תודעה כוזבת

לארכיון המדריך

את הקול הקורא כבר ראיתם?

טוב, אחרי שאורן נתן כאן הסבר ראשון וחשוב למיתוס החודשיים הגיע הזמן להתחיל ולהסביר את בעיתיות המיתוס מבחינתי. כמו שכבר הסברתי בפוסט המקורי, אפשר בקווים כלליים לדבר על שני סוגים של עבודות מחקר, כשבכל אחד מהם מיתוס החודשיים מתקיים ומופרך בצורות מעט שונות. הפוסט הנוכחי יעסוק במחקר מהסוג הראשון, כזה שבו המנחה שלכם כבר יודע מראש חלקים משמעותיים מהתשובה (או לפחות מהדרך אליה).

נתחיל בשתי דוגמאות.

1. עבודת התזה שלי לתואר שני, משהוגשה לבסוף, הורכבה מכשלושים עמודים של טקסט שאליהם צורפו כשמונים עמודים של טבלאות צפופות שתיארו את כל חבורות הסימטריה המגנטיות המותרות על גבישים אוקטגונליים (כלומר כאלה שבהן המגנטים אינם מתוסכלים). כל אחת מהשורות בטבלאות האלה הצריכה חישוב אלמנטרי של חיבור וחיסור שברים רציונליים פשוטים מודולו אחת. את כל תהליך החישוב, לרבות הגהה, אפשר היה להשלים בחודשיים ואפילו פחות (בסופו של דבר אכן כך היה אחרי שחלק מהטבלאות חושבו פעם ראשונה בצורה מסורבלת יותר).

2. באחד הקייצים של לימודי התואר השני שלי פנו שני סטודנטים מצטיינים לתואר ראשון אל המנחה שלי בבקשה לעשות אצלו פרויקט. כיוון שבאותו זמן השתעשע המנחה שלי ברעיון אבסטרקטי מעניין שהצריך בדיקה נומרית, וכיוון שאחד מהשניים היה בעל רקע בתכנות הוא החליט שזו הזדמנות מצויינת לפתור את הסוגיה. יום וחצי לפני נסיעה לכנס שבו הוא היה אמור להרצות על הפרויקט גילינו לתדהמתנו שני דברים: עבודות דומות מאוד כבר בוצעו בעבר, גם אם בדגש אחד, והנומריקה, כפי שקורה לא אחת במערכות מהסוג שבו עסקנו מתגלה כבוגדנית מאוד אם לא נזהרים. חלק ניכר ממסקנות אותו הפרויקט היו שגויות. משגילינו את השגיאות האלה נולד גם הנושא לעבודת הדוקטורט שלי.

מה אפשר ללמוד משתי הדוגמאות האלה?

ראשית חשוב להבהיר שאין לי טענה כלפי שני הסטודנטים ההם, וגם לא שמץ של פקפוק ביכולותיהם. אחת היא היום דוקטורנטית מצליחה בפיזיקה, והשני עושה חיל בתחומים אחרים. ברור לי שלא חסרו להם אז הכישורים לבצע את המחקר שעליו הופקדו. יתר על כן, הכישורים הישירים שנדרשו מהם אז עלו על אלה שנדרשו ממני כדי להשלים את חישובי התזה שלי. אבל הנסיבות שבהן בוצעו שתי העבודות האלה היו שונות לחלוטין, ובהתאם גם התוצאות שלהן.

קודם כל ההבדל הטכני, החודשיים הפוריים שלי רופדו, מלפנים ומאחור במסגרת הזמן האמורפית משהו של לימודי התואר שני. המשמעות המיידית היתה שגם במקרה שגיליתי שגיאה בחישובים היה לי זמן לשבת ולתקן אותה. החודשיים שלהם היו כל מה שעמד לרשותם פחות או יותר לפני שיחזרו לסדר היום העמוס של לימודי שנה ג' בתואר ראשון. לכן הם קיבלו הוראות מדוייקות, ביצעו אותן על הצד הטוב ביותר ולא באמת יכלו להרשות לעצמם לפקפק בנכונות התוצאות, לא כשצריך לדווח על סיום הפרויקט לאיזה גורם רשמי (למרות שהמשיכו להיות מעורבים במידת מה גם אחר כך).

עכשיו להבדל המהותי יותר. כמו שכבר טענתי, מחקר מהסוג הראשון מתאים בדרך כלל לתואר שני ולא לדוקטורט, גם מבחינת ההיקף שלו וגם מבחינת החדשנות המועטת יחסית שיש בו. בשלב מוקדם מאוד של לימודי התואר השני אמר לי מישהו חכם שהיה אז בסיום הדוקטורט שלו שחלק ניכר, אולי אפילו חלק הארי של עבודת התואר השני מוקדש למעשה לא למחקר עצמו אלא לרכישת אמונו של המנחה. הוא צדק כמובן.

עבודת התזה שלי היתה לא יותר מהרחבה פשוטה של הרעיונות שפיתח המנחה שלי בדוקטורט שלו (שהיה בתורו הרחבה משמעותית של עבודה קודמת של המנחה שלו עם מספר סטודנטים) למערכת שונה מעט. בדיעבד אני יכול לטעון שיכולנו לעשות את הכל אחרת, שדי היה בשבועות ספורים של הדרכה טכנית מאוד כדי להקנות לי את כל הכלים הדרושים לביצוע החישוב. יכול להיות שבמצב כזה החישוב היה אורך עוד חודש או חודשיים, אבל העבודה כולה היתה מסתיימת בחצי שנה פחות או יותר. יותר מזה, אפשר היה לעשות את התהליך הדימיוני הזה גם עם סטודנט לתואר ראשון כפרויקט קיץ. אבל לא כך נעשו הדברים, ובצדק.

עוד לפני שהורשיתי לעשות את החישוב העצמאי הראשון נדרשתי לקרוא ולהכיר שלושה מאמרים ארוכים, מקיפים, וטכניים מאוד על בוריים (ועוד כמה מאמרים בצורה שטחית יותר), נדרשתי לשחזר את החישובים הבסיסיים ביותר שלהם בלי לקבל הדרכה על האופן המדוייק שבו נעשו, להבין בעצמי איך המלים היפות של התאוריה מיתרגמות לאלגוריתם טריוויאלי של חיבור שברים מודולו אחת. אז, ורק אז, קיבלתי אישור להתחיל ולחשב בעצמי.

התהליך הזה ,אולי, לכאורה, היה מיותר בדרך לסיום עבודת התואר השני שלי, אבל הוא היה הכרחי. בלי התהליך הזה לא הייתי זוכה לאמונו של המנחה שלי, והוא היה מתקשה לחתום על התוצאות בלי להתעקש ולעבור על אלפי שורות בטבלאות בזו אחר זו. בלעדיו קשה היה לו לסמוך עליי שאצליח לגלות את הנקודות הבודדות שבהן הופתענו מעט מהתוצאות, נקודות שקל היה לדלג עליהן בהתעלמות. התהליך הזה הוא גם הכרחי, ודאי בישראל, כדי לנקות מהסטודנטים שיירים של גישת "ראש קטן" שאיפיינה את לימודי התואר הראשון (במקומות אחרים בעולם יש הרבה יותר למידה עצמאית במהלך התואר הראשון). בקיצור, בלי החודשים הארוכים האלה לא הייתי יכול לצפות למצב שבו בסיום העבודה המנחה שלי יסתכל עליי, ולו בתחום המצומצם שבו עסקנו, כעמית מקצועי, ולא כסטודנט נבוך שזקוק להדרכה ולביקורת בכל רגע.

לסיום כדאי לזכור שבסוף התואר השני אתם עתידים להמשיך לדוקטורט או לחפש עבודה מחוץ לאקדמיה. התואר השני מוסיף שורה חשובה לקורות החיים שלכם בשני המקרים, והשורה הזו מסמלת למי שיקרא אותם לא את העובדה שהצלחתם לבצע את המחקר הקטן והשולי למדי שעליו מבוססת התזה שלכם, אלא את העובדה שעברתם את התהליך הארוך והממושך הזה. תהליך שבסופו אתם מוכנים לעסוק במחקר עצמאי ויודעים במה מחקר כזה כרוך.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מעין מבוא
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בנוגע לקורסים
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי
4. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מיתוס החודשיים
5. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – ת"ג בצצ"ת