תודעה כוזבת

לארכיון המדריך

את הקול הקורא כבר ראיתם?

אני גאה להציג את פוסט האורח הראשון במדריך שנשלח בתגובה לקול הקורא, אורן ממדע בזיוני (שתרם לא מעט תובנות חשובות גם בדיונים שהתפתחו כאן בפוסטים הקודמים) כותב על חשיבותה של הבטלה בחיי האקדמיה, פוסט שמתקשר לטענה שלי שמחקר הוא עבודה כמו גם למיתוס החודשיים.

בשבחי הבטלה

כשלמדתי לתואר ראשון וביליתי בעיקר בשינה, בשתייה ובסינמטק (וברוס 2-) אמא שלי חזרה מלונדון והעניקה לי ספרון בשם The Importance of Being Idle. לספר הייתה גם תת כותרת A Little Book of Lazy Inspiration , ועל הכריכה היה ציור של בחור מנמנם על כורסא, מקטרת אחוזה בידו המתדלדלת מהמשען ועיתון שמוט על חָזוֹ. אני מאמין שזו הייתה דרכה המעודנת לומר לי לקחת את הלימודים (והחיים) קצת יותר ברצינות.

הסיפרון הזה רווי ציטוטים ואימרות שפר של אנשים מפורסמים יותר ופחות – רובם ממליצים לקחת את החיים באיזי ולהרבות בשינה, טיולים ובטלה. צ'ארלס דיקנס, למשל, מבדיל שם בין שני סוגי בטלנים: הבטלן המאומץ – זה לא יחסוך ביזע ועמל כדי להוכיח לעצמו שהוא בעצם בטלן, ומנגד הבטלן הנינוח שפשוט מתקיים ללא מאמץ וטרדה ומקסימום חוכך בדעתו איזה נאום בטלני הוא היה דופק להמונים אם רק לא היה עצלן מכדי לדבר.

ז'אן ז'ק רוסו מגלה לנו איך הוא באמת מעביר את הזמן: "אני אוהב בטלה. אני אוהב להעסיק את עצמי בשטויות. להתחיל דברים ולא לסיים אותם. להתחיל פרוייקט של עשר שנים ולהתייאש אחרי עשר דקות… לעקוב אחרי זבוב במעופו, בקיצור – לבזבז יום שלם בחוסר מעש ובחוסר מטרה" [אני בתרגום חופשי].

מתמטיקה – כל אחד יכול?

נעזוב בצד את ספרון ההתחכמויות הקטן שרובם של הציטוטים שבו הוצאו מהקשרם. הבטלה האקדמית מקבלת גושפנקא גם בצורה רצינית יותר. לאחרונה התגלגל לידי ספר אחר – The Creative Process. סיפרון קטן אבל עמוס שמנסה להתחקות אחרי תהליכי היצירה בעזרת עדויות ממקור ראשון – מאמרים ומכתבים של מפורסמים שמתייחסים בפירוש לתהליכי היצירה שלהם. ואן-גוך ואיינשטיין, מוצרט ופול ואלרי, ד.ה. לורנס והנרי ג'יימס, הנרי מילר ואנרי פואנקרה.

אחד המאמרים המעניינים בספר הוא Mathematical Creation של המתמטיקאי אנרי פואנקרה. פואנקרה מתחיל מתהיה פשוטה – למה אנשים מתקשים במתמטיקה, הרי זה מבנה כל כך מסודר של אקסיומות, הגדרות ומשפטים שמוכחים בעזרת כללי מעבר מוגדרים. כל מה שדרוש הוא זכירה של ההגדרות ושל משפטים קודמים והופ – הוכחנו משפט חדש. אמנם מתמטיקה היא ידע אבסטרקטי לחלוטין, אבל, הוא מתפלא, אם המתמטיקה מוגדרת באופן כל כך הדוק, איך זה שאנשים מתקשים בלימוד מתמטיקה ואיך זה שהרוב המוחלט של הציבור (אנשים אינטליגנטיים לכל הדעות) מתקשה בהוכחה (ובניסוח) של משפטים מתמטיים. הכל תלוי ביצירתיות המתמטית, הוא טוען. לכל מערכת אקסיומטית יש מאות ואלפים של משפטים נכונים, כלומר טענות שניתנות להוכחה באופן ששומר על הקונסיסטנטיות של המערכת. אלא שמרבית הטענות האלו הן משעממות. משעממות במובן זה שהן לא מסייעות לפיתוח המערכת או להארה של הפינות האפלות שלה. ההסתברות ששימוש אקראי בכללי ההיסק המתמטיים יוביל להוכחת משפט מעניין הוא אפסי. המתמטיקאי המקצועי, כלומר היצירתי, מצליח להתמקד ולפתח (לנסח ולהוכיח) את המשפטים המעניינים. כמובן שזהו תהליך ארוך ומייגע. גם איינשטיין כתב ומחק, השליך בתסכול ניירות מקומטים אל הפח, מחק בזעם משוואות מהלוח, בנה עולמות והחריבם. הסוד, כך מגלה פואנקרה, הוא לא בחוק המשיכה אלא בבטלה. הליכה על חוף הים, טיולים ובעיקר מנוחה מעבודה הם המפתח לחשיבה מתמטית נכונה. אה-כן, כל אלו וקפה חזק.

פואנקרה מספר שם על חוויות כמעט מיסטיות – איך עבודה מאומצת מגיעה למבוי סתום ואיך אחרי תקופת בטלה הוא היה מגיע ל"הארה". זה לא חדש, כל אחד יודע שלפעמים הסחת הדעת מהבעיה גורמת לפיתרון לצוץ מאליו, אבל פואנקרה הופך את זה לשיטה כמעט מתודית. בהשוואה גסה ('גסה' כך הוא כותב), הוא מדמה את התהליך הלא מודע של היצירה לחדר מלא אטומים מבולגנים שעפים מקיר לקיר, מתנגשים וניתזים, יוצרים מראית עין של תבנית בעלת משמעות ומייד ממשיכים בתנועה. ניסיון מודע לעשות סדר בחדר נידון לכישלון – יותר מדי אטומים זזים הרבה יותר מדי מהר וגורמים לסחרחורת, יותר מדי תבניות נראות כבעלות משמעות – מפתות את החוקר במקסמי שוא וגורמות לו לאבד את דרכו להתרסק אל סלעי המופרכות המדעית. הסחת הדעת מהבעיה מאפשרת לאטומים להמשיך לנוע עד שלפתע הם מסתדרים בתבנית בעלת משמעות. הסחת הדעת מאפשרת לחוקר לא לללכת שולל אחרי תבניות מדומות ולא להסתחרר מהכאוס – עד לרגע ההארה.

פואנקרה לא ממליץ על בטלה מוחלטת – העיסוק המתמטי המודע מטיל אילוצים על האטומים של המחשבה וגורם לצימצום מספר התבניות המוטעות. אם נמשוך את הדימוי של פואנקרה לכיוון של תורת האינפורמציה – הידע המתמטי המוקדם מקטין את האנטרופיה ומגדיל את ההסתברות להיווצרות קונפיגורציה בעלת משמעות (לא מכירים תורת האינפורמציה? תתעלמו מהמשפט האחרון).אבל גם אחרי רגע ההארה נדרשת עבודה מאומצת ובולמוס של כתיבה לשיחזור מדעי של הליך היצירה.

וכך אני נתלה באילנות גבוהים וחי חיי מחקר של בטלה: עבודה (קריאה, תכנון, תכנות), קצת בלוגים, קצת ווינט, הרבה קריאה של דברים שקשורים למחקר רק בעקיפין ולפעמים, כשחֶרֶב הדדליין של הכנסים מתנופפת קרוב מאוד לצוואר, כמה שבועות של פרץ עבודה מטורף של שמונה-עשרה-עשרים שעות ביממה (נטו).

אלא שבטלה היא מדרון חלקלק, בעיקר כשיש אילנות גדולים להיתלות בהם ולהתנדנד בניחותא, ואני עוד לא גיליתי את האלגוריתם שימקסם את הפרודוקטיביות, כלומר פונקציית ה-min-max שמקצרת את תקופות ה"בטלה" תוך מיצוי המקסימום היצירתי, אבל זה עניין לפוסט אחר.

עשרה בטלנים

"וכמה יהא בעיר ויהא ראויה לסנהדרין?" שואלת הגמרא במסכת סנהדרין (יז:), בניסיון לברר מתי אוסף אנשים הופך ליישוב של ממש – מרכז תרבותי בסדר גודל שמצדיק גם הקמה של בית משפט. מאה ועשרים, עונה הגמרא ומונה מאה ועשרים נושאי תפקידים חשובים – אלו שהופכים את העיר מעיר שינה למרכז תרבותי ולא שוכחת להוסיף שצריך לפחות "עשרה בטלנים של בית כנסת" כלומר אנשים שבטלים ממלאכה ועוסקים בעבודה אינטלקטואלית [שִפכו כאן את ההתחכמות האנטישמית המתבקשת ותעברו הלאה].

שביתת המרצים

בזמן השביתה קראתי (ושמעתי גם מחברים) לא מעט טענות כלפי המרצים השובתים. "חבורה של בטלנים," קראו להם. "מלמדים רק כמה שעות בשבוע ורוצים משכורת משופרת… שיגידו תודה על עבודה גמישה, בלי לחץ ובלי בוס".

הדימוי הרומנטי של פרופסורים כסופי שער, לבושים במקטורן קורדרוי מוטלא במרפק, מסתובבים בניחותא בין כרי הדשא או ספונים במשרד, מפמפמים במקטרת ומשוחחים היא בעצם ההכרה בנחיצות ה"בטלה" הזו – סביבה רגועה שמספקת שקט נפשי שמאפשר למחקר להתפתח ולהבשיל. בלי השקט הזה לא יהיו פריצות דרך מחקריות.

והנה, מונטי פייתון על התהליך היצירתי על כרי הדשא האקדמיים – מהבטלה ועד הפריצה:

אגב, הדימוי הרומנטי של הנינוחות האקדמית הוא מאוד לא מדוייק. דד-ליינים של כנסים וז'ורנלים, לחץ אדיר לפרסם (ולפרסם עוד), מצוקה של תקציבי מחקר וחוסר בשעות עבודה מוגדרות גורם לעבודה שנלקחת הביתה ולהעדר סופי שבוע. הסביבה האקדמית הפסטורלית מסווה את העובדה שהעבודה אף פעם לא נגמרת.

לעניין מיתוס החודשיים

"את מיתוס החודשיים ראוי לכבד," כותב שחר "ובאותה עת, חשוב לא פחות, גם להפריך ולנתץ". פואנקרה מתייחס למכלול של עבודה מחקר ארוכה, חלקה תת-הכרתית, שפתאום מבשילה לכדי חודשיים של עבודה.

לסיום, כדאי לחזור ולזכור את חשיבותה של בטלנות, שם מצוטט אוסקר ווילד במשפט אופייני וטוען ש"בטלה מוחלטת היא המלאכה הקשה ביותר בעולם, הקשה ביותר והאינטלקטואלית ביותר". בטלנות וויפסנה.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מחקר הוא עבודה
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – צעדים בוני אמון
4. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר: המומחה מתעצבן
5. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מיתוס החודשיים