכאן, לא דוקטורט וגם לא תואר שני, אלא רק התואר הראשון בידי.

האמנם אני מבינה נכון את המציאות?

אור: ראשית תודה.
אני כמובן מסכים עם כל מה שאמרת, ולמעשה אלה הן הטענות המרכזיות של כל סדרת המדריך: קחו את המחקר שלכם ברצינות מרבית, ויחד עם זאת הנמיכו ציפיות בכל הנוגע לתוצאותיו כדי להימנע מאכזבות ומשברים.
בנוגע לאפשרות המילוט ממסלול ישיר, היא כמובן חשובה מאוד, גם בגלל סיפורים כמו שלך (וכבר הכרתי כמה אנשים עם סיפור דומה שהיו חייבים לנטוש מסלול ישיר בגלל בעיות עם המנחה) וגם בגלל סיבות אחרות שיכולות לצוץ בדרך. כדאי לזכור שגם בארצות הברית קיימת האפשרות הזו למרות שתואר מחקרי מיועד לרוב להיות דוקטורט.

הרשימה מעולה, תודה.
לפי דעתי – קלעת בול.
יש לי כמה הערות.
1. בארה"ב לא מקובל לעשות תואר שני, וזאת בנוסף לעובדה שהתואר הראשון שם הוא בהרבה מקרים ברמה נמוכה מזה שעושים בארץ. הלימודים בדוקטורט הם אמנם קשים ורציניים מאוד – אך בכל זאת הסטודנטים שם מצליחים לעשות זאת : את הקורסים והמבחנים הקשים ביחד עם מחקר משמעותי. גם אנחנו יכולים.
2. מהצד השני – הסטודנט הישראלי המצוי מגיע במקרים רבים אחרי שנים של צבא ו/או שרות לאומי ו/או שנת שרות. אני למשל, וזה לא נדיר, הגעתי לאוניברסיטה חמש שנים אחרי התתיכון(בלי טיול), וזה לא נדיר. יוצא שהישראלי מתחיל את המסלול מאוחר מחברו האמריקאי, והמסלול שלו ארוך יותר. כשאתה עומד בסוף הדוקטורט שלך, נאמר בן 32, מול דוקטורים אמריקאים בני 24 / 25 / 26, אתה נראה לוועדות שאמורות להחליט על קבלתך לפוסט כמו דינוזאור.
3. לגבי הבשלות: השנים שהישראלי מבלה בדברים אחרים – למשל צבא, הטיול המסורתי – גם הן מבשילות אותו.
4. וחוץ מזה, אחרי ארבעה תארים, ודאי תדע יותר מאשר אתה יודע לאחר שלושה תארים. ובכל זאת – אף אחד לא חושב לעשות ארבעה תארים – הרי בסופו של דבר החיים נגמרים וצריך לעבור שלב מתישהו.
5. ועוד לא דיברנו על משפחה, ילדים, לסוע לחו"ל ולשרוף את החסכונות…

לסיכום: אני חושב שאנשים בארץ מאמינים בשלושה תארים דווקא (במקום שניים) בעיקר משום שהם רגילים לרעיון הזה, וגם קצת בגלל שתמיד יש איזו תקווה שאם תעבוד מספיק קשה ותחכה מספיק זמן תמצא בעצמך את ניוטון. אבל ניוטון לא יבוא, אז כדאי לעבור לעולם של המבוגרים ולעשות את העבודה האמיתית כמה שיותר מהר.

סליחה על התגובה הארוכה – אבל אני חייב גם לסתור את עצמי -
במקרה שלי, האפשרות לעשות שלושה תארים הצילה אותי.
נכנסתי לתואר שני עם מנחה קריזמטי בתחום שריתק אותי אבל היה קצת מיושן ומאוד איזוטרי. עד שהשגתי את התוצאות העיקריות הבנתי שאני עושה עבודה שיקראו בדיוק שלושה אנשים – ורציתי לעבור תחום. הרעיון למסלול ישיר עלה – אבל דוקטורט, כך נראה לי, עושים פעם אחת. לכן סגרתי את התואר השני ועברתי לדוקטורט אצל מנחה אחר – בתחום יותר מוצלח. מזל שהיתה אפשרות כזאת.