כל מי שביקש סליחה

אחד הפוסטים האהובים עליי בדברי ימי הבלוג הוא שום פרשים לא יבואו, פוסט שנכתב במקור כחלק מפרוייקט כך הרסה הספרות את חיי.

ביקשתי בפוסט ההוא, דרך עזרה בדרך של נעם רותם (האלבום ושיר הנושא) לומר משהו על היכולת, המוגבלת אבל החשובה, של האמנות ושל הספרות להתמודד עם החיים ועם אכזריותם.

בתגובות לפוסט ההוא סיפרה מישהי בשם חן שלא הצליחה להתחבר לאלבום או להאמין לו, והיתה לה סיבה טובה. במסגרת התגובה שלה סיפרה איך רותם, על תקן תקליטן התיכון בו למדו שניהם, ניצל את מעמדו כדי להשפיל אותה בפומבי באופן שבאמת אין טעם לנסות ולהצדיק.

למרות זאת מצאתי את עצמי מקושש שם בתגובה מעין כתב הגנה מגומגם שהתבסס על הנחות היפותטיות שלי בנוגע למניעים של רותם.

ביום שישי התפרסם ראיון שערך יהודה נוריאל עם רותם ב-7 לילות לרגל צאת האלבום החדש שלו, נשורת (עוד לא שמעתי). במסגרת הראיון סיפר רותם על נעוריו ובין השאר אמר שם את הדברים הבאים.

אני לא אוהב את עצמי כמו שהייתי בתיכון. מדי פעם אני שולח מכתבי התנצלות לאנשים שלמדתי איתם. הייתי מאוד לא רגיש כלפי אחרים מאוד ציני.

אכזרי?

מקווה שלא יותר מדי. הכוונות שלי לא היו רעות. חשבתי שאני מספר בדיחה על מישהו וכולם צוחקים איתי. לא הבנתי את חוסר הרגישות, ואני חושב שהעלבתי הרבה. מאז אני מצר על זה. ניסיתי לתקן וועד היום אני עושה תיקון. כשאני רואה מישהו מאז, אני יורד על ארבע ואומר, ‘תסלח לי’. פגשתי לפני כמה שנים ברשת מישהי שאני יודע שבאמת פגעתי בה, והתנצלתי בצורה בלתי רגילה. כשהיא הגיעה להופעה שלי, כבר עם בעלה, התנצלתי מעל הבמה. ואני מנצל את ההזדמנות להתנצל בפניה גם עכשיו.

הייתי רוצה לדמיין שחן היא אותה מישהי שרותם פגש לפני כמה שנים ברשת, שבעקבות התגובה ההיא הוא פנה אליה והתנצל. אבל גם אם, כפי שסביר יותר להניח, מדובר במישהי אחרת, התרגשתי מאוד כשקראתי את הדברים האלה, ואני מקווה שההתנצלות הזו מצאה את דרכה גם אליה.

דממה דקה ל“כל מי שביקש סליחה”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting