יש לך את זה? ל”ב–הגנה עצמית

השעה שבע בערב, אתה יודע איך להצדיק את עצמך?

עוד מעט תתיישבו לשולחן, הצלחות, הסכו”ם והמפיות כבר מסודרים עליו, מהמטבח של הוריך עולים הריחות המוכרים של ילדותך, אליהם מצטרפים כמה חדשים, טעמים נרכשים שנוספו לאורך השנים, נגיעות של תיבול אוריינטלי שסופחו למטבח הכל ישראלי הישן והשגרתי עליו גדלת, פוקאצ’ות אינטלקיות שנקנו במאפייה חדשה ונשלחות לחימום קצר בתנור.

אתה במרכז העניינים, לראשונה זה הרבה מאוד זמן, קשה להגיד שאתה מרוצה, אבל לפחות אתה מוכן.

אתה יודע שאתה לא לבד במצב הזה, רק אתמול גמרתם לעבוד על חוברת ה”כך תענה למבקריך”, שלחתם אותה לכל העובדים, בצהריים כינסתם אותם למעבר קצר על עיקרי הדברים. ממש עכשיו גם הם נתונים למתקפה דומה, אתה מקווה ומאמין שהחוברת תעזור להם.

“משהו באינטרנט”, כבר שנים שהתשובה הזו הספיקה לסגור לך כל דיון שהתחיל בנושא. “אז מה אתה עושה בעצם?” “משהו באינטרנט”. בשנים הראשונות זה הרשים את כולם, בעיקר השתיק אותם, נבוכים מכדי להודות בבורותם. אחר כך היה מי שהיה שואל “מה? סטארט-אפ? יש סיכוי להנפקה?” ואתה היית ממלמל משהו על תוכן. בשנים האחרונות התשובה הזו הובילה בעיקר לייאוש, “אולי תעזוב כבר את השטויות האלה ותמצא משהו רציני?”

מאז שאתה בצייטגייסט זה השתנה, מאז שחשבון הבנק שלכם התרגל לשכר ולבונוסים אף אחד כבר לא מזלזל בבחירה שלך. “אני לא ממש יכול להרחיב” התרגלת להתנצל בקול מסתורי שגרר מבטי הערכה רב-משמעיים.

אבל היום הם צולבים אותך, הם קראו בדה מרקר, הם ראו משהו בטלוויזיה, הם שמעו מישהו מדבר על זה בעבודה. הם חושבים שאתה השטן או לפחות שמכרת לו את נשמתך.

דרייפוס

הגעת מוכן, אתה יודע לענות להם, אתה מכיר את כל קווי ההתקפה שלהם, עברת שלושה ימים אינטנסיביים במטרה למפות אותם, להציב מולם הגנות שישתיקו אותם או לפחות יותירו אותם מספיק מבולבלים בבורותם כדי להרפות ממך.

הם מתחילים עם ההשוואות השטחיות לרוסים, את אלה אתה מנער בקלות, “זה כמו לפסול את הארץ על זה שהוא גירסא ישראלית של פראבדה רק כי שניהם משתמשים באותה טכנולוגיית דפוס ומפרסמים כתבות עם כותרות” אתה שולף, נועץ מבט במוסף שעוד פתוח על עשרים השאלות אחרי המאמץ המשפחתי המשותף (15 תשובות נכונות, לא רע בכלל). אף אחד מהם לא יודע מספיק על הטכנולוגיה והאלגוריתמים שלכם כדי להמשיך את קו ההתקפה הזה.

הם מנסים לחקור קצת, לקבל הסברים טכניים, אבל אתה בורח להגנה משפטית של קניין רוחני והסכמי סודיות, מסתפק בכמה אמירות לא מתחייבות על סיבים אופטיים ועיבוד רב-ממדי של מרחבי משתנים עצומים. בשלב הזה רק אחד מהם עוד מצליח להעמיד פנים שהוא עוקב אחרי תרגילי ההסחה שלך.

בסוף הכל מתנקז להאשמה האחת, הגדולה, “אבל אתם אומרים לנו מה לחשוב, אתם גוזלים מאיתנו את המתנה הגדולה של הבחירה החופשית, אתם הופכים אותנו מבני אדם למכונות שמונעות על-ידי אלגוריתם”.

“תסתכלו על הפוקאצ’ה הזו” אתה מחייך בנצחון ידוע מראש ומצביע על צלחת שזנב מאפה מעוטר בפטריות פורצ’יני וכרישה עוד מונח בפינתה, “תראו איך כולם קפצו עליה וגמרו אותה ברגע שהיא הונחה על השולחן”.

“באמת היה מצויין” אמא שלך מתערבת “איפה קניתם את זה?”

“זה מקום חדש שנפתח ממש עכשיו מתחת לבית שלנו” אתה ממהר לענות, “ואם לא האפליקציה שלנו היה לוקח לי עוד כמה שבועות או חודשים לגלות אותו בכלל, אולי הייתי מגיעה אליו אחרי שהם כבר היו מוזילים לעצמם עלויות, חוסכים על חומרי גלם, מחליפים את הפורצי’יני בסתם שמפיניון, את המלח הגס מהים האטלנטי בתחליף ישראלי זול”.

“אז אתה אומר שבשביל לאכול פוקאצ’ה איכותית שווה לנו לוותר על רצון חופשי?” אחותך מתערב בשיחה.

אתה עוצר את הדחף לעבור להתקפות אד-הומינם, בדקתם את זה על קבוצת מיקוד וזה רק מגביר אנטגוניזם, אף אחד לא רוצה לשמוע שהעבודה שלו היא מרושעת לא פחות משלך.

“זה לא לוותר על האנושיות, תפסיקו להיות כל כך דרמטיים” אתה מגחך, “לנו יש רק אינטרס אחד, והוא למצוא לכל אחד את מה שהכי מתאים לו באותו רגע. אז אנחנו גם מרוויחים על הדרך, אבל אנחנו עדיין יותר טובים מכל אחד אחר שיכול להרוויח במצב הזה. במקום הפוקאצ’ה הזו יכולתי להמשיך לקנות בבית הקפה ששופך תקציבי פרסום ושומר על הילה איכותית למרות שכבר שנים הוא מייצר אוכל בינוני להחריד. אז כן, אנחנו עושים מזה כסף, אם זה פשע אז אני מודה בו, אבל אנחנו הורגים בדרך מתווכים שעשו פעם כסף על לשלוח אתכם למקום שבו הם רצו לראות אתכם, אנחנו שולחים אתכם למקום שבו אתם רוצים לראות את עצמכם”.

“אבל תעזבו את זה”, אתה ממשיך, “ובואו נלך צעד אחורה עם הפוקאצ’ה הזו. תחשבו כמה שנים לקח לנו לגלות שיש דברים כאלה בכלל, כמה שנים עד שקיבלנו את השילוב שלה בארוחה משפחתית, ואיך כולנו שמחים על זה היום. עכשיו תחשבו על כל הדברים שפספסנו, תחשבו על הקצב שבו דברים משתנים היום, שוק הרעיונות של היום הוא תזזיתי להחריד, ולאדם הפשוט קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לעקוב אחרי מה שקורה בו. אנחנו שם כדי שהפוקאצ’ה הבאה, או מה שיבוא במקומה, יונח פה על השולחן יום אחרי שהוא צץ, בשביל שלא נצטרך לחכות לו שנים. מה שאנחנו עושים זה לקחת את שוק הרעיונות ולנקות ממנו את כל החיכוך שמתווכים מסורתיים הרוויחו עליו, להפוך אותו להרבה יותר נזיל”.

לאף אחד אין תשובה סבירה, אף אחד לא באמת רוצה להתעמק בויכוח הזה עכשיו. המעטים שעוד מנסים להגיד משהו מוותרים כשאתה לא מאבד בטחון, כשאתה עובר לשפה חצי מקצועית ומשתיק אותם סופית.

“אבל למה אתה כל הזמן קורא לזה שוק הרעיונות?” שואל האחיין שלך כשהשיחה גוועת לבסוף.

“זה בסך הכל מונח מקצועי שעוזר לנו להבין את שדה הקרב”, אתה עונה.

“אז זו בעצם מלחמה?” הוא מקשה עליך.

“לא ממש, אלה רק מטאפורות” אתה עונה לעצמך והולך למטבח להביא את קופסת המקרונים.

דממה דקה ל“יש לך את זה? ל”ב–הגנה עצמית”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting