היוממות ההפוכה

את מושג היוממות הכרתי לראשונה בשעור גאוגרפיה בכתה ט', למרות שחייתי אותו לא מעט כבר קודם, עם אב רואה חשבון שבשלב מוקדם למדי בחר לגור מחוץ לעיר, אחת לשבוע לפחות הייתי מבלה את הבוקר בפקקי היוממות של הכניסה הצפונית לתל אביב. למדנו על ההצטופפות של עסקים במרכזים עירוניים, על ההגירה של בעלי המקצועות החופשיים אל הפרברים שהציעו איכות חיים במחיר נסבל ועל הולדתן של "ערי השינה". אם תיוועצו בויקיפדיה (העברית או האנגלית) תגלו שמעט מאוד השתנה בהגדרות היוממות מאז הימים ההם. מנגד, אם תפקחו עיניים בנסיעה צפונה מתל אביב (בין אם לאורך כביש 2 או לאורך כביש 4) תוכלו להבחין בהיפוך יוצרות מעניין.

אני בטח לא הראשון שהבחין, וגם לא הראשון שכותב. אני משוכנע שלרמן ויודן רופא למשל יוכלו להרחיב לא מעט בנושא.

על קו התפר שבין שנות התשעים לעשור הנוכחי מצאתי את עצמי פתאום יוצא את תל אביב לא מעט, אחרי שנים ארוכות. הרגשתי איך נופי הילדות שלי, אלה שפעם היו הפתח לטיולי שבת או לנסיעה ארוכה אל סבתא בקיבוץ השתנו ללא הכר, איך מרכזי מסחר קיבוציים ובנייני משרדים היי-טקיים עם קירות זכוכית בוהקים פוצעים ומצלקים את גן העדן האבוד ההוא.

 אמדוקס כמשל

אמדוקס כמשל

שני תהליכים שהתרחשו כמעט במקביל הביאו לשינוי הנוף הזה ולעלייתה של תנועת יוממות הפוכה לזו שעליה למדנו אי אז. בצד האחד אפשר לדבר על עלייתו המרשימה של ההיי-טק, לא רק כענף תעסוקתי מרכזי בישראל, אלא גם, ואולי בעיקר, על הקפיצה שבאה בחסותו בכל הנוגע לאמצעי תקשורת, ועל הגלובליזציה שנלוותה אליו, זו שהסיטה את מרכז הכובד של לא מעט עסקים ישראליים מתל אביב לניו יורק או לסן פרנציסקו. כל אלה יצרו מציאות שבה לעסקים חדשים, ובעיקר לאלה שנהנו מהצמיחה המהירה ביותר לא היה עוד טעם להצטופף במרכזי העסקים העירוניים על שטחיהם המצומצמים ומחירי הנדל"ן הגואים שלהם. במקביל, ואולי כחלק מאותו תהליך אפשר לראות את מתיחתו של גיל ההתבגרות אל עבר שנות השלושים של החיים, בעיקר בקרב אותם בעלי מקצועות חופשיים שמעסיקיהם מיהרו לנטוש את המרכזים העירוניים.

השילוב של שני התהליכים האלה יצר שכבה הולכת ומתרחבת של צעירים משכילים, מצויידים על פי רוב ברכב ליסינג, עם הכנסה גבוהה ביחס לצרכיהם המיידיים. לצעירים האלה, שהמשיכו לחפש ריגושים תרבותיים, קולינריים וחברתיים בשעות הפנאי שלהם לא היה תחליף לעיר הגדולה. בגיל שבו הוריהם ואפילו אחיהם הגדולים פרשו אל ערי השינה לטובת חדרנוסף לילד השני הם דבקו בדירת חדר וחצי או שניים שכורה בתל אביב שסיפקה את כל מאוויהם.

בסופו של התהליך הזה קיבלנו את היוממות ההפוכה, זו ששולחת צי של מאזדות ופוקוסים שגודשים בכל בוקר את הכניסות למרכזי התעסוקה של רעננה, כפר סבא, ראש העין, יבנה ועוד, וחוזרים מידי ערב לשעות של חיפוש חניה בעיר השינה הגדולה תל אביב.

עוד באותו עניין: על בורגנות ועל אורבניות

Related posts:

  1. תל אביבי בירושלים – רשמי חג
  2. חמישים קילומטרים של לקחי שואה
  3. על בורגנות ועל אורבניות – פוסט יורם מלצרי
  4. על אופיו הדואלי של הגל
  5. This is Hardcore*

2 תגובות ל“היוממות ההפוכה”

  1. קודם כל, זו מחמאה רצינית שאתה מזכיר אותי ואת יודן באותו משפט.

    לגבי יציאת העסקים ממרכז העיר – ראשיתה של התשובה נמצאת בהפרש בין 21$ למ"ר בתל-אביב לכ-12$ למ"ר בפרברים. המשכה של התשובה נמצא בכך שלמרות שנראה שיש מרחק גדול ולכאורה הגיאוגרפיה לא משנה, עדיין כל העסקים שאתה מדבר עליהם נמצאים בתוך גוש דן במרחק של עד 40 דקות מתל-אביב, כלומר הגיאוגרפיה כן משנה. אף אחד מהעסקים האלה לא שכר שטחי משרדים באזור באר-שבע במחיר של 2$ למ"ר.

    לבסוף, בתור אחד שעשה את המסלול היוממי שאתה מתאר (רוב הזמן באמצעות פורד פוקוס) אני חושב די הרבה על חוסר הנגישות היבשתית שמכריח את כל הליסינגאים לזהם את האוויר במקום להגיע למקום העבודה בדרך קצת פחות גרועה.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מובן שהגאוגרפיה עדיין חשובה, אחרי הכל עסק חייב להיפתח במרחק יוממות סביר מעובדיו, ולכן באר שבע היא עדיין בעיתית. מצד שני דווקא בצפון אפשר למצוא לא מעט מרכזי היי טק שבונים על יוממות מחיפה ועל שכונות חדשות במקומות כמו מגדל העמק.
    מה שמעניין הוא היפוך היוצרות שבו דווקא לעובדים, או לפחות לחלק נרחב מהם, יש אמצעים להמשיך ולגור במרכז העירוני בעוד העסקים עצמם ממהרים לנצל את המצב החדש כדי לחסוך בעלויות.
    ולבסוף, מובן שהאספקט הסביבתי של היוממות, בין אם היא מכוונת אל העיר או החוצה ממנה הוא מטריד מאוד.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting