חשבון נפש ארספואטי (1)–אוטוארכיאולוגיה בסינדיקציה: ביקורת היתה*

כבר די הרבה זמן, ארבע שנים בערך, שאני מקבל כסף על כתיבה. לא מתפרנס מכתיבה חס וחלילה**, שימו לב, רק מקבל קצת כסף, עשיתי חישוב לא מזמן ומצאתי שבארבע השנים האלה כל מה שקיבלתי על כתיבה רחוק מלהגיע למשכורת חודשית אחת.

רק למען הסר ספק, ולפני שאמשיך לעניין עצמו: על הכתיבה כאן אני לא מקבל כלום, מעולם לא קיבלתי, פעם היה חשוב לציין כאלה דברים, היום המחשבה על תשלום או מתנות לבלוגרים מהז’אנר שלי בישראל נשמעת מגוחכת להפליא.

כמה אירועים, שונים מאוד זה מזה, גרמו לי לאחרונה לערוך חשבון נפש זמני אל מול הכתיבה הזו. וחשבון נפש ארספואטי הוא חומר מצויין לפוסטים. באופן חריג מעט החלטתי להתחיל דווקא עם החלק המשמח יותר של חשבון הנפש הזה.

פעם ראשונה טרגדיה

מתישהו, ככל הנראה ב-2003 החליטו בהארץ להקדיש כפולת עמודים שבועית במוסף גלריה למוזיקה תחת הכותרת המצויינת “ורוקנרול”. את הכפולה ערך ארז שוייצר (דורלקס סדלקס, זה חשוב). אני כבר לא זוכר הרבה ממה שהיה שם, אני זוכר שאהבתי מאוד את הכפולה הזו, ואני זוכר שהיה בה טור בשם התקליטייה שכתב אחי רז. אני זוכר שמאוד אהבתי אותו. בכל שבוע הוקדש התקליטייה לאלבום אחד, לא חדש. הוא לא התיימר להיות “רשימת האלבומים שכל אחד חייב להכיר” או משהו כזה למיטב זכרוני. הוא כן ביקש להיות מקום מעט חריג, כזה שלא רודף אחרי הרגע ומרשה לעצמו פתאום, באמצע העיתון, להפנות מבט לאלבום נשכח משנות השבעים. אהבתי את הרעיון הזה, אהבתי את השם האנכרוניסטי והמתריס שלו.

ואז שנתיים (אולי קצת יותר, אולי קצת פחות) אחר כך פנתה אליי מישהי שהכרתי, זכרתי אותה כעובדת ארכיון בהארץ במקביל ללימודים, רק שבינתיים היא התקדמה בעיתון. “אחי רז עוזב את הטור”, היא בישרה לי, “ואנחנו מחפשים מחליף, חשבתי שזה יכול להתאים לך”.

היה משהו כמעט מיסטי ברגע הזה עבורי. כל כך הרבה קווים בביוגרפיה שלי נפגשו בו פתאום. כמה ימים אחר כך מצאתי את עצמי יושב על מדרגות הסינמטק עם מחברת 40 דף ומנסח שלושה טורים לדוגמא שיישלחו לעורך. כתבתי על לפני השינה של פופלקס, על Schubert Dip של EMF ועל The White Room של ה-KLF.

כמה ימים אחר כך התקשר אליי שוייצר, החמיא קצת על הכתיבה אבל אז הוסיף שהיא עוד זקוקה לליטוש, גם הבחירות שלי, הוא הוסיף, היו בעייתיות מבחינתו, עבור שוייצר (דורלקס סדלקס כזכור) הייתי הרבה יותר מדי מיינסטרים.

שמרתי על איפוק בשיחה ההיא, ניסיתי להיות מחוייך דרך הטלפון, לקבל בהבנה, אבל הרגשתי זוועה. הרגשתי כאילו נגזל ממני משהו שחיכיתי לו כל חיי.

וזהו.

בעצם לא.

פעם שניה פארסה***

כמה שנים אחר כך עבר מדור הספרות של ידיעות אחרונות ממשכנו המסורתי במוסף האקטואליה של שבת לעמודים האחוריים של מוסף הבידור 7 לילות. מסתבר שהיתה איזו סערה בעולם הספרות והעיתונות סביב הצעד הזה. את המדור החדש מונתה לערוך מאיה בקר.

את בקר הכרתי קצת, ישבנו פעם יחד בסמינר על תרבות פופולרית באוניברסיטת תל אביב. זה היה בסמסטר בו דמיינתי את עצמי עובר מפיזיקה למחקר תרבות, לקחתי קורסים בהיסטוריה, ספרות וסוציולוגיה כהשלמה לקראת תואר שני.

בסוף הסמסטר ההוא העברתי הרצאה שניתחה את ההיסטוריה של ה-KLF מנקודת מבט בורדיינית. חשבתי שהיא תהיה הטיוטה הגולמית והראשונית מאוד למה שעוד יהפוך לדוקטורט שלי. זה לא קרה. אפילו את עבודת הסיכום של הסמינר ההוא לא הגשתי. חזרתי לפיזיקה.

אז כשבקר מונתה לעורכת המדור טרחתי לבחון אותו. חשבתי שזה מהלך מעניין, חשבתי על חילופי דורות בעיתונות. אני לא זוכר מה בדיוק היתה ההתרשמות שלי. אני זוכר שהיה שם טור חדש בשם “שפה זרה”. שפה זרה לא היה התקליטייה בדיוק, אבל הוא הצליח לעורר בי תגובה רגשית דומה. בימיו הראשונים הוא הוקדש להמלצות של סופרים מפורסמים על ספרים או סופרים שהם אוהבים במיוחד ושמעולם לא תורגמו לעברית (בין הראשונים שכתבו שם אני זוכר את עוזי וייל ואת אלונה קמחי). קצת כמו התקליטייה בכל זאת, הוא העז לעצור ולהפנות מבט ליצירות ישנות יותר, כאלה שהן מחוץ למרחב הסיקור הידוע מראש של מדור כזה.

ואז, כמה שנים אחר כך פנתה אליי צליל אברהם, מפיקת המדור דאז, לא הכרתי אותה, הכרתי אנשים שמכירים אותה. הסתבר שהיא קוראת כאן. היא הציעה לי לכתוב טור חד-פעמי לשפה זרה. ושוב, היה משהו כמעט מיסטי ברגע הזה עבורי.

אז כתבתי. לא באמת היתה לי ברירה במבט לאחור, כתבתי על 17 של ביל דראמונד, כלומר של ביל דראמונד מה-KLF.

זה היה רגע מאוד טעון מבחינתי, כתבתי עליו משהו אחר כך.

וזהו.

בעצם לא.

פעם שלישית שגרה

כמה חודשים אחר כך צליל פנתה אליי שוב. שפה זרה, הסתבר, שינה מאוד את אופיו מאז ימיו הראשונים, הוא כבר לא מתבסס על כותבים אורחים ועל ספרים ישנים, יש לו סגל קבוע של כותבים קבועים יחסית, והוא מתרכז במה שקורה עכשיו מעבר לים. היא שאלה אם אני רוצה להצטרף לצוות הזה.

ברור שהסכמתי.

מאז, כבר ארבע שנים, פעם בחודש בממוצע, מתפרסם שם טור שלי. ההתרגשות הראשונית ממה שלמרות כל הציניות והפכחון היה הגשמה של חלום עבורי התחלפה בשגרת עבודה, בדדליינים, בצורך לדחוס את ההתרשמות לסד מעצבן של שלוש מאות מלים, בספרים שפשוט לא הצלחתי לגמור. אני נהנה מאוד לכתוב את הטור הזה בדרך כלל, שלא יובן אחרת, אבל ההתרגשות ההיא, באופן טבעי לחלוטין, כבר מזמן לא שם.

וזהו.

בעצם לא.

הארה מאוחרת

לפני כמה זמן פנה אליי ירין כץ (קורא בספרים) ותהה אם אני לא רוצה לפרסם את הטורים שלי אצלו בבלוג, כדי שיחיו גם אחרי שמהדורת הפרינט של ידיעות אחרונות מושלכת לפחי המחזור. בדקתי את הנושא וקיבלתי אישור מהעיתון.

לפני שבוע וחצי העברתי לירין את הטור הראשון ההוא שכתבתי, ולאורך החודשים הקרובים הוא ימשיך לפרסם את הטורים שלי אחת לשבועיים (לסירוגין עם אסף מונד, כותב קבוע נוסף).

כהכנה להמשך מצאתי את עצמי נובר בתיבת המייל שלי וליקטתי ממנה את כל 47 הטורים שכתבתי עד היום. כולם נמצאים עכשיו בקובץ וורד אחד. לחלקם אני מוסיף עכשיו הערות או הפניות לפוסטים קשורים שפורסמו כאן.

אני יושב מול הקובץ הזה ופתאום מתרגש שוב.

באחד מפרקי המדריך המפוכח לתלמידי מחקר יצא לי לכתוב:

לפעמים ההכרה הזו יכולה להגדיש את הסאה, להפוך את המחקר כולו למאוס, עצוב אבל זה קורה. אבל כשלומדים לחיות עם ההכרה הזו בשלום, לצלוח את התקופה המייאשת והארוכה מידי של המחקר, אפשר לגלות, ממש כמו בסוף קורס, שמשהו בכל זאת יצא מזה. כי כן, התזה היא רק צל חיוור של הדמיונות ושל החזון, כל עמוד, כל מילה שלה היא רק חזית דקה שמסתירה מאחוריה חודשים של קפאון, כשלון ומפח נפש, ובכל זאת, אם מצליחים להתרומם לרגע מעל התחושה הזו, מנסים לקרוא אותה בעיניים אחרות, אפשר למלמל בענווה אבל גם בסיפוק: "וואלה, עשיתי משהו".

כך, כמעט בדיוק אני מרגיש עכשיו, מגלה פתאום שיש נושאים שחזרתי אליהם, רעיונות ששיחקתי איתם, סופרים שהטורים שלי עקבו אחריהם (כן, גם ל-KLF הספקתי לחזור פעם אחת בינתיים).

פתאום, בזכות הבקשה של ירין, בזכות האישור מהעיתון, מצאתי את עצמי מתרומם מעל תחושת השגרה המתסכלת, קראתי מחדש את אוסף הטורים שלי והרשיתי לעצמי למלמל בענווה אבל גם בסיפוק: “ביקורת היתה”.

וזהו.

בעצם לא.

זה אף פעם לא וזהו.

* מחווה
** לא חס וחלילה כיוון שיש משהו פסול בלהתפרנס מכתיבה, חס וחלילה כי אני יודע מה מצבם של המתפרנסים מכתיבה היום.
*** לא באמת פארסה, אבל הייתי חייב (וגם הרגשתי כך במידה מסויימת אז).

4 תגובות ל“חשבון נפש ארספואטי (1)–אוטוארכיאולוגיה בסינדיקציה: ביקורת היתה*”

  1. עכשיו רק נשאר שיכתבו את השם שלך כמו שצריך :)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. תכתוב
    על ההתכתבות שלך עם בד

    [להגיב לתגובה זו]

  3. […] ביקשה בתגובות שאכתוב על זה. כנראה שבאמת הגיע […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting