זנב ארוך? בזנב ארוך לא הייתי נוגע בו!

פעם כולם דיברו על הזנב הארוך של האינטרנט, כולם ידעו שהעתיד הוא “למכור פחות פריטים מיותר דברים”!

כריס אנדרסון היה אז הנביא של האינטרנט ושל המודל העסקי שלו.

אבל הכל השתנה מאז.

יוטיוב ונטפליקס, למשל, היו אז דוגמאות בולטות של הזנב הארוך, המודל העסקי שלהן היה לצבור עוד ועוד רווחים על מכירה של המוני מוצרים במורד הזנב.

longtail1

אבל אנחנו כבר מזמן לא שם.

נטפליקס רוצה מנויים ייחודיים, נטפליקס מייצרת תוכן ייחודי כדי למשוך מנויים, “בית הקלפים”, “כתום זה השחור החדש”. כולם מציעים את אותו זנב ארוך פחות או יותר, כדי לנצח אתה צריך לכבוש את הראש, הזנב כבר לא מספיק – “ראש זה הזנב החדש!”

גם אמזון אותו דבר, גם יוטיוב שהיא בעצם גוגל, עוד מעט, אפשר לנחש, גם פייסבוק תהיה שם, וגם אפל, כולם ינסו לייצר תוכן ייחודי, כזה שימשוך אתכם, כזה שיגרום לכם לשלם להם על הזכות ליהנות מהזנב הארוך דווקא אצלם.

כי הזנב הארוך, לפחות כמו שאנדרסון דמיין אותו לפני קרוב לעשור, הניח מציאות אחרת, מציאות שאין בה מלחמה כוללת בין פייסבוק לבין אמזון לבין גוגל לבין אפל לבין מיקרוסופט. הזנב הארוך של אנדרסון אמור היה להתקיים במציאות של שפע, כזו שבה כל אחד מאיתנו צריך רק לעמוד מסוחרר מול שלל האפשרויות שהרשת דוחפת לפתחו ולבחור משהו.

אבל המציאות השתבשה, היא סירבה להשתעבד למודל האנדרסוני.

ORANGEIS

כי יש, תמיד יהיה, משאב אחד שלעולם לא יהיה בו שפע מספיק כדי לפרנס זנב ארוך באמת – גם כשנפח הדיסק הוא אינסופי מכל בחינה פרקטית וגם כשכוח העיבוד של הטלפון שלך מאפשר לו לנצח את אלוף העולם בשחמט וגם כשהרזולוציה של מסך האייפד שלך קורעת את הצורה לזו של אולם הקולנוע החדש שנפתח לאחרונה – אתה עדיין כלוא בסד הבלתי-מתפשר של הזמן.

אתה לא יכול לראות יותר מסרט אחד בשעה וחצי, אתה לא יכול לשחק יותר ממשחק אחד בכל רגע נתון, אתה לא יכול לקלוט ולעבד יותר מ-N פרסומות בו-זמנית.

כל זה עבר לי בראש בעודי קורא את Dataclysm, הספר החדש ומעורר ההייפ של כריסטיאן ראדר, אחד ממייסדי אתר ההיכרויות OKCupid. ראדר עושה בספר הזה פופולריזציה, שטחית ובעייתית לעתים, למה שנהוג לכנות היום Big Data.

אחד התרגילים המשעשעים שראדר בוחר לשתף בהם את קוראיו בהם הוא “מיפוי לשוני” של משתמשי האתר. בלי להיכנס לפרטים הטכניים (שלפחות לי נראים מעט בעייתיים), הוא בוחר להגיש לקוראים את רשימת הביטויים “האופייניים ביותר” (ובמקביל גם את “הכי פחות אופייניים”) לקבוצות אוכלוסיה שונות.

“העיניים הכחולות שלי” למשל, כך מסתבר, מהוות את הביטוי הכי “גבר-לבן” שיש.

אבל כדי להסביר מה בדיוק קורה כאן מחליט ראדר לעצור לרגע ולספר על שיטת המיפוי שלו. לצורך כך הוא מסביר שיש מלים שהפופולריות שלהן היא אוניברסלית, כמעט בלי תלות בקבוצת האוכלוסיה המנותחת, ושהמלים האלה (מהן הוא מתעלם בניתוח ההבדלים) מנצחות בענק בכל אוכלוסייה שתיבחר.

את ההסבר הוא מספק בדמות אזכור של חוק זיפף (Zips’s Law), שמוזכר גם ב”הזנב הארוך” של אנדרסון.

האזכור של זיפף אצל אנדרסון רחוק מלהיות מקרי, חוק זיפף מציית בדיוק לאותה נוסחא מתמטית שכל המודל של אנדרסון נשען עליה, חוק זיפף הוא בעצם הניסוח המקורי שלה. זיפף התייחס במקור לתדירות השימוש במלים בטקסט אנגלי, אנדרסון מתייחס לפופולריות כללית, אבל החוק הוא אותו חוק – המילה/מוצר/רעיון שמדורג במקום ה-N מבחינת הפופולריות תופיע/ייצרך/ישוכפל פי N פחות פעמים ביחס לזה/זו שמופיעים במקום הראשון.

אנדרסון בוחר להסתכל על הזנב של ההתפלגות הזו, להסביר לנו שההבדל בין המקום ה-1000 לבין המקום ה-2000 הוא קטן מאוד יחסית, ששניהם (וכל מי שבתווך) הם חלק מ”הזנב הארוך”. ראדר מפנה את המבט שלנו דווקא לראש, להפרש העצום שבין הצירופים הפופולריים ביותר, “הלהיטים” במונחים של אנדרסון, לבין כל מי שיבוא אחר כך.

שני המבטים האלה לגיטימיים, שניהם נכונים, ועדיין – יש סתירה רעיונית ומהותית ביניהם.

לפני שש או שבע שנים אף אחד לא היה מזכיר את חוק זיפף בלי להזכיר את אנדרסון ואת הזנב הארוך.

ראדר, אני משער, מכיר היטב את אנדרסון ואת הזנב הארוך, ולא במקרה הוא בחר לדבר על “חוק זיפף” (שהאזכור שלו אצל אנדרסון הוא חד-פעמי, כמעט שולי) ולהתעלם לחלוטין מאנדרסון ומהזנב הארוך.

הזנב הארוך של אנדרסון דמיין את הרשת העתידית כזירה שבה “יש מקום לכולם” במורד הזנב הארוך. מציאות הרשת של היום היא דווקא מלחמה טוטאלית על השליטה בראש, כזו שבה יש מקום רק למנצח אחד.

במציאות הזו פשוט אסור לדבר יותר על הזנב הארוך יותר.

זה לא באמת חשוב בפני עצמו, זה לא באמת מעניין בפני עצמו. היום אסור לדבר על הזנב הארוך, מחר יהיה אסור לדבר על Big Data, כל עוד הכל ממשיך לזרום זה בסדר.

החוק הראשון של הרשת הוא שאסור לדבר על מה שכולם דיברו עליו לפני רגע ברשת.

תגובה אחת ל“זנב ארוך? בזנב ארוך לא הייתי נוגע בו!”

  1. והינה הזנב האבוד של הספרים הדיגיטליים.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting