תודעה כוזבת

לארכיון המדריך

את הקול הקורא כבר ראיתם?

טוב, זה הולך להיות פוסט טעון. הכי טעון בסדרה עד עכשיו בלי ספק. זאת גם הסיבה שלא תהיה לו שורה תחתונה, רק אוסף של מחשבות לא ממש לכידות סביב נושא מרכזי. אם להודות על האמת, הייתי שמח לדחות את הפוסט הזה למועד לא ידוע, למצוא עוד הרבה נושאים לעסוק בהם קודם. אבל כיוון ש-muyaman השיק לא מזמן בלוג-עמית מומלץ מאוד לסדרת המדריך תחת הכותרת "לתרגל ולהישאר בחיים" הבנתי שאי אפשר להתחמק עוד.

נתחיל, כמעט כרגיל, מסיפורים אישיים.

בפרק הפתיחה של בית דין לילי מסביר השופט סטון איך התגלגל לתפקיד כפוי הטובה שלו, הוא מסביר שם שהוא מודע לעובדה שלא מעט מועמדים קדמו לו, ושכולם דחו את הפנייה אליהם, ואף על פי כן הוא מדגיש, עצם העובדה שנכלל ברשימת המועמדים ממלאת אותו בכבוד.

זה בדיוק מה שקרה לי אי שם באמצע התואר השני שלי. בחדר קטן של מלון צנוע ברובע הלטיני של פריז בישר לי הסלולרי על הודעה חדשה, בתא הקולי המתינה פנייה נואשת כמעט של מזכירות בית הספר, הם מחפשים מתרגל לקורס מבוא לתחום העיסוק שלי, קורס שמועבר בשנה ג' כמעט לכל הסטודנטים – שלוש שעות הרצאה, קבוצת תרגול אחת, של שעה. עבור דוקטורנטים מדובר במטלה מזוויעה. זה אחד הקורסים הקשים יותר להעברה בגלל המבנה האקלקטי מעט שלו, עבור סטודנטים מדובר בקורס בעייתי מאוד כי הוא אחד המקרים הראשונים בהם הם נתקלים בבעיות שלא נפתרות עד תום, בקירובים גסים שלא תמיד ניתן להצדיק אותם, ועוד הרבה פחות ניתן להצדיק אותם במסגרת הדחוקה של הקורס, וכשכל זה מבטיח רק תוספת של שעה אחת לצורכי חישוב משכורת המשימה נעשית סיזיפית אף יותר. אז כל הדוקטורנטים המועמדים אמרו לא. למזלי, כשמדובר בתלמידי תואר שני אפשר היה להגמיש מעט את הכללים, לרפד את השעה הזו במשימות קלות יותר כדי להשלים את המשכורת. אז נכון שלא הייתי הבחירה הראשונה, ונכון שידעתי את זה, אבל העובדה שנכללתי ברשימה הייתה מחמאה גדולה. מובן מאליו שמיהרתי לחייג לארץ ולהשיב בחיוב.

בסמסטר הראשון שבו העברתי את הקורס, חודש בערך אחרי הפתיחה, זומנתי לשיחת ברור ונזיפה חלקית עם יושב ראש ועדת ההוראה. השעות שהשקעתי בהכנה, כך נראה, לא היו מספיקות, סטודנטים התלוננו על גישה חובבנית, על שגיאות שנפלו בתרגילים ובפתרונות. זה היה אחד מרגעי השפל שלי. אבל יצאתי מהשיחה ההיא נחוש להשתפר, הגברתי את ההשקעה, הכנתי סיכומים ברורים וקריאי ם לחלוקה במקביל לשעת התרגול. זה כבר היה מאוחר מידי לשנה ההיא, הרושם הראשוני הכתיב את חוות הדעת של הסטודנטים בסקר. מה גם שהשנה הראשונה של העברת קורס היא תמיד מקוטעת ומגומגמת יותר מאלה שיבואו אחריה. אבל בשנים הבאות עמדתי בכבוד במשימה, והתמלאתי גאווה.

כמה שנים בהמשך הדרך עמדתי בצומת דומה. שני הקורסים האהובים עליי בתואר הראשון, שני קורסים מתמטיים דחוסים שאפשר לראות בהם קורס שנתי אחד בשנה ב' עמדו להתפנות, המתרגל הקבוע שלהם עזב לטובת פוסט דוקטורט. מיהרתי להתנדב ולקחת אותם על עצמי. אבל אז המנחה שלי, שבזמנו עודד אותי מאוד לקחת את משימת ההוראה ההיא, עצר אותי. בסופו של דבר הגענו לפשרה, לקחתי על עצמי את הקורס של סמסטר א', ובסמסטר ב' הסתפקתי בקורס שרות קל יחסית שניתן לסטודנטים בשנה הראשונה ללימודי הנדסה שבו כבר הייתי מנוסה.

ועכשיו לדיון, או לפחות לפתיחתו.

מתוך Vocational Guidance for Girls

ייאמר מייד, הוראה היא אחת הדרכים הזמינות ביותר לתלמיד מחקר להשלים הכנסה במקרה שהוא מקבל גם מלגה, היא ודאי אחת הדרכים הזמינות ביותר להכנסה שוטפת למי שלא נהנה ממלגה. יש בה יתרון בולט של הישארות בסביבה האקדמית, ויתרון בולט אחר של גמישות לא קטנה מעבר לשעות ההוראה הפרונטלית המעטות. אבל יש בה גם לא מעט חסרונות. לפעמים החסרונות האלה יכולים לנצח את היתרונות.

כן, ההחלטה להעביר את קורס המבוא ההוא היתה נכונה, אבל בעייתית, רק אחרי שהעברתי אותו אני יכול לומר בוודאות שאני מכיר את יסודות התחום שבו עסקתי באמת ובתמים. הידע שהספיק לי לקבל ציון מפוצץ בקורס הזה כתלמיד תואר ראשון היה, בסופו של דבר, מגוחך. לא הבנתי אז את התמונה המלאה. ידעתי לפתור את התרגילים בבחינה, אבל לא ראיתי את הקשר ביניהם ואת העובדה שחלקי הקורס אכן מתלכדים לכדי תיאוריה אחת שלמה. אבל הקורס ההוא, בשלב שבו התחלתי ללמד אותו אמר גם ויתור כמעט מלא על מחקר למשך סמסטר שלם.

התופעה הזו חזרה על עצמה גם בהמשך, כל קורס חדש שלקחתי על עצמי, גם אם היה מדובר בקורס בסיסי מאוד שיתק חלק ניכר ממאמצי המחקר שלי, החלפה של מרצה בקורס היתה לא אחת אות לשבועות של עבודה על ארגון מחדש של החומר, שינוי דגשים, הוצאה של חומר ישן והחלפתו בחדש (תופעה שבלטה במיוחד כאשר מרצה תיאורטיקאי החליף מרצה ניסיונאי בקורס המבוא המדובר).

אחת הבעיות המרכזיות של המתח בין שני תחומי העיסוק האלה – מחקר והוראה, למרות הדמיון השטחי ביניהם, היא העובדה ששניהם מתנהלים בסקלות זמן שונות לחלוטין, ומציעים סוגים שונים בתכלית של תגמול. מחקר אמיתי מתנהל באיטיות, מאמר מדעי הוא תוצאה של כמה חודשי עבודת מחקר, שבועות ארוכים של כתיבה, ובדרך כלל גם חודשים נוספים של המתנה לתוצאות שיפוט. כל אחד מהפרקים האלה הוא סמסטר שלם של הוראה בקירוב. לכן כשההוראה מציבה בפניכם דדליין ברור בכל שבוע קל לתת לה את העדיפות העליונה. לכן מבטים מאוכזבים ומיואשים של סטודנטים הם מוחשיים הרבה יותר מגזר הדין של שופטים אנונימיים למאמר שטרם נכתב. מחיאות כפיים בסיומו של סמסטר וסקרי הוראה מחמיאים הם פיתוי גדול מאוד אל מול שגרת עבודה עקרה ומתסכלת.

שביתת המרצים שהסתיימה לאחרונה היתה הזדמנות מצויינת להיזכר ולהזכיר שעבודתם של מרצים אינה מתמצה באיזה מספר חד-ספרתי שרירותי של שעות הוראה שכל מיני מרב ארלוזורוביות למיניהן טרחו להפריח לחלל האוויר. חשוב לזכור שגם עבור תלמידי מחקר הוראה היא רק אחת המטלות ושהיא גוזלת זמן ומשאבים מעבודת המחקר, לעתים יותר מאשר אצל המרצים. בהקשר הזה שעת הקבלה היא מלכודת מסוכנת. בלא מעט קורסים שהעברתי שעת הקבלה של המרצה נותרה שוממת בזמן שאני נדרשתי להרחיב ולהגמיש את שעת הקבלה שלי ולהוסיף אליה עוד שעות במהלך השבוע. זה טבעי, ביותר מקורס אחד שהעברתי רצוי היה להכיר את התיאוריה שהועברה בהרצאה, אבל בסופו של דבר המבחנים התבססו על חומרי התרגול, שלא לדבר על העובדה שמתרגלים, באופן טבעי מצטיירים כיצורים נגישים יותר, ולו רק בשל גילם.

בדיוק כמו אצל מרצים, מטרתם המרכזית של תלמידי מחקר היא המחקר. קל לשכוח את זה בשטף מטלות ההוראה, וקל להתפתות להזנחה כזו או אחרת של המחקר. זו טעות קשה, גם אם זה אומר לוותר על הקורס שתמיד רציתם להעביר ולהמשיך עוד שנה עם קורס שכבר משעמם אתכם, וגם אם זה אומר שצריך מעת לעת להשיב ריקם את פניהם של סטודנטים שמבקשים עוד ועוד שעות קבלה או לסרב לדרישה להעלות לאתר הקורס עוד ועוד חומרי עזר או פתרונות מלאים ומפורטים לכל דוגמא שניתנה בכיתה.

אפשר, בפיסקה האחרונה, לאתר גם ביקורת מרומזת על השיח שפשה לאחרונה באקדמיה הישראלית על סטודנטים כלקוחות ועל סגל האוניברסיטה כנותני שרות. אני אכן מתנגד לתפיסה הזו. לא בגלל שזלזלתי בהוראה, או בגלל שאני חושב שהיא מטלה זניחה, אלא בגלל ששיח שרות הלקוחות גורר אותנו מייד גם לקלישאת "הלקוח תמיד צודק", ואין מקרה שבו הקלישאה הזו קורסת יותר מאשר באקדמיה. הסטודנטים תמיד יעדיפו לקבל פתרונות מלאים ומפורטים והקלות במטלות הקורס. אבל מי שיכול לקבל את ההחלטות בדבר אופיין ורמת הקושי של המטלות, בדבר רמת הידע הנדרשת בסוף הקורס או בדבר השאלה מה ראוי שייפתר במפורש ומה ראוי שיישאר כתרגיל לסטודנטים הוא תמיד סגל הקורס.

זהו, גם כך הפוסט הזה התארך כצפוי. אשמח כמובן לגלות שהוא יעורר עניין ודיון בנושאים העקרוניים של המתח בין הוראה למחקר. בכל הנושאים הקשורים יותר להוראה עצמה הבלוג של muyaman הוא הכתובת.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בנוגע לקורסים
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר: הארה מאוחרת
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי
4. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – גירסת הקומיקס
5. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מעין מבוא