מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי
3 בפבר', 2008
את הקול הקורא כבר ראיתם?
אחרי שעסקתי במקורות למיתוס החודשיים בעבודות מחקר מצומצמות בפוסט הקודם הגיעה העת לטפל בו גם בעבודות מחקר רחבות יותר. הפוסט הנוכחי ישיק במידה רבה לפוסט שבחי הבטלנות שתרם אורן לסדרה, ואף על פי כן אני נוטה להאמין שהבדלי הגישה מצדיקים פוסט נפרד.
בימים אלה אני עמל על כתיבת המאמר שגירסה מורחבת שלו תהווה חלק משמעותי מעבודת הדוקטורט שלי, גם בהיקף, ובעיקר בהיותה אחראית לחלק המעניין והמפתיע ביותר בתוצאותיו מכל חלקי הדוקטורט. השאלה הבסיסית שעליה עונה החלק הזה נוסחה עוד בימי תחילת המחקר שלי בקווים כלליים וניסיון נאיבי לענות עליה נכלל בהצעת המחקר שלי. אבל אז נחסמה ההתקדמות. נדמה היה שלא נצליח להציע משהו חדשני ומעניין יותר מאותו ניסיון נאיבי. היו בניסיון הנאיבי ההוא כמה רמזים לעובדה שיש לדבוק בכיוון ההוא, אולי אף לפרסם את ההתחלה החלקית ההיא בתקווה שמישהו אחר ימצא דרך להמשיך אותה, אבל עדיין מדובר היה בהתחלה חלקית מאוד. לפני חודשיים כל זה השתנה.
כיוון שכבר התחלתי לעבוד מחוץ לאוניברסיטה לוחות הזמנים שלי הם בעייתיים, ולכן כשנערך בארץ כנס על תחום העיסוק שלי מצאתי את עצמי מתמרן בין העבודה לבין מקום הכנס, מקצץ ימי עבודה בצד אחד ומותח אותם בצד השני, לוקח שברי חופשה ומפזר אותם לאורך השבוע. באחד המושבים של הכנס שהתעקשתי להגיע אליהם הועברה הרצאה על נושא שונה לחלוטין מתחום העיסוק הישיר שלי. ההרצאה עסקה בפתרון חדשני לבעיה מהותית ועתיקת יומין שמלווה את חקר הגבישים המודרני עוד מימיו הראשונים (בעיה שפתרונה המקורי זיכה את מנסחיו בפרס נובל). אחרי שהוצגה השיטה והובהרו יתרונותיה וחסרונותיה אל מול שיטות קיימות הרחיב המרצה והסביר עד כמה גמישה השיטה הזו ואיך ניתן להתאים אותה למערכות שונות ומשונות (לרבות פתרון לתשבצי סודוקו).
שבוע אחר כך מצאתי את עצמי חוזר לשאלה המקורית מהצעת המחקר שלי ומנסח אותה מחדש בשפה שהבהירה לי שקל מאוד יהיה ליישם את השיטה מהכנס גם לפתרון השאלה שלי. שבועיים מאוחר יותר כבר אחזתי בתוצאות שהפתיעו ושימחו מאוד את המנחה שלי ואותי.
מה ניתן למוד מהסיפור הזה?
יש בעיה מהותית שמתלווה למחקר מהסוג השני, כזה שבו אתם והמנחה שלכם ניצבים בעמדת פתיחה שקולה כמעט, הניסיון של המנחה יכול אולי להועיל בחיפוש אחרי הגורם המוסמך להתייעץ איתו בנקודות שבר לאורך הדרך, אבל בניגוד לעבודות מחקר מהסוג הראשון, המנחה כמעט ולא יוכל להכווין אתכם ישירות. גם הוא, בדיוק כמוכם, מגשש כאן באפלה, מסתמך על אינסטינקטים ותחושות שנוצרו בשנים של מחקר.
יחד עם המנחה שלכם תמצאו את עצמכם תוהים איך לפרש את התוצאות שקיבלתם, אולי אפילו איך להגיע אליהן, לא אחת תמצאו את עצמכם תוהים אפילו מה בדיוק השאלה שאתם מנסים לשאול. תקופות כאלה של תהיה מיתרגמות לא אחת למצב של בטלה כפויה, לחודשים של דריכה במקום ושל חזרה בוריאציות שונות על אותו מסלול ידוע מראש של ניסויים שסופם טעייה ומפח נפש. עד שיום אחד תוך כדי חזרה על המסלול תעשו איזה צעד אקראי בכיוון חדש, אולי בגלל הרצאה ששמעתם באותו שבוע, אולי בגלל איזה משפט סתום שנזרק לחלל האוויר בפגישה השבועית שלכם, ופתאום תיפתח בפניכם דרך שרגע קודם לא הייתה שם. אתם תמהרו במורד הדרך הזו בשמחה, מדחיקים ושוכחים את הסיבובים חסרי התועלת שקדמו לה.
בסופו של התהליך הזה נולד כמובן סיפור חדש שמעצים ומחזק את מיתוס החודשיים. יום אחד תפגשו מישהו בתחילת הדוקטורט שלו, והשיחה תתגלגל. בלי לחשוב יותר מידי תספרו איך במשך שנתיים הייתם תקועים במקום, לא התקדמתם כהוא זה, ואז בחודשיים של התקדמות מואצת פתרתם את הבעיה המרכזית של המחקר שלכם. אולי בגלל שלא תשושו להודות עד כמה הפתרון היה ברור בדיעבד, אולי בגלל שכבר הדחקתם באמת ובתמים את מה שקדם לו, ואולי פשוט כי לא תרצו להרחיב יותר מיד בשיחה, לא חשוב מהי הסיבה, בסופה תותירו את בן שיחכם עם איזו אשליה כאילו באמת די בחודשיים של עבודה. אבל האמת, כמובן, היא מורכבת הרבה יותר. כן, במבט לאחור די בחודשיים, אילו רק הייתם יודעים להגדיר את מטרת המחקר שלכם כל כך במדוייק מראש. אבל במחקר אמיתי, על פי רוב אתם מכירים רק את נקודת הפתיחה שלכם, נקודת הסיום, גם אם אינה רחוקה מאוד, נמצאת בכיוון לא ידוע, ואתם עומדים בנקודת ההתפצלות של אינספור שבילים, מנסים באופן אקראי כמעט לפסוע בהם, עד שלא תמצאו את השביל הנכון אתם נידונים לימים וחודשים של תסכול, תסכול שהוא כמעט המהות של עבודה מחקרית.
Related posts:
3 בפברואר, 2008 בשעה 8:49
תגיד, מי סיפר לך איך כתבתי את התיזה שלי?
[להגיב לתגובה זו]
3 בפברואר, 2008 בשעה 10:22
התגובות שלך לשני הפוסטים האחרונים חידדו אצלי איזו מיני-תובנה שנבטה בעבר הרחוק. בתקופה שבה העברתי ימים ארוכים באוניברסיטה נהגתי לפקוד מעת לעת גם קורסים שעניינו אותי במדעי הרוח. בקורסים שפנו לסטודנטים בשנים מתקדמות של תואר ראשון הופתעתי ממעט למצוא מרצים מקדישים חלק מהקורס לדיבור על מחקר שערכו לאחרונה. הופתעתי כי במסגרת הלימודים שלי, גם בתואר שני, כמעט ולא הוזכרו תוצאות בנות פחות מארבעים או חמישים שנים (במקרה הטוב), למעט בקורסים מצומצמים מאוד שמטרתם היתה להציג תחומי מחקר עדכניים.
יכול להיות שיש הבדל מהותי באופי המחקר בין המדעים המדוייקים לבין מדעי החברה והרוח, ושההבדל הזה מתבטא בכך שהתזה שלך לתואר שני נכתבה בתהליך שהוא דומה יותר למה שאני מכיר, מעצמי ומעמיתים, דווקא בתזה לדוקטורט.
[להגיב לתגובה זו]
3 בפברואר, 2008 בשעה 12:40
"בפתרון חדשני לבעיה מהותית ועתיקת יומין…"
אולי תוכל להרחיב קצת או לפחות לתת קישור או מראה מקום?
יתכן אולי ואנשים אחרים [לאו דוקא ב"מגדל השן"] יכולים לעשות בשיטה שימושים אחרים.
נהנה מאד לקרוא את רשימותיך (בעקבות ההפניה של יוסי לוי) ואף הפניתי את הסטדנט הרלוונטי לעיין בהם על מנת להפיק הלקחים לפני….
[להגיב לתגובה זו]
3 בפברואר, 2008 בשעה 16:10
שחר – זה נובע באופן ישיר ממבנה הידע במדעי החברה לעומת מדעי הטבע.
במדעי הטבע – לפחות לפי המיתוס – הטבע בנוי בצורה של קיר, קרי – לבנה על גבי לבנה, החל מניוטון ועד המחקר העדכני. כדי להבין את המחקר העדכני אתה צריך להתחיל במאה ה-17 ולהתקדם לאט לאט עד לימינו.
במדעי החברה, לעומת זאת, הידע בנוי בצורה הרבה יותר 'קונית', אם אפשר לומר זאת – כל כמה שנים באה מהפכה ומוחקת, פחות או יותר, את מה שהיה קודם.
למעט בקורסי המבוא, שבהם למדנו הוגים שפעלו לפני 1950 (דורקהיים, ובר, מרקס ופארסונס, נניח), בכל הקורסים שלמדתי – אפילו בתואר הראשון – לימדו אותנו דברים שנכתבו לפני 20 ו-30 שנה רק כדי שאפשר יהיה להתקיף אותם בצורה נוחה. מה שרלוונטי זה מה שנכתב ב15 השנים האחרונות.
[להגיב לתגובה זו]
3 בפברואר, 2008 בשעה 16:17
דרומי: את ההבדל העקרוני הזה בין מדעי הטבע לבין מדעי האדם היכרתי, אבל רק לאחרונה, ובעקבות התגובות שלך כאן הבנתי שיש לו השלכות משמעותיות על האופן שבו מתנהל מחקר (יותר נכון, על האופן שבו סטודנט מחליק מלימודי התואר הראשון אל תוך העבודה המחקרית) בתחומים השונים האלה.
[להגיב לתגובה זו]
3 בפברואר, 2008 בשעה 20:31
שחר: תודה רבה על הפוסט. זה נגע קצת בשאלה שמטרידה אותי כ(אולי) תלמידת מחקר לעתיד – אני עכשיו עוזרת מחקר במשרה חלקית מינוס ורוב הזמן אני מוצאת את עצמי ואת התלמידים סביבי בעיקר דופקים לעצמנו את הראש בקיר בתסכול אינסופי. מתרגלים מתישהו לדבר הזה? כי הגעתי לנקודות שפל שבהן פשוט רציתי לעוף לכל הרוחות מהמחקר הזה, וזה כשאני לא עוסקת בזה יום יום.
מעבר לכך, רציתי לדעת אם לטובת אנשי המדעים שבינינו יש סיכוי לפוסט עתידי שיסביר לי, ואולי לעוד תלמידי מדעים, מה זה מודל, על מה מבססים אותו ואיך מחליטים אם להתמקד בעבודה ניסויית "אמיתית" או בעבודה "תיאורטית" בתואר מתקדם. מאחר ובתואר הראשון כמעט ולא מדברים על מחקרים תיאורטיים, קשה מאוד לדעת איזו דרך לבחור…
[להגיב לתגובה זו]
4 בפברואר, 2008 בשעה 10:41
שחר ודרומי -
אני לא כל כך מכיר את המחקר והלימודים בפיזיקה (ועוד בחות במדעי החברה) אבל אני מכיר את המחקר ואת תוכנית הלימודים במדעי המחשב ובכל קורס מתקדם מדברים בעיקר על חידושים מהשנים האחרונות שזה אפילו שנת 2000 והלאה. אני יודע שזה כך גם בלא מעט קורסים בבלשנות.
[להגיב לתגובה זו]
7 בפברואר, 2008 בשעה 15:57
אמנם אני מכיר רק את מדעי החברה מקרוב, אבל נדמה שהעקרון זהה, והוא מאוד הגיוני: ההתקדמות לא יכולה להיות בקצב זהה לאורך כל הדוקטורט. זה פשוט לא הגיוני. הך טבעי שיהיו תקופות ארוכות של דשדוש, ואז פתאום התקדמות מואצת, וחוזר חלילה.
[להגיב לתגובה זו]
7 בפברואר, 2008 בשעה 16:08
גיא: הדיון כאן הוא בעצם המשך לדיון מהפוסט הקודם בסדרה, מובן שבכל תחום קצב ההתקדמות לא קבוע, אבל במהלך הדיון עם דרומי עלה בדעתי הרעיון שאולי אנשי מדעי החברה (ובעקבות ההערה של אורן גם מדעי המחשב) מסיימים את התואר הראשון שלהם עם ידע עדכני שמאפשר להם להשתלב במחקר בעוד סטודנטים במדעי הטבע גומרים את התואר הראשון עם ידע בסיסי ודי ישן, וכדי להשתלב בעבודת מחקר אמיתית חייבים לעבור תקופת "סטאז'" ארוכה למדי, שאני בחרתי לדבר עליה כעל בניית אמון אצל המנחה.
[להגיב לתגובה זו]
10 בפברואר, 2008 בשעה 20:16
גם אנשי מדעי החברה מסיימים תואר ראשון עם הרבה ידע לא רלוונטי במקרים רבים.
מה שאתה מתאר מאוד נכון אבל הייתי רוצה לקחת אותו לכיוון קצת יותר חיובי. לדעתי זה כל היופי במחקר. אתה הולך לאיזו הרצאה שבכלל לא רצית ללכת ואז פתאום יש לך הארה שמובילה את המחקר שלך למקום אחר לגמרי. זה כמובן מאוד מבאס לתלמיד דוקטורט אבל מאוד חשוב לחוקר.
אגב, בנוגע לזה שגם אתה וגם המנחה מגרדים בראש לנוכח המחקר שלך, אני למדתי לסמוך בעיקר על עצמך. אתה זה שמשקיע ימים כלילות (תיאורטית) במחקר שלך ולכן אתה מכיר אותו הכי טוב. סטודנטים לא צריכים להתבייש להתעקש אם מה שהם חושבים הוא נכון ולא לתת למנחה שלהם להוביל אותם למקומות שהם לא רוצים להיות בהם.
[להגיב לתגובה זו]
11 בפברואר, 2008 בשעה 8:18
גיל: מובן מאליו שגם אנשי מדעי החברה מסיימים את התואר הראשון עם לא מעט ידע שלא יהיה רלוונטי למחקר שלהם. השאלה, ואני באמת תוהה ואשמח לשמוע עוד, היא האם יש להם גם ידע שהוא רלוונטי ישירות למחקר שלהם ושחוסך מהם חלק משלבי ההתאקלמות במעבר מלימודי תואר ראשון לעבודה מחקרית ביחס למדעי הטבע. אני יכול להעיד שהתואר הראשון שלי (בפיזיקה) היה כמובן נדבך הכרחי בדרך לעבודה המחקרית אבל עם הידע שצברתי במהלכו לא יכולתי לקרוא ולהבין אף לא מאמר אחד שהיה רלוונטי למחקר שלי.
בכל מקרה, לא התכוונתי שהתאור יישמע שלילי, אם כך אכן יצא. הבעיה היא ששגרת התסכול הזו, שיש לה את הקסם שלה, ושיש בה להדגיש את רגעי ההתקדמות ולהעצים את שמחת הגילוי שמתלווה אליהם, מגיעה הרבה פעמים בהפתעה שמצליחה לרפות את ידיהם של חוקרים צעירים.
כמו שכבר אמרתי פעם, לשמחתי הרבה בחירת מנחה רע לא נמנית על הטעויות שעשיתי ולכן אני יכול להעיד שהמנחה שלי תמיד סמך על הסטודנטים שלו ונתן להם להתעקש על כיוונים שהם בחרו. כאשר גרדנו את הראש ביחד זה היה מתוך ניסיון שלו לנסות ולמצוא דרך להכווין אותי גם כאשר הכיוון שבו בחרתי לתקוף את הבעיה היה מרוחק מהכיוונים שאליהם הוא התרגל.
[להגיב לתגובה זו]
11 בפברואר, 2008 בשעה 22:19
אני לא מכיר כל כך את מדעי הטבע חוץ מביולוגיה אבל אתה כנראה צודק. בתואר ראשון במדעי החברה לומדים למשל הרבה סטטיסטיקה שתשמש אותך בעתיד. גם קוראים די הרבה מאמרים כך שזה לא ממש שונה ממה שתיתקל בו בתואר שני, למרות שהוא כמובן יותר מעמיק.
אני דווקא הזדהיתי מאוד עם מה שכתבת בפוסט אחר על בחירת מנחים. אנשים מבלבלים הרבה פעמים בין חוקרים טובים, מרצים מעולים ומנחה טוב. אלו שלוש תכונות שונות שאין ביניהן בהכרח קשר. הכי טוב בהקשר הזה זה להסתכל על סטודנטים אחרים עם אותו מנחה או סטודנטים לשעבר ולראות מה קרה איתם.
[להגיב לתגובה זו]
16 בפברואר, 2008 בשעה 22:31
שחר: יש סיבה שלא ענית על שתי השאלות בתגובה שלי?
[להגיב לתגובה זו]