יש לך את זה? ל”ה–It’s About Money

השעה שמונה ורבע בבוקר, יש לך מושג כמה כסף זה לעזאזל?

אתה עדיין מסרב להאמין, עדיין מסרב להכיר בעובדות, לא רוצה לקבל מציאות שבה כיסית את הדף שמולך שוב ושוב במילה האחת המלוכלכת הזו.

כסף.

כסף.

כסף.

כסף.

כסף מעולם לא היה שיקול עבורך.

זה לא מדוייק כמובן, אתה יודע שזה לא מדוייק. אבל אתה יודע להסביר גם את החריגות המועטות שהיו לך.

היתה התקופה ההיא ששתי כתבות מגזין שעבדת עליהן התרסקו באותו שבוע והפכו לפוסטים מושקעים בבלוג עם הכנסות של ארבעה דולרים מהפרסומות של גוגל.

אז לא היתה לך ברירה, באמת שלא. לקחת על עצמך הרמה של כמה עמודי נחיתה מביכים, כאלה שלעולם לא תודה בקשר שלך אליהם, שאתה מתעקש לחשוב שאתה אפילו לא זוכר בוודאות מה בדיוק הם היו, רק שהם סגרו לך חודשיים של פיגור בשכר דירה.

אבל זה לא באמת היה הכסף, לא בדיוק.

ברור שצריך כסף, אתה לא מנסה להכחיש את זה, אבל זה היה כדי לסגור את החודש, כדי שלא יזרקו אותך מהדירה.

scrooge

כסף מעולם לא היה שיקול עבורך.

אתה יודע כי ראית אחרים. ראית את מיטב המוחות של דורך משתעבדים לו. ראית אותם רצים לסטארט-אפ הקקיוני הבא, ראית אותם משתלבים במשרדי עורכי דין ובמשרדי פרסום, ראית אותם משווים זה עם זה במפגשים חברתיים.

הם לא דיברו על כסף, אסור היה להם, כך אמר החוזה. אז הם ברחו לאמצעים אחרים, סיפרו על חופשת סקי ש”נו, כן, אני יכול להרשות לעצמי, ומגיע לי קצת שקט”, וסיפרו על אוסף האמנות הבלתי נתפש של הבוס ועל עסקת מיזוג של מאות מיליונים שהם הצליחו לסגור.

אבל אתה התעקשת להישאר בחוץ, כסף מעולם לא היה שיקול עבורך.

זה לא שהתעלמת ממנו, זה לא שנעלבת כשקיבלת בונוסים פה ושם, זה לא שסרבת להעלאות הנדירות בשכר. הם שיקפו את התרומה שלך, הם נתנו מדד מספרי וכמית לאופן שבו ידעת תמיד לעשות את הדבר הנכון, כשהם באו הם היו אישור לכך שיש לך את זה!

כבר חמש שנים שאתה ביקום מקביל, כזה שבו כסף הוא כן שיקול, כזה שבו כסף הוא השיקול. אז קידמת נוכחות במדיה חברתית והצגת תוצאות מעודדות לבעלי מניות שרק רצו לראות שורה תחתונה, והעברת הרצאות בערבי גיבוש למנהלים שתמיד שאלו “ואיך זה משפיע על התזרים שלנו?”, ותמיד חזרת הביתה שמח לדעת שאתה לא אחד מהם.

כבר ארבע שנים שיש לך משפחה לדאוג לה, שאתה לא יכול לישון על ספות של חברים עד שיגיע משהו יותר יציב ומוחשי ממה שיש לך ביד כרגע, שאתה לא יכול לחיות על בורקסים מהמכולת וחומוס גדול אחד בצהריים ולהסתפק בזה.

כבר שנה שאתה בצייטגייסט, כבר חצי שנה שאתה עמוק בתוך הכסף. החלפתם את המקרר המשומש שמוצרי חלב החמיצו בו שלושה ימים לפני תאריך תפוגת התוקף שלהם ואת מכונת הכביסה שהקרקוש הלילי שלה היה מעיר את הילדה שעה אחרי שהצלחתם להרדים אותה. הצלחתם לשים קצת בצד, להתחיל לחסוך, עוד מעט גם תוכל לפדות את קרן ההשתלמות, לאסוף מכאן ומשם עוד קצת ולקחת משכנתא.

יהיה לכם מקום לקרוא לו בית. “אולי תקפצו אלינו הביתה?” במקום “בא לכם להיפגש אצלנו בדירה?”

אתה מחכה לרגע הזה וחושש מפניו, אתה עוד לא בטוח מה הוא אומר עליך, אבל כסף הוא לא השיקול.

כסף מעולם לא היה השיקול.

עד עכשיו.

אתה סופר שוב את שובל האפסים שבקצה הסכום, לוודא שלא טעית בשלושים הקריאות הקודמות.

אתה אמור להגיד כן לסכום כזה, בלי שום שאלות מיותרות או לבטים.

אתה אמור להגיד לא לסכום כזה, מאותן סיבות בדיוק.

אתה מנסה לדמיין את המספר הזה מתחבר לחשבון הבנק שלכם, אתה מנסה להבין מה בדיוק הוא אומר.

אתה לא מצליח.

אתה בוהה בו באימה.

זה רק שניכם, אחד מול השני.

דממה דקה ל“יש לך את זה? ל”ה–It’s About Money”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting