רישום כוזב במסמכי קולקטיב–על היידה להגשמה ועל בעלת הבית (וקצת על יצירות אחרות)

לפני שנה, כמעט בדיוק, כתבתי כאן פוסט השוואתי על “הגבעה” של אסף גברון ועל “עצם” של אייל דותן. פתחתי אז באמירה לפיה מדובר בשני רומנים חדשים שאינם מתביישים להיות יומרניים.

שנה חלפה, ובמהלכה הצטברו על המדף (גם האישי שלי, אבל גם על זה הרחב יותר של הספרות הישראלית) עוד לא מעט ספרים כאלה. אפשר, אני חושב, לטעון במידה גבוהה של בטחון שאנחנו עדים להשפעה המחלחלת של המחאה מ-2011, עוד ועוד סופרים אינם נרתעים מנגיעה ישירה בנושאים שעמדו במרכז המחאה ההיא.

מבחינה מבנית ונושאית אין כמעט קשר בין בעלת הבית של נעה ידלין (שזכה בפרס ספיר) לבין היידה להגשמה של יפתח אשכנזי*. הראשון הוא סיפור מהודק, אולי אפילו מהודק מדי על משבר משפחתי, גלריית הדמויות שלו מצומצמת למדי, ובעמודי הסיום הוא מקבל תפנית עלילתית קטנה שפותרת באופן סופי ואלגנטי את התעלומות הפזורות לאורכו. היידה להגשמה הוא אפוס רחב יריעה שבמרכזו קבוצה של חברי גרעין היידה להגשמה של השומר הצעיר**, הוא מגולל את קורותיהם מאז שנות הששים המוקדמות והעליה לקיבוץ, ועד לשנות האלפיים. גלריית הדמויות שלו רחבה עד כדי בלבול, והוא כולל לא מעט תרגילים שחותרים באופן מתמיד תחת אמינות הסיפור, עד שבסופו כבר כמעט בלתי אפשרי להבין מה בעצם התרחש.

אבל למרות הבדלים העמוקים בין הספרים, אם אדרש לסכם כל אחד מהם במשפט אחד, הסיכום יהיה כמעט זהה – בן לדמות ארכיטיפית מאצולת השמאל הישראלי נאלץ להתמודד עם הגילוי (או החשד) שאותה דמות מעלה בסכום גבוה של כסף, בניגוד מוחלט לערכים עליו חונך על-ידי אותה דמות וללא כל סיבה סבירה.

אלישבע פוגל, המועלת (אולי) שבמרכז בעלת הבית היא נציגה מובהקת של שמאל ישראלי בורגני, אקדמי, אשכנזי. היא גדלה וחיה ברחביה, היא מנהלת במרכז תיאודור הירש לשלום, מרצה לשעבר באוניברסיטה, פעילה באגודות ידידים של גופי תרבות שונים.

אבשלום בן-דוד, המועל שבמרכז היידה להגשמה, הוא המנהיג הטבעי והמוסרי של הגרעין, גרעין שאמנם התפרק רשמית בסוף השרות הצבאי, אבל נותר מוחשי ומרכזי בחיי חבריו לאורך עשרות שנים. אבשלום הוא מי שבחר ללמוד כלכלה לאחר השרות הצבאי כי הבין שזו הדרך להביא לשינוי חברתי, השתלב במשרד האוצר ואז פרש ממנו כדי להקים חברת השקעות פרטית (אחיסמך, על שם הדיבר השלישי של השומר הצעיר).

http://simania.co.il/bookimages/covers96/964672.jpg

ההבדלים האלה בין אבשלום לבין אלישבע הם משמעותיים, כל אחד מהם, כאמור, מייצג פלח שונה לחלוטין של השמאל הישראלי הישן. בשני המקרים מדובר בשמאל אשכנזי במובהק, עניין שזוכה להדגשה אצל ידלין כאשר מתפרסמת בעיתון עצומת תמיכה באלישבע פוגל, ואצל אשכנזי דרך היחס הפטרוני ל”מזרחי המחמד” של הגרעין ו”הרקע העממי” ממנו הגיעו. שניהם שותפים לתחושת ה”גנבו לנו את המדינה” גם אם ספק רב אם הם חולקים את אותה מדינה מדומיינת שלכאורה נגנבה להם.

אשכנזי, כפי שהוא מעיד גם בראיונות וגם באחרית הדבר של הספר, מבקש לבוא חשבון עם הדור של הוריו ועם התחושה השקרית של שליחות וייחוד בה הוא התבצר לאורך שנים על-ידי התרפקות על רגע קצר בנעוריו. ידלין ביקשה, כפי שהיא מעידה בראיונות לנעוץ סיכה בבלון שביעות הרצון העצמית של השמאל.

ידלין, ראוי לציין, למרות הקרבה הנושאית ההדוקה למחאה החברתית של 2011, נמנעת מכל אזכור שלה לאורך הספר. אשכנזי מגיע אליה באחרית הדבר שמרתחשת ב-2013, ומסתפק בכמה משפטים מסוייגים מאוד***.

שניהם, כך נדמה לי, מהדהדים את הנאום המפורסם של מודי בר און מעצרת סיום המחאה בירושלים בספטמבר 2011. בנאום ההוא הכה בר און על החזה הקולקטיבי של דורו שהיה שותף להפרטת המדינה והחזון הציוני. אבל בניגוד לבר און הם אינם מחפשים תקווה בדור הצעיר יותר, כלומר בעצמם, ומסתפקים בנעיצת הסיכה בבלון (ידלין) או בחשיפת הצביעות שהיתה שם מלכתחילה (אשכנזי).

ראוי בהקשר הזה להזכיר שוב את הגבעה של אסף גברון, שגם בו העלילה מונעת על-ידי אירוע דומה להפליא. אלא שרוני קופר, הקיבוצניק המועל שבמרכז הגבעה הוא בן דורם של ידלין, אשכנזי וגברון. גם הוא וגם אחיו המתנחל משקפים אמנם את המשבר ואת ההתרסקות של החזון הסוציאליסטי-קיבוצי, וגם שם ברור שההתרסקות הזו היתה טבועה בחזון מראשיתו, אבל היא אינה מוטלת בהאשמה גורפת לעבר דור ההורים. אל מול הספרים של אשכנזי ושל ידלין שהחשבון הבין-דורי עמוד במרכזם, מקבלת הבחירה של גברון לייתם את גיבוריו בגיל צעיר רובד נוסף של משמעות שקשה לי להחליט אם היא מחזקת את התזה שלהם או חתותרת תחתיה.

לא פלא שהפשע העומד במרכז שלושת הספרים האלה הוא מעילה. ברמה המיידית ביותר יש במעילות האלה לבטא את הנכונות החדשה של התרבות שאחרי המחאה לעסוק באופן ישיר וגלוי בכסף. ברמה המעט פחות מיידית הכסף הוא רק משל כמובן, משל למעילה הגדולה באמת של נושאי החזון באמון הקולקטיבי שהחברה הישראלית נתנה בהם.

המסר המשותף העולה משלושת הספרים האלה, כמו גם מצל עולם של ניר ברעם (שגבריאל מנסור שלו יכול היה ככל הנראה להשתלב היטב בפוסט הזה לו הייתי גומר לקרוא את הספר), ואפילו מסדרת הטלוויזיה בית הקלפים הוא של חוסר תוחלת. אין טעם להאמין ביכולת לשנות הם אומרים לנו, מציבים בהתרסה דווקא מישהו “מהטובים” בתפקיד הנבל שלהם. כי אין “טובים”, אין מי שבאמת ראוי לקבל אמון, אין מישהו לתלות בו תקוות.

למעט צל עולם, אף אחת מן היצירות האלה לא שמה את כשלון המחאה במרכזה (וכן, אני יודע שהעבודה על הגבעה ועל בית הקלפים התחילה עוד לפני המחאה בכלל). המחאה עצמה נעדרת כמעט לחלוטין מכל האחרות כאמור, אבל כולן כאחת, אני מרגיש, מבטאות את אותו פכחון מיואש ותבוסתני. ואף על פי כן, עצם הנכונות שלהם, כל אחד בדרכו, לגעת בשורשי התבוסה והייאוש, יש בה כדי להפיח, לפחות בי, איזו תקווה קלושה.

הערה קצרה לסיום: מי שבכל זאת רוצה ספר פוסט-מחאה אופטימי, בדרכו הצנועה, בהחלט מוזמן לקרוא את האיש בכובע הקסקט של אברי הרלינג. ספר שלא במקרה מתרחק מכל מה שאפשר לתפוש כחלק מאותו שמאל ותיק שאשכנזי וידלין מבקרים.

* שני הספרים האלה, אני נאלץ להודות, הם טעונים מאוד עבורי, כל אחד מסיבותיו שלו, והפוסט הזה הוא דרך עוקפת רגישויות כדי לתת לכל אחד מהם מעט מהכבוד שאני מרגיש מחוייב לתת לו.

** מה שהוסיף לרגישות הגדולה שלי לספר הזה הוא הדמיון החלקי בינו לבין חור בשמיים כחולים המתקדם באטיות מקרטעת ועוסק בקבוצה ובנושאים דומים למדי, גם אם בדור אחר.

** בחלקם הוא מתייחס לעובדה שמייד לאחר המחאה הוא נשכר לעבודה כמבקר ספרות במעריב של ימי דנקנר ובמידה רבה מצדיק עבורי את תיאוריית הקונספירציה שרקחתי בזמנו סביב מוסף התרבות היומי ז’ורנל.

דממה דקה ל“רישום כוזב במסמכי קולקטיב–על היידה להגשמה ועל בעלת הבית (וקצת על יצירות אחרות)”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting