זה כמו בפרק הזה של נטופיה

אז קראתי את נטופיה, הספר שכתבו במשותף יסמין לוי (מיס טומורו) וגל מור (חורימבה).

קיוויתי במידה רבה לקרוא ספר זוועתי, כזה שיצדיק את הטינה הרוחשת שפיתחה קהילת הרשת המצומצמת שלי כלפי הגלגול הנוכחי של מור ושל חורימבה (ללוי לא אתייחס כאן כמעט, כיוון שלא הכרתי ממש את נוכחותה המקוונת או התקשורתית).

קיוויתי במידה רבה לא פחות להיות מופתע לטובה, להיתקל בספר עמוס ברעיונות מעניינים ובדיון מורכב בתהליכים טכנולוגיים וחברתיים. ספר שיזכיר לי למה אותה קהילה בדיוק אהבה פעם את מור ואת חורים ברשת, שיזכיר לי למה חשתי גאווה כשכתבתי כמה פוסטים באחד הגלגולים הקודמים של חורימבה.

במידה מסויימת קיבלתי את מה שקיוויתי לו. בשני המקרים.

נטופיה

מה זה בכלל?

נטופיה הוא רומן מדע בדיוני שבמרכזו עומד הרעיון של רשת מיינדז, קפיצת הדרך הבאה, אולי האולטימטיבית, של האינטרנט ושל הרשתות החברתיות בפרט. במיינדז מושתל רכיב אלקטרוני זעיר במוחם של המשתמשים והוא מאפשר להם לתקשר באופן ישיר את מחשבותיהם (לשחשב), לשחזר זכרונות (רימיינדז), לשדר לעולם את עצמם לאחר שינויים שבחרו להכניס במראה שלהם, ועוד.

שבעת הפרקים הראשונים בספר הם, במידה רבה, סיפורים קצרים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, למרות הופעות חוזרות של דמויות ושל רעיונות. הפרקים האלה מוקדשים לסיפור הקמתה של מיינדז מצד אחד, ולסיפוריהם האישיים של כאלה שנפגעו מן השימוש ברשת ונפלטו ממנה (הפכו לנברמיינדז) מנגד. רק בשלושת הפרקים האחרונים מתלכדות כל העלילות לקראת סיום דרמטי ואפוקליפטי.

נדמה שהמבנה הזה אינו מקרי. כמו חלק מן הפגמים שאסקור בהמשך, יכול להיות שראוי לייחס אותו בין השאר לכתיבה המשותפת של מור ושל לוי. אבל אפשר גם לראות בו עדות לכך שהשניים ביקשו לחקור זוויות שונות של הרעיון המרכזי שלהם, רצון שהוביל לבחירה באופי האפיזודי של רוב הספר ולוויתור על עלילה מרכזית אחת. רעיון שמשקף גם, אולי, את אובדן היכולת לייצר סיפור אחד קוהרנטי במציאות השבורה והקופצנית של הרשת.

נטופיה היא, כמובן, משל לאינטרנט של ימינו, משל מוקצן ומאיים, אבל כפי שהעיד מור כשהציג את הספר בפרופיל הפייסבוק שלו

הרומן מתרחש אי שם בעתיד, במקום לא ברור, אך למעשה הוא כבר נוכח כאן ועכשיו. המציאות הנטופית אופפת אותנו מכל עבר, מלטפת בנוחות מענגת, רגע לפני שתסגור עלינו. רבים מבני דורנו אולי יזהו בסיפור רגעים ותחושות מוכרים מהלבטים והתחושות שמלווים אותם בחיים.

באיזו שפה זה?

סימנתי במהלך הקריאה לא מעט משפטים, פסקאות או הערות שוליים (יש לא מעט כאלה בספר ועוד אחזור אליהן). אני לא בטוח שהבחירות הבאות בולטות במיוחד לרעה, אבל נדמה לי שיש בהן משהו מן הסימפטומים שגרמו לי לא אחת ייאוש לאורך הקריאה בעודם מממשים את התקווה הראשונה שלי.

באירוע גדול שנועד לחגוג את ההצלחה הראשונית של רשת מיינדז בתחילת פרק שמונה, אנחנו קוראים כי

בין האורחים היו גם המשקיע כריסטוף מילר ויד ימינו, פביאן שון רוקפלר, אוונגליסט התוכנה של מיינדז שניצח על מאות המפתחים.

ומעט אחר כך מגיע הרגע הזה

גולת הכותרת של הערב היתה משחק הישרדות וירטואלי עם כדורי אש אמיתיים המדמה לחימה בשטח בנוי. המשתתפים שיחקו במשחק החברתי בתוך חלל עצום ממדים.

נדמה כאילו המלים מונחות שם זו לצד זו באופן כמעט אקראי, כמו טקסט שעבר דרך מנגנון תרגום אוטומטי חורק, או כאילו נכתבו במהירות ובמטרה להישמע מרשימות לרגע, מבלי לבדוק מה בעצם הן אומרות. אוונגליסט הוא אמנם מושג שהושאל בהצלחה לעולם התוכנה והטכנולוגיה, אבל הוא לא מתאר את מי ש”מנצח על מאות מפתחים” אלא את מי שממלא תפקיד חברתי, מי שדוחף את התוכנה החדשה ומצליח לשכנע את הציבור לאמץ אותה. והמשחק שמגיע אחר כך הוא וירטואלי, כך כתוב, אז באיזה אופן בדיוק נכון לומר שכדורי האש הם אמיתיים. מה אני אמור להסיק מזה? שתי פסקאות אחר כך נכתב כבר שאחד מהשחקנים יורה באחר “שלושה כדורי אש דיגיטליים”, צירוף מבלבל לא פחות, אבל בטח לא כזה שהופך אותם לאמיתיים.

לא מעט צרימות כאלה זרועות לכל אורכו של הספר. יש בו משפטים בתרגום מילולי ישיר מאנגלית (“הוא היה רגיל לעולם ללא מגע, והנה, כולם רצו נתח ממנו"). יש בו לא מעט שימוש, מכוון ככל הנראה ועדיין צורם בשפה עיתונאית-פייסבוקית עכשווית וקלוקלת (“היה זה מגה-איבנט בכל קנה מידה, והעניין הציבורי העצום סייע למכור מראש את כל הספוטים הפרסומיים במיינד-ספירה של האירוע במחירי שיא”). ויש בו הרבה מאוד טכנובאבל מרתיח, כמעט בכל עמוד תיתקלו בננו-משהו, לרוב ללא שום הצדקה (מאכלים ננו-דיאטטיים), או ב”נקודות קוונטום” שצצות גם הן בכל מיני מאכלים באופן מפתיע (תרגום עקום מאנגלית של מושג שיש לו מקבילה עברית מקובלת, “נקודה קוונטית”, גם אם אין שום קשר בינו לבין הנקודות שבספר).

לנטפק את נטופיה

וכאן אנחנו מגיעים להערות השוליים. אלה פזורות לכל אורכו של הספר, בעיקר בפתיחה, והן משמשות כדי לבאר לקורא את שטף המושגים הבלתי מוכרים שהוא נתקל בהם במהלך הקריאה. חלקם מושגים עקרוניים ומהותיים לעלילה, אחרים מהווים מעין חלק מסיפור הרקע או מהעולם הבדיוני שרקחו לוי ומור. להערות שוליים כאלה יש תפקיד כפול בספרות ספוקלטיבית. מעבר לתפקיד הראשוני של הקלה על הקריאה אל מול מושג לא מוכר הן אמורות לשדר לקורא גם את המסר לפיו הסופר (או הסופרים במקרה הנוכחי) עמלו ברצינות ובשקדנות על בניית העולם בו מתרחשת העלילה, ודרך הערות השוליים האלה אנחנו זוכים להציץ לרגע אל מאחורי הקלעים של הכתיבה.

באחת מהערות השוליים האלה נכתב על הניאו-קאר ג’וניור כך

מכונית מעופפת אישית שקדמה לניאו-קאר ושווקה בתחילה כצעצוע לילדים. רק לאחר שראו מנהלי באבל גיים את גודל ההצלחה ואת העניין שעורר המוצר גם בקהל המבוגר הבינו את הפוטנציאל הגלום בו.

אבל ארבעה עמודים אחר כך, בתוך העלילה, אנחנו קוראים על שני בעלי החברה שפיתחה את הניאו-קאר ג’וניור את הדברים הבאים

יוהאן וקלאודיה חששו. מה פתאום ניאו-קאר לילדים, תהו, ואיך כל זה יתבצע? לבסוף השתכנעו, והנה לאחר שנים של מחקר, תכנון ופיתוח עמד החלום להתגשם לעיני העולם כולו.

מהם משתמע דווקא שהניאו-קאר כבר היתה קיימת לפני שעלה הרעיון לייצר כזו גם לילדים.

גם על הניאו-פטס אנחנו לומדים מהערת שוליים בשלב מוקדם של הספר

חיות מחמד רובוטיות בהתאמה אישית שחיקו בעלי חיים אמיתיים, ובזכות המתיקות והריאליזם המלא שלהם החליפו את חיות המחמד בשר ודם. הם לא אכלו, לא שרטו או הזיקו, לא חלו ולא דרשו שיוציאו אותם. הם הופעלו דרך מיינדז וידעו לשחק עם בני מינם וללמוד מהם ומבעליהם פקודות והתנהגויות חדשות.

מהר מאוד מתברר שהניאו-פטס התקיימו הרבה לפני רשת מיינדז, כך שקשה לטעון שהם הופעלו דרכה, לפחות בשלבים מסויימים של העלילה והתפתחותה.

עוד בהמשך הספר אנחנו קוראים על סולי שעובר תקופה קשה עקב מחלה נדירה שתוקפת אותו.

בהדרגה הזניח סולי כליל גם את ינשופי הטיפוח הכסופים-מפוספסים שלו, בעלי העיניים הכחולות. יום אחד מצא פגרים בחדר המיועד להם. התמותה היתה חלק מהקסם שהפך את הניאו-פטס לאמיתיים כל כך.

וכך אותם ניאו-פטס שקסמם הגדול נעוץ בכך שלעולם אינם חולים או דורשים טיפול בהערת השוליים שמסבירה לנו מי הם, הופכים לפתע לכאלה שדווקא העובדה שהזנחה שלהם תוביל למותם היא זו שהופכת אותם למיוחדים כל כך.

אלה נקודות שוליות למדי, ככל הנראה, אפשר אפילו לטעון שאין בהן סתירות של ממש, ובכל מקרה הניאו-קארס והניאו-פטס אינן ניצבות המרכז העלילה, גם אם יש להן תפקיד מסויים בה. אבל החריקות האלה מצליחות לערער על היומרה המקורית של הערות השוליים, לפגום באמון שהן מבקשות לייצר אצל קוראיהן, באמונה שאכן יש מבנה מסודר של עולם עתידני מאחוריהן ולא רצף של אלתורים תוך כדי כתיבה.

חוסר העקביות הזה לא עוצר בהערות השוליים. הוא פוגע גם בחלקים מהותיים בהרבה לעלילה. אפילו כשמגיעים לטכנולוגיה שבמרכז עלילת הספר, זו של רשת מיינדז, מתעורר החשד שגם זו אולתרה תוך כדי כתיבה, ונותרה מעורפלת ועמומה מאוד כדי להימנע מחשיפת הסתירות והחורים העלילתיים שהיא יוצרת (דוגמא שולית למדי: כאשר מופץ קטע וידאו של אחת הדמויות מקיימת יחסי מין אסורים במיינדז, כולם מקבלים את הקטע הזה כנכון על סמך סממנים חיצוניים של הדמות, וזאת למרות שבמיינדז כל אחד יכול לבחור איך להיראות).

בפתיחת הפרק השני מופיעה סצינה קצרה ובה ההורים של כריסטוף משוחחים זה עם זה תוך כדי טיול בטבע. הסצינה הזו נקראת כרמז מטרים לאירוע משמעותי שאמור לבוא אחר כך, איזה ראיון במהלכו “הרסו” השניים את כריסטוף. לא רק שהראיון הזה לא מגיע בשום שלב של הספר, כל הסצינה הזו נראית כאילו היא לקוחה מציר זמן אלטרנטיבי לזה של הסיפור עצמו. על אביו של כריסטוף נאמר בה כי “הוא השאיר את עסקיו בידי סגניו המחוברים” אחרי שהבין שהוא משתעבד לרשת החדשה והשנואה. אלא שבאותו פרק ממש נכתב גם “האימפריה של הוריו שגשגה, וכריסטוף החל להשתלב בתאגיד המשפחתי. כאשר עברו מפתחות העסק לידיו, הזרים דם צעיר לארגון המזדקן וגייס את חבריו מהפנימייה שנמשכו לעולם הצעצועים והגאדג’טים המתוחכמים”, תהליך שמתרחש עוד לפני המצאת רשת מיינדז ועומד בסתירה מוחלטת לתיאור שהובא באקספוזיציה.

מסימני ההתמכרות

כמעט כל הדמויות בנטופיה סובלות משמות בעלי סמליות בוטה, או כאלה שמשמשים בסיס למשחקי מלים. רובין נייס הוא הסופר המיזנטרופ שנדרש להקרין חייכנות ואהבת אדם כדי לקדם את ספריו. סאנשיין היא הפנים החייכניות של מיינדז, לפחות כלפי חוץ. דון ליטל זוכה לשם הזה כדי שאפשר יהיה להכניס לספר בדיחה על גודל איבר המין שלו. משחקי מלים אחרים נועדו כדי לספק רפרורים מיותרים לתרבות הפופולרית, חברה שפיתחה טכנולוגיה לתכנון גנטי של תינוקות נקראת בייבי גאגא, זמרת מצליחה מקבלת את שם הבמה קנדי טראש.

לעתים רחוקות משחקי המלים האלה מצליחים, לרוב הם מסורבלים ומיותרים בבוטות שלהם.

Black-Mirror-DVD-black-mirror-33681303-800-1119

דבר ההגנה

כל אלה הפכו את הקריאה בספר, עבורי לפחות, לבעייתי מאוד. ואף על פי כן, כאמור, מצאתי בנטופיה גם משהו מהתקווה השנייה שלי.

הספר נפתח, ולא במקרה, בסיפורו של נייס. נייס הוא סופר DigiB, הניו אייג’ של נטופיה. הוא כלוא בתדמית שהוא חייב לשמר כדי להמשיך ולמכור את ספרי הזבל שהוא מייצר.

במהלך הקריאה של הפרק הראשון, חשבתי שנייס הוא הדמות המרכזית בספר. בפועל תפקידו בעלילה זניח כמעט. בניגוד לדמויות אחרות הוא נשאר כמעט חסר חשיבות בפרקי הסיום. דווקא בשל כך מקבלת הבחירה לפתוח את הספר איתו משמעות נוספת.

קשה שלא לקרוא בסיפור של נייס את זעקתם המשותפת של לוי ושל מור על האופן שבו הם עצמם משתעבדים, מרצון לכאורה, לאישיות המקוונת שלהם, לצורך לספק עוד ועוד תוכן, להקרין איזו אופטימיות קיומית מתמדת.

חלק מהסיפורים האישיים של נפלטי מיינדז מצליחים לאבחן במדוייק את השניות והמורכבות של המשחק הנדרש ממי שמבקש להצליח במציאות מקוונת, חלקם מצליחים אפילו לרגש.

הרוח הכללית הנושבת בין דפי נטופיה נוטה לא אחת לעבר הלודיזם. הצדדים החיוביים של החיבור למיינדז כמעט ואינם מקבלים תשומת לב, וכאשר הם מוצגים זה כמעט תמיד באופן נלעג (התמכרות לאפשרויות שהיא פותחת בפני משתמשיה, התמקדות בסממנים חיצוניים מגוחכים), בעוד הצדדים המאיימים עומדים במרכז המהלך העלילתי של הספר. גם פריצת הדרך הטכנולוגית האחרת שזוכה לדיון משמעותי בספר (זו של בייבי גאגא) זוכה לטיפול דומה מאוד.

בדומה למרבית הפרקים של מראה שחורה (תראו איך התאפקתי עד עכשיו), גם נטופיה נוטה לכיוון שמרני ומפוחד שמבקש להצביע באופן מוגזם על אובדן האנושיות ועל הסכנות הגלומות בחידושים טכנולוגיים ובכך לרדד את פוטנציאל הדיון שאפשר לערוך סביב הרעיונות המרתקים שבבסיסה.

אבל דווקא בפרקי הסיום (זהירות, ספוילר עלילתי משמעותי למדי) במקביל לחשיפת הרוע המוחלט שמיינדז מובילה אליו עולה גם מסר נוסף, מורכב יותר, כזה שמקבל את העובדה שהשינויים הטכנולוגיים הם בלתי הפיכים, שאין טעם בחלום נאיבי על חזרה לעבר תמים וטוב יותר.

אולי הגיע הזמן להפסיק להתחשבן עם גל מור ועם חורימבה ולדמיין חזרה לעבר תמים וטוב יותר. יש בנטופיה לא מעט רעיונות מעניינים למרות כל ההסתייגויות שלעיל, וגם זה לא מעט בכלל.

דיון עקרוני לסיום (לא מעט ספוילרים)

אף אחד כבר לא כותב יצירות אוטופיות, זה מאוד נאיבי וזה לא אופנתי. לכן, עוד לפני תחילת הקריאה, ברור שנטופיה, דווקא בגלל השם, תהיה יצירה דיסטופית. בדיוק כשם שברגע הפתיחה של The Circle של דייב אגרס, כשהגיבורה מכריזה על מקום העבודה החדש שלה בענקית האינטרנט הדמיונית שהעניקה לספר את שמו שהוא גן-עדן, ברור לקורא המפוכח שהוא יתגלה כגיהנום.

אבל האופן שבו נחשף האופי הדיסטופי של נטופיה הוא מעט מאכזב לטעמי. כשהרשת החדשה מושקת יש גם כאלה שמתנגדים לה, הם מדברים בשם הנסיון לשמור על הפרטיות ונגד הפקדה של כל כך הרבה בידיו של תאגיד כלכלי. אלה דאגות שמשקפות היטב חלקים נרחבים מהחששות המוצדקים של היום מפני פייסבוק, גוגל או כל יורשת אפשרית שלהן.

אלא שמיינדז היא סיפור שונה. מיינדז היא המימוש הטכנולוגי של מניפסט נטופיה שחיבר כריסטוף עם סיום לימודיו בפנימייה. המניפסט הזה, שכריסטוף נותן לו את השם נטופיה, הוא מלכתחילה כמעט מיין קאמפף לעידן הרשת. הוא מדבר על גזע אלגוריתמי עליון ועל גזע אלגוריתמי נחות שראוי להעלימו. לחבריו מסביר כריסטוף ש”אנחנו הדם הכחול החדש, הקדמה היא סנפיר קיומנו. נטביע את מי שיעמוד בדרכנו”.

בניגוד לגוגל עם המוטו של Don’t be evil או פייסבוק שנולדה כשעשוע חברתי (בזוי ומביך למדי, ראוי להודות), מיינדז מתחילה עם תכנית מרושעת לשינוי פני האנושות ולטיהורה מגורמים טפיליים. במקום לקבל תהליך הדרגתי בו מייסדי מיינדז נדחקים לנקוט בעוד ועוד צעדים לא מוסריים מתוך רצון לבסס את הצלחתם או מתוך תאוות בצע ומוותרים תוך כדי התהליך על כל עקרונותיהם אנחנו מקבלים סיפור פשוט ופשטני יותר על כוח זדוני שמשתמש בטכנולוגיה חדשה כדי להשתלט על העולם.

למרות שזו בחירה מאכזבת לטעמי אני יכול לקבל אותה. אבל גם על רקע הבחירה הזו נדמה לי שיש פגם נוסף בסיפוריהן האישיים של הדמויות שנפלטות מהרשת לאורך הספר. הרוע הבסיסי של מיינדז הוא בדרישה החד-משמעית שלה ממשתמשיה להגביר עוד ועוד את פעילותם בה כדי לא להיעלם, כדי לשמר רמה גבוהה מספיק של בריין ראנק (המצאה מוצלחת שמשליכה את הרעיון שמאחורי הפייג’ ראנק של גוגל אל הפעילות החברתית ברשת). אבל אנחנו ממעטים מאוד להיתקל באנשים שמאבדים את זכות הקיום שלהם במיינדז כתוצאה מהתביעה הזו. הנפלטים שאל סיפוריהם אנחנו נחשפים בפרוטרוט הם דווקא דוגמאות הפוכות, כאלה שהצליחו מאוד ברשת אבל למישהו בתפקיד בכיר היה אינטרס להיפטר מהם.

כמעט בכל הסיפורים האלה חוזרת על עצמה התחבולה העלילתית של שחשובים לא מתוכננים, הדמויות מגלות ששידרו בטעות את מחשבותיהם הכמוסות לקהל שלא אמור היה לשמוע אותן. התחבולה הזו אמורה לשקף, אני מאמין, את החרדה מפני האובדן הסופי של הפרטיות, אפילו המחשבות האישיות ביותר שלנו מוצאות את דרכן החוצה. אבל הבחירה החוזרת בתחבולה הזו מאבדת, שוב, את אופיו המורכב של התהליך שהיא מתארת ומבקרת. אובדן הפרטיות של הרשת כיום אינו נובע מפרסום של סטטוסים או ציוצים מביכים מתוך שכרות או מחוסר הקפדה על הגדרות פרטיות (המקבילות העכשוויות של שחשוב לא מתוכנן שכזה), הוא תוצאה של עליה הדרגתית של הדרישה ושל סף הגירוי, של שחיקה הדרגתית של הנורמות.

בחטף וכמעט ללא פירוט אנחנו שומעים גם על זקנים שאינם מצליחים להבין או להפנים את דרישות הרשת, על מישהי אחת, קורבן אונס בעברה שלא יכולה להתאים את עצמה למציאות החדשה, על מישהו אחר שמנהל שיחה קצרה עם נציגת הרשת ובה הוא מנסה להסביר שאין לו מספיק כסף כדי להיות פעיל במידה הדרושה. אבל כל אלה הם שוליים כאמור, אף אחד מהם אינו הופך לדמות משמעותית בסיפור, לאף אחד מהם לא מוקדשות יותר מפסקאות ספורות.

הייתי שמח אילו חלק מפרקים היו מוקדשים גם לסיפורים אישיים אופייניים יותר. הייתי מעדיף לראות איך רובין נייס מוצא את עצמו פולט, בלי לשים לב, מחשבה תמימה לכאורה שמצליחה לסגיר את דעותיו האמיתיות או מגלה איך מה ששחשב במסגרת שנדמה היה לו שהיא מוגנת נחשף ברבים, אבל במקום אלה נייס מוצא את עצמו מקלל את קוראיו ובז להם במהלך ראיון חגיגי בלי שום הסבר מספק. הייתי שמח לקרוא על מישהו, משתמש פשוט, שנהנה מרשת מיינדז וממה שהיא מציעה לו בהתחלה, אבל בהדרגה מוצא את עצמו משתעבד לה ומוותר על עוד ועוד עד שהוא אינו יכול יותר. במקום זה קיבלתי את סיפורה של זמרת שהקריירה שלה נפתחת בכך שהמפיק אונס אותה ושמאוחר יותר גם היא מוצאת את עצמה משחשבת מלים הרסניות ולא מתוכננות במהלך ראיון תקשורתי.

שתי הבחירות האלה, להעמיד את הרוע של מיינדז על בסיס אידאולוגי מסוכן ולהתמקד אך ורק בגיבורים בעלי סיפור אישי חריג, גם אם הן מובנות מבחינת הרצון לטוות סיפור מוצלח עם דמויות מרשימות, פוגמות בסופו של דבר ביכולת של נטופיה לגעת בסוגיות האמיתיות והחשובות בהן היא מבקשת לעסוק.

2 תגובות ל“זה כמו בפרק הזה של נטופיה”

  1. אתה אשכרה מסמן סימונים בספר תוך כדי קריאה? אני קצת מקנא, כי אני לא מעז "לפגום" כך בספר, אבל אז לפעמים קשה לי להיזכר בהמשך בנקודה שתפסה אותי.

    ניסוח מצוין של מה שנותנות הערות שוליים. תודה!

    [להגיב לתגובה זו]

  2. […] הבדיוני של נטופיה סובל בנקודות מסוימות  מחוסר עקביות, כפי שהצביעו למשל בבלוג תודעה כוזבת, הרי שבסופו של דבר הוא יוצר תמונה ספקולטיבית שלמה, […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting