חלומות, ג’אנק פוד, מדפים, כלכליסט

קצת על חלומות

פעם, כשהייתי צעיר ובעל חלומות רציתי להיות כריס אנדרסון, לא ממש ידעתי את זה אז, אבל אנדרסון הוא בדיוק מה שרציתי להיות. לזכותי ייאמר שגם הוא עוד לא ידע (בעצם, על מי אני עובד, גם היום אני רוצה להיות אנדרסון). אם יותר להפליג מעט בדימיון ולאחד את שני הראיונות הכושלים שלי לתכנית המצויינות הבינתחומית של אוניברסיטת תל אביב לכדי ראיון חלומות שאולי היה מזכה אותי בכניסה למועדון המובחר והבעיתי הזה הרי שזה מה שהייתי אומר להם: אני רוצה ללמוד פיזיקה, אני לא מוכן לוותר על הפיזיקה, אני חושב שפיזיקה היא שפה לתאור העולם, ואחרי שאלמד פיזיקה אני רוצה ללכת ולערוך את Wired, אולי את Mondo 2000, אני רוצה להשתמש בשפה הפיזיקלית כדי ליצור מודלים שיתארו את העולם של מהפכת המידע. כריס אנדרסון עשה בדיוק את זה. הוא פיזיקאי בהכשרתו, ואחרי שעבד בכתבי עת מדעיים עבר ל-Economist, ומשם ל-Wired אותו הוא עורך.

עם נתוני פתיחה כאלה הייתי חייב לאהוב את אנדרסון. וכמו באהבה אמיתית הצלחתי להעלים עין מכמה מהפערים בינינו, פיתחתי עיוורון סלקטיבי ששימש אותי להעלים עין מעיוורון אחר שאנדרסון לוקה בו לטעמי.

קצת על ג'אנק פוד

ערוץ ההיסטוריה, באופן כללי, הוא די זבל. בפעמים המעטות שבהן צפיתי בו לא יכולתי להתעלם מאיזה טון דידקטי אמריקאי שריחף מעל כל התכניות שלו, ומהנופך הקיטשי-סנטימנטלי שמאפיין אותו. אבל אלה בדיוק גם היו הסיבות שבגללן נהניתי מאוד לפני כמה חודשים להעביר סוף שבוע מפתיע בצפייה מרתונית מקוטעת כשהערוץ שידר סדרת תכניות על ההיסטוריה של הג'אנק פוד. במכבסת הרעיונות של הערוץ הפכו כל התרגילים המלוכלכים של תעשיית הג'אנק פוד לדוגמאות מופתיות של רוח היוזמה האמריקאית. שנות החמישים – שפע כלכלי, תחושת רווחה אחרי הניצחון הגדול במלחמה, בואו נמכור לכולם דגנים מפוצצים בסוכר ובתוספות מלאכותיות כדי לחגוג את הרוח האמריקאית. שנות השבעים והשמונים – כל מיני משוגעים בקליפורניה יוצרים פאניקה בריאותית בענייני השמנה – בואו נארוז את הדגנים האלה מחדש, נוסיף קצת סיבים ונצהיר על אורח חיים בריא. תכנית של שעה על דברי ימי השוקולד הפכה לשיר הלל למוצרים הנחותים במפגיע של הרשי'ז עם התעלמות מוחלטת מהעובדה שגם באירופה מייצרים שוקולד, ויש מי שיטען שעושים אותו יותר טוב מאצל האמריקאים. כל תכנית, לא ממש חשוב במה היא עסקה, הסתיימה בדקה או שתיים של השתפכות שמסבירה למה אין דבר שמסמל יותר את הרוח האמריקאית ממשפחה מאושרת ששותה\אוכלת קוקה קולה\גלידה\פיצה\קורן פלייקס סביב השולחן.

מתוך The Woggle-Bug Book/L. Frank Baum

נזכרתי בסוף השבוע הזה אחרי שקראתי פוסט קצר אצל אנדרסון. אנדרסון שוקד בימים אלה על מסע יחסי הציבור לקראת ספרו החדש Free שייצא בהמשך השנה וינסה להאיר את תופעת ה'חינם' ואת המודלים העסקיים עליהם היא בנויה. נקודת המוצא היא כמובן האינטרנט והאפשרויות להפצה כמעט ללא עלות של מוצרים דיגיטליים. אבל אנדרסון מרחיק גם מעבר, הוא מדבר על המודל העסקי של חברות התעופה הזולות בתוך אירופה (מכירה של תנועת תיירים לערים נידחות יחסית עם שדות תעופה, חלוקת רווחים עם מלונות וסוכנויות השכרה בערים האלה ועוד), והוא מדבר גם על סוגים מסורתיים יותר של חינם. בפוסט המדובר הוא מצטט ידיעה מבלוג אחר על האתגר שעמד בפני מקדונלד'ס כשניסתה להחדיר את הגלידה לסניפיה באינדונזיה. האינדונזים מסתבר, נוטים לסבול מרגישות ללקטוז, ולכן סרבו לקנות גלידות. במקדונלד'ס החליטו להתחכם ולחלק להם גלידות בחינם. אנשים מסתבר, יסכימו לקבל כאב בטן קל אם מחלקים להם גלידה בחינם. עם הזמן התרגלה מערכת העיכול של האינדונזים ללקטוז ללקטוז, והיום הם כבר עומדים בתור כדי לקבל את הגלידה שלהם, בתשלום, כמו בכל העולם.

קראתי את הפוסט הזה, עצרתי קצת, חשבתי קצת, ולא האמנתי. חשבתי על התרגיל המלוכלך של נסטלה באפריקה (חלוקה בחינם של תחליפי חלב לאמהות יולדות בבתי חולים עד שהן מאבדות את היכולת להניק), חשבתי על השיטות של סוחרי סמים לייצר מכורים. חשבתי ותהיתי אם גם על אלה היה אנדרסון מספר באותו שיוויון נפש מעורב בהערכה שהקדיש לתרגיל של מקדונלד'ס (כן, ההבדלים ברורים לי). בזמן שארצות הברית מחפשת דרכים להילחם במגפת ההשמנה אנדרסון מתמוגג מההצלחה של מקדונלד'ס ליצור לעצמם קהל צרכני גלידה חדש במדינת עולם שלישי (במדינות מתפתחות נרשמים שיאי צריכה מרשימים של משקאות ממותקים וג'אנק פוד, שהם הסממנים המערביים הראשונים לאימוץ).

חשבתי על זה עוד קצת ונזכרתי שלא הייתי אמור להיות מופתע.

קצת על מדפים

בערך באמצע The Long Tail, כיוון שאנדרסון עומד לקבור את שיטות הקמעונאות הישנות הוא מרגיש צורך להגן, ולו לרגע קצר אחד, על הסמל הגדול שלהן, מדפי הסופרמרקט, וכך בעמודים 151-152 של הספר מופיע תת פרק שאני מצטט כאן במלואו (לא ממש חייבים לקרוא הכל, אין שם הרבה חדש)

In Defense of Shelves

Before we bury the shelf, let us first praise it. Today's retail display rack is the human interface to a highly evolved supply chain designed to make the most of time and space. Standing as much as seven feet high and four feet wide and extending up to two feet deep, the average supermarket shelf module has the cubic capacity of a minivan.

Stacked with hundreds of packaged goods designed to fit perfectly in industry-standard racks, the shelf has become the modern-day symbol of abundance. Today the average supermarket carries more than 30,000 different items, all ideally arranged and displayed in rows of shelves for maximum sales at minimum cost. It is both a miracle off efficient storage and a fine-tuned selling machine.

The shelf reflects the absolute state of the art in retail science. The products on today's supermarket shelves are packaged and arranged according to stocking algorithms and the peaks of elastic demand curves. The optimal inventory distribution is recalculated each day in retail chain headquarters and tuned in real time on the basis of check-out data.

These shelf-stocking models are designed to press every button we've got: satisfying existing demand, stimulating new demand, and extracting the highest possible sales from the smallest space. Every dimension of the supermarket shelf has been studied, focus-grouped, and observed by retail-anthropologists via hidden cameras and radio-frequency ID tags. The retail shelf is the frontline of an enterprise that accounts for nearly 60 percent of the American economy, and the research industry devoted to understanding it befits its importance.

We know the precise value gradient of the vertical dimension in a rack of shelves, from top to bottom.

We also know the exact dollar value of the golden shelf just below eye level in each product category and type of retail (for instance, in supermarkets that magic place in the middle has more than five times the selling power of the bottom shelf). As a result, stores determine exactly how high a "slotting fee" they can charge manufacturers to place their products in this purchasing sweet spot, increasing both sales for the maker and margins for the seller.

Meanwhile, the horizontal dimension is a study in optimizing brand exposure. We now know exactly how wide to stack a company's products to capture a shopper's scanning eye without going too wide and wasting scarce shelf frontage. Thanks to bar codes and point-of-sale integration with stock replenishment software, we also know how to keep shelves filled with the right stuff all the time.

In short, thanks to decades of research by the best minds in supermarketology, we have learned how to make the most of each square inch of retail space. When one considers how far we've come, with the explosion of abundance and variety and the price-lowering effect of global supply chains, it is hard to quibble with the shelf. It is the very embodiment of capitalism evolved.

 

כולנו מכירים את הסיפור הזה. קראנו עליו כתבות, ראינו תכניות טלוויזיה, הסופרמרקט הוא מלכודת מתוכננת היטב שמטרתה לגרום לנו לקנות כמה שיותר. אנדרסון חוזר על הסיפור הזה, מעשיר אותו במעט פרטים מעניינים, אבל משהו חסר לי בקריאה של הקטע הזה. חזרתי וקראתי אותו כמה פעמים, ועדיין לא מצאתי אפילו רמז לביקורתיות. מבחינתו של אנדרסון הסופרמרקט הוא הישג מפעים של המוח האנושי. אני לא מצפה מאנדרסון להניף דגל אדום או לצאת נגד תרבות הצריכה. אבל גם במעוזים החזקים ביותר של הקפיטליזם אפשר למצוא ביקורת על מבוכי הסופרמרקט, על ההעדפה שהם מייצרים לאוכל נחות, עשיר בקלוריות ודל בערכים תזונתיים, על העידוד לצריכה מוגזמת ועל ההשלכות הבריאותיות, הסביבתיות והחברתיות שלה. כל זה לא מפריע לאנדרסון להתפעל מהחוקרים המבריקים שהצליחו למקסם את התועלת של מדפי הסופרמרקט.

קצת על כלכליסט

אז מה זה אומר? לא הרבה. אני עדיין רוצה להיות כריס אנדרסון. אני עדיין מתכוון לקרוא את Free מתישהו. אני עדיין מעריך את החשיבה המקורית של אנדרסון ואת העבודה שהוא עושה כעורך Wired.

האם זה אומר שאנדרסון הוא מהרעים? קשה לי להחליט, אני נוטה לחשוב, אולי בעצם לקוות, שלא. אני גם רוצה לדמיין שאנדרסון הצעיר, לפני שהתחיל לעבוד באקונומיסט היה ביקורתי יותר, שזו היתה הרוח שנשבה במערכת העיתון ההוא שהפכה אותו לכזה.

יש הרבה אנשים טובים וביקורתיים שמתחילים בימים אלה לעבוד בכלכליסט. הפוסט הזה מוקדש להם.

לקריאה נוספת:

אשליות הבלוגוספירה – על שיוויון מדומה

כמה הערות זנב ארוך

משלי סופרמרקטים 1

מהרעים

25 תגובות ל“חלומות, ג’אנק פוד, מדפים, כלכליסט”

  1. נראה לי שזה היה היום הכי עצוב שלי בלימודי הסוציולוגיה.
    היום שבו הבנתי שה'רעים', כמו שאתה קורא להם – אצלי בדמיון הם היו חבורה של בעלי הון שמנים שיושבים בחדר חשוך ואפוף עשן סיגרים, שמחככים ידיים בהנאה כשהם שומעים איך הם הצליחו להוריד עוד קצת את שכר העובדים שלהם כדי להרוויח עוד כמה מליונים – הם בעצם אנשים בדיוק כמוני וכמוך.
    חלקם קצת יותר מוסריים, חלקם קצת פחות, בדיוק כמו כולנו. הם עושים מה שהם עושים בגלל המיקום המבני שלהם. ומה שיותר גרוע, זה שהם משוכנעים שהם באמת מנסים לעזור לעובדים שלהם. אני מאמין ששרי אריסון באמת הצטערה כשהיא נאלצה (לתפיסתה) לפטר 900 עובדים.
    אבל ההבנה הזו היא הבסיס לפעולה חברתית אפקטיבית. להבין שזה שבכסא של אריסון ישב מישהו אחר, לא יפתור כלום – כי הוא יתנהג בדיוק כמוה.

    (במינוח מקצועי, אפשר לדבר על ההבדל בין התודעה הכוזבת של מרקס להגמוניה של גראמשי)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. נזכרתי בימי כמנוי ל-mad היתה שם כתבה על ההבדלים בין פושע לאיש עסקים שכולה רלבנטית אבל בעיקר אני זוכר את: אם אתה עומד ליד בית ספר ומחלק דוגמיות חינם של סמים כדי לצבור ילדים כלקוחות – אתה פושע, אם אתה משחרר לילדים את ערוץ דיסני לצפיה בחינם למדך שבוע ואז חוסם כדי לגרום לילדים לנדנד להורים – אתה איש עסקים.

    והתוכנית למצטיינים היא באמת בעייתית.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אני חושב שזו אותה תופעה שעומדת בבסיסם של הניסויים המפורסמים ההם – האנשים שנתנו מכות חשמל לאנשים אחרים כי אמרו להם שזה בסדר, וניסוי האסירים / סוהרים בו אנשים אימצו את ההתנהגות המתאימה לפי המעמד השרירותי שהוטל עליהם.

    אנשים מזדהים עם המערכת. הם מאמצים את ההיררכיה המעמדית-תפקודית כמה שנותן להם שייכות וזהות. ואז הדרך קצרה לכל עוולה אפשרית.

    בגלל זה אני קצת בספק לגבי הביקורתיות של הכלכליסט החדש. בעיקר נשמע לי כמו שכפול גנטי של דה-מרקר. כשאתה מבקש לפנות לקהל מסויים (דה ריצ' אנד דה פיימוס אני מניח) אתה הופך לזיקית ומתחיל להיות הקהל שלך. קשה לי לראות איך מתוך אווירת ליקוק התחת לבעלי ההון יצוץ פה איזה גורם תקשורתי מרכזי שגם יש לו ביצים משלו.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אוי. אשתדל.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. דרומי: כן, זו בערך הנקודה שלי, יש הבדל עצום בין היות אדם רע לבין היות "מהרעים".
    אור: האמת היא שאני לא אתפלא אם אחד ממבול ספרי העסקים החדשים יציין את מודל סוחרי הסמים כהברקה גדולה, אחרי כמה הסתייגויות מוסרניות הכרחיות.
    מרגוליס: אני באמת לא מצפה מהכלכליסט להיות עיתון חברתי לוחם (למרות שהכניסה של ידיעות לתחום נובעת לדעתי מהנחה שקהל היעד של עיתונים כלכליים הוא כבר לאו דווקא ריצ' אנד פיימוס), אבל אני בהחלט אצטער לראות כמה מהאנשים הטובים שנכנסים לשם מאמצים את הטון ואת תפישת העולם של העיתון.
    איתמר: גם אתה? לא ידעתי, בהצלחה שיהיה לך שם. סומך עליך.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. גם אני רוצה להיות כריס אנדרסון.
    יופי של פוסט.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. פוסט מקסים. גם אני מבטיח להשתדל, אבל הייתי רוצה לומר משהו בתגובה לדברים של מרגוליס. אני אתייחס לשתי נקודות: הביקורתיות, ואווירת ליקוק התחת לבעלי ההון.
    מניסיוני הקצר מאד בעולם העיתונאות הכלכלית הבנתי שני דברים חשובים. הראשון, אתה חייב כעיתונאי לבנות מערכת יחסים מסוימת עם הגורמים שאתה מסקר אותם באופן שוטף. במקרה שלי מדובר בח"כים, בעיקר. מתוך כך שאתה רוצה להשאיר לעצמך דלתות פתוחות, אתה לא ממהר להיכנס בהם על כל דבר קטן אלא כשישנם דברים שמצדיקים את הביקורת. וגם אז, צריך להבין, שביקורת יכולה להיכנס, על פי רוב, רק במסגרת טור דעה או פרשנות, ולא במסגרת הידיעה החדשותית עצמה. ולא תמיד יש מקום לזה, מבחינה פיזית, בעיתון.
    שנית, גם אני חשבתי לפני שנכנסתי לעולם הזה שיהיה נורא קל לכתוב דברי ביקורת וטעם באותה קלילות שאני מסוגל לכתוב אותה בבלוג שלי. אלא שהמצב, בוא נאמר, לא בדיוק ככה. ראשית, אתה צריך להיות מאד מנומק ומאד ממוסמך ומגובה כשאתה מעביר ביקורת, בעיקר אם מדובר בדברים שהם על סף הפלילים וכו', כי אתה חשוף מאד לתביעות דיבה אישיות, ואף אחד לא רוצה בזה. שנית, הפלטפורמה הכתובה הפופולרית (לא פופוליסטית בהכרח, אבל בהחלט פופולרית) היא לא בהכרח המקום לדברים הללו. גם משיקולי מקום, גם משיקולי קהל יעד, וגם משיקולי אופי העיתון. אם היה מדובר בכתב עת מקצועי, הכל היה נראה אחרת. אבל מדובר על עיתון יומי.

    having said that, אני כן יכול לומר שעד כמה שהתרשמתי, בכלכליסט כן מנסים לעשות משהו שונה. איך ומה ומי ומו? תוכלו לראות בקרוב. ובכל מקרה, זה יקח קצת זמן עד שזה יתגבש לכדי צורה סופית.

    זהו. תודה על הבהצלחה, ותודה על ההקדשה, ותודה באופן כללי.

    שלום.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. מיטל: תודה, אבל בנוגע ללהיות אנדרסון, אבוד לך, אני ביקשתי קודם, ובכלל את לא פיזיקאית.
    הכלכלן: (בעצם גם איתמר וכל קורא אחר שהצטרף לכלכליסט) אני חייב לציין שהפוסט הזה כבר היה כתוב ומוכן לפרסום, ורק תוך כדי מעבר אחרון עליו חשבתי עליכם ועל הכלכליסט. הרבה יותר עניין אותי העיוורון שלי לעיוורון של אנדרסון, והעיוורון המוסרי הכללי שנוצר כאן בשנים האחרונות.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. הכלכלן, אני מסכים שאין טעם בביקורת רק לשם הביקורת והפרובוקציה. היא צריכה להיות עניינית ומנומקת. אבל לא מדובר רק על זה.

    אתה אומר שביקורת לא יכולה להכנס במסגרת הידיעה החדשותית עצמה אלא רק כפרשנות. אבל הידיעה החדשותית עצמה היא כבר אקט בעל משקל – תחום הנושאים שבוחרים לסקר, ההתמקדות בידיעות כאלה או אחרות, אופן הדיווח. נו, אני לא באמת צריך להסביר, זו כבר קלישאה גם ככה.

    "אוירת ליקוק התחת" שאני מדבר עליה לא מתבטאת דווקא בטורי הפרשנות, אלא אולי בעיקר בתחומים האפורים יותר, בטון הכללי שיוצא מסך הידיעות. קשה להתעלם מהאג'נדה של דה-מרקר. כמו שקשה שלא לראות איך שני העיתונים הראשיים בארץ עזבו מזמן את היומרה ל"אובייקטיביות" והפכו להיות מכשירים אינטרסנטיים לגורמי כח (שלטוניים או כלכליים).

    גם זה בעצם חלק ממה ששחר דיבר עליו פה. מק'דונלדס ודומיו התחילו (אני מניח) כעסקים קטנים עם כוונות טובות, אך הפכו להיות קונצרנים שפועלים רק למען הגדלת הכח של עצמם, כשהאנשים שעובדים בהם הופכים ל"רעים" מתוך הזדהותם עם הארגון.
    וזה מה שקורה לעיתונות בארץ. עיתונים שהיו פעם (גם) מונחי אידיאולוגיה הופכים להיות מכווני כוח, תוך שהם מופעלים על-ידי אנשים שמסתגלים לתוך המציאות החדשה ומאמצים לעצמם את מטרות הארגון, למרות שאלו אולי אפילו סותרות את תפיסת העולם שלהם. הצד האפל שואב את טובי בחורינו (ובחורותינו).

    [להגיב לתגובה זו]

  10. רק לשם הבהרה, אני מאוד מאוד מסכים עם מה שכתבת. בגלל זה האוי. כשקראתי את הציטוט מאנדרסון, התלהבתי. ראיתי שאין ביקורת, והתלהבתי. עבודה בתחום מסוים יכולה לעשות לך את זה. במובן הזה, הפוסט הנ"ל חשוב, וההקדשה חשובה אפילו יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. כלכלן – זה שיש לך דברים להגיד, אבל קשה להגיד אותם על פלטפורמה של עיתון, זה תיאור מדוייק של המנגנון ששחר מתאר.
    יושבת חבורה של אנשים מוכשרים ואינטליגנטים עם הרבה ביקורת על השיטה, ומוציאה מתחת ידיה כתב הלל לאותה שיטה בדיוק.

    [להגיב לתגובה זו]

  12. תופעה מענינת היא שברגע שאנשים הופכים לסוג של גורואים הם מאבדים את הנשכנות שלהם. יש איזו שהיא מסה קריטית של קוראים שברגע שעברת אותה אתה מרגיש צורך להיות "קשוב לשוק". אם תתחיל לנמק ולתת הסברים והוכחות, תאבד את הקוראים הפחות ביקורתיים שמחפשים את התאוריות והטכניקות שלא דורשות מחקר של שנים ותואר במתמטיקה.
    מה גם שכאשר אתה גורו שמוכר רבי מכר אתה כבר מטרה גדולה מספיק לאותן לתביעות דיבה שהכלכלן דיבר עליהן.
    בגלל זה אנשים כמו גודין, קוואסקי וכן אפילו אנדרסון הופכים די מהר לסוג של רובין שרמה או ג. יפית. למרות זאת, אי אפשר לקחת מהם את מה שעשו לפני ההצלחה הגדולה ולכן אני כן יכול למצוא את ההיגיון בלהיות אנדרסון.
    חוץ מזה, אתה כבר קצת אנדרסון בכל מקרה. אני די בטוח שעם הזמן, פוסט ה"מהרעים" שלך יהפוך מה שהיה פוסט הזנב הארוך בשביל אנדרסון.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. מרגוליס – אני מסכים איתך. ולכן, לעיתים, בזמן שאני כותב ידיעות – ידיעות שיש לי הרבה מאד בבטן מה להגיד עליהן, אבל שומדבר שהוא בעל ערך חדשותי – אני מנסה לכתוב את הידיעה כך שהקורא יצליח להבין ממנה בדיוק מה אני חושב, או למה התכוונתי. אני מנסה לתת לידיעה החדשותית עצמה, לאופן שבו היא מסופרת, להעביר את המסר הביקורתי. זה בעיקר עניין של עריכה וטון התנסחות אגב, שני דברים שהם לא בהכרח בידי הכתב, אלא גם בידי העורכים שלו. וחוצמזה, גיליתי שזה קשה לאללה. אבל אני בכל זאת מנסה.
    דרומי – בגדול גם אתה צודק. חוץ מהסיפא של דבריך. למה בדיוק אתה מתכוון באומרך "מוציאה מתחת ידיה כתב הלל לאותה שיטה בדיוק"? לאיזו שיטה? ואיזה כתב הלל? האם בכתבה שבה נכתב משהו על האקזיט של מישהו, או על זה שאיזה מישהו רכש איזה משהו, יש משום כתב הלל? או שמא מדובר סתם ברכילות לצורך רכילות, כפי שאני סבור? אחרים, אגב, יגידו שזה בסך הכל נועד לאותת למקורות של העיתון לראות שמתייחסים אליהם, ובכך לרכך אותם להמשך עבודה משותפת. אולי. ואולי לא.
    מבולבלים? גם אנחנו.
    אגב, אני הייתי כל כך שמח אם את הרב שיח הזה היינו מנהלים לפני שלושה חודשים.
    אבל הי, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. חבל שיואל לא כאן בשביל לשמוע.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. אני סקפטי. עוד באירופה וכו'… לכן הכלכליסט יהפוך את כותביו ללוחכי פנחה או שיפטרו אותם. אבל בהצלחה לכם.

    ושיר הלל לשיטה האמריקאית – בנו לוגו נעמי קליין מתארת באריכות את פשעי (ו"פשעי" ) התאגידים. כשקאתי שם על השיווק של נייק ושל מרלבורו ועל שינוי התפיסה שהם הנחילו לשוק הייתי אחוז התפעלות ונעמי קליין השיגה עלי את האפקט ההפוך ממה שהיא רצתה. אני לא זוכר באיזה בלוג קראתי את זה (אולי אורי קציר?) אבל מישהו כתב שם שהשיטה האמריקאית מוציאה מבני אדם הטוב ביותר ואת הרע ביותר (ואני אוסיף – את הרע הרבה יותר קל [וזול] להוציא). טוב ורע במובן החברתי, כמובן.

    [להגיב לתגובה זו]

  15. כשאתה שם את הדגש הסיקורי על האקזיטים, יש בזה לטעמי הרבה כתב הלל, שלא לומר הצבת מודל – תראו איזה יופי זה ההייטק, ארבעה חברה בונים חברה בגראז' ושנתיים אחר כך מוכרים אותה במאות מליונים.

    [להגיב לתגובה זו]

  16. האם אתה יכול להגיד בלב שלם שהדגש הסיקורי בעיתונות הכלכלית של היום היא על האקזיטים? אני לא חושב. אני מסכים שיש המון דגש על הפרסונות, ואני מסכים שיש בסיקור משום דברי שבח על התעשרויות מהירות, או על התעשרויות בכלל. אבל זה חלק מהמשחק. עיתון כלכלי-חברתי, או חברתי-כלכלי, שמנסה לפנות לקהל קוראים רחב יחסית, מוכרח לתת להם ערך מוסף של "איך אפשר לעשות קצת כסף מכל הכלכלה הזו". אם במקביל תוכל למצוא ידיעות או – וזה סביר יותר להניח – כתבות שעוסקות בנושאים כמו אחריות חברתית ודברים מסוג זה, הרי שלטעמי המטרה הושגה. מה שהכי מעצבן אותי בעיתונות הכלכלית זה העיסוק בפרסונות הנשגבות הללו. אני מעדיף לעסוק בעובד, מהסביח של עובד, שעשה גם הוא את המיליונים שלו, מאשר בכל הלבייבים. אבל יכול להיות שזה רק אני.

    [להגיב לתגובה זו]

  17. שחר, אחלה פוסט. קודם כל. ואחרי שהחלטנו שכולנו רוצים להיות כריס אנדסן (יש אחד פנוי ליוסי ורדי – תראו ב nrg, מי לוקח ?), בואו נראה למי יש זנב יותר ארוך !
    נדמה לי שהנקודה שלך היא כזו: כריס אנדרסן מתייחס לכל העניין – זנב או חינמיות – כאילו העולם שבחוץ נייטראלי (לא טוב, לא רע), יענו מודל כלכלי נטו. אני לא יודע אם יש מודל כלכלי נטו, אבל ברור שהעולם לא מתנהג נטו. ולכן מה שיכול להשמע נורא מפתה בהתחלה (הלקוח משפיע, הדמוקרטיה הגיעה, שעתה של הנישה) מסתבר כמאוד מתסכל, ולפעמים (כמו שאתה כותב) אפילו – איך אומרים בעברית דרק ? או במילים אחרות – הטכנולוגיה והמודלים הסטטיסטים לא מבטלים את הצורך לחשוב, להרגיש, או סתם להיות בני אדם …

    [להגיב לתגובה זו]

  18. באמת נהיה כאן אחלה דיון.
    איתמר: שמע, אני יכול להבין את זה, כעובד היי-טק היו לי תקופות שבהן התרגשתי מהאפשרויות של הבוסים שלי לסגור עסקאות ענק (ולא בגלל שיצא לי משהו מזה), ודי ברור לי כמה קל להחליק בכיוון הזה.
    דרומי, מרגוליס, הכלכלן: אני שוב אומר, אני לא מצפה מהכלכליסט להפוך לסוכן לשינוי חברתי, או להיות חתרני במיוחד, למרות שכמו שאמרתי לכלכלן יש לי הערכה ליואל אסתרון עוד מימיו ככתב 'חדשות' בוושינגטון ואני מקווה לעיתון מוצלח. הדאגה שהבעתי היתה, באמת ובתמים, לאנשים הביקורתיים והטובים שמתחילים לעבוד שם. אם ניקח את הכלכלן כדוגמה, ברור לי כמה קל לכתב פרלמנטרי למצוא את עצמו מתפעל מהיכולת של פוליטיקאים לייצר ספינים, זה בסך הכל חלק לגיטימי מהמשחק הפוליטי, וברור לי גם שבלי לשים לב אתה יכול למצוא את עצמך כמה שנים אחרי שנכנסת לתחום שוכח את כל מה שעניין אותך בו פעם ומסתכל על הספינים ועל הרכילות הפוליטית כעל מרכז העניין. ברור לי איך עבודה בעיתון כלכלי, ומגע שוטף עם אנשי עסקים בכירים יכולים לסחרר את ראשם של כתבים.
    אגב, כלכלן, אתה תמיד יכול להגיד ליואל שיקפוץ להשתתף ברב שיח הזה, למרות שאני חושד שהוא כבר מכיר אותו בעל פה. בכל מקרה, דרוש בתוקף כתבת שער למוסף השבועי על עובד, זה יזניק את המכירות.
    טל: כן, יש כנראה איזה קו שכשאתה חוצה אותו מותר לך להיות ביקורתי רק אם בחרת את תפקיד "הילד הרע". ותודה על המחמאה המוגזמת.
    יובל: שמע, האמת היא שניחשתי שעניין הכלכליסט יגזול את עיקר תשומת הלב כאן אבל בגדול אתה צודק וזו בערך הנקודה המרכזית שלי גם אם אני הייתי בוחר בתיאור קצת יותר תקיף. כלומר אנדרסון ואחרים שעוסקים בתיאור העולם שלנו, ובעיקר בתיאור הכלכלה החדשה נוטים להסתחרר ולהתפעל מהמציאות הבאמת מרתקת שהם מתארים עד שהם נוטים, יותר מידי בקלות, להתעלם מהשלכות מוסריות מפוקפקות שלה.

    [להגיב לתגובה זו]

  19. אהבתי את הפוסט, כמובן, אם כי מעט עייפתי מכל אותן אנלוגיות המשוות את מקדונלדס לאס.אס. מעניין שכה הרבה נכתב על חברות הצריכה האמריקאיות ועל הניצול / התמכרות להן הן אחראיות וכה מעט נכתב על חברות הנשק הישראליות (אולי כי רגישות ללקטוז לא סותרת רגישות לכדורי 9ממ מתוצרת תע"ש)

    יזמות עסקית היא לא רק למטרת הרעבת אפריקאים. בזכות היזמות העסקית הומצאו נורת החשמל והטלפון. המפתח, כמו בכל דבר, הוא במידתיות ובהקשר.

    תרגילי שווק יכולים להיות מבריקים ובסתירה מוחלטת למוצר. אם המוצר טוב (טיסות זולות?)הרי שלא נתנגד לשווק מבריק ואילו אם המוצר רע הרי שהשווק עושה אותו רע אף יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

  20. ענר: האמת היא שהייתי מעדיף להיתקל בפוסט של אנדרסון דווקא בהקשר של חברה אחרת, כיוון שבאמת לא היה לי כאן עניין לעסוק בדמוניזציה והשמצה של מקדונלד'ס, מה שהטריד אותי הרבה יותר הוא ההתבטלות של מסקרי התחום בפני מושאי הסיקור שלהם והיכולת להדחיק ביקורתיות ושיפוט לנוכח מה שנתפס, בין אם בצדק ובין אם לאו, כצעדים עסקיים מבריקים (לצורך העניין אפשר גם להסתכל על סערת מודו, למרות שהיא פחות מעניינת לטעמי, כי אין לה השלכות מוסריות).
    אבל מרגע שהזכרתי את מקדונלד'ס נכנסים למשחק כל מיני שיקולים שלא ממש עניינו אותי, ושבגללם אולי נדמה כאילו תקפתי גם את חברות התעופה הזולות, למרות שלא התכוונתי לעשות משהו כזה. נהפוך הוא, אני שותף לאנדרסון בתחושת הפליאה מול התופעה הזו, אחרי שגדלנו בשנים שבהן טיסה היתה ארוע חריג ומרגש, והיום אפשר לטוס באירופה כמעט בחינם. הבעיה היא שאנדרסון עסוק יותר מידי בלהתרגש, ולכן במקרים מסויימים נדמה שהוא שוכח להפעיל גם ביקורת, או לפחות לנסות לשמור על פרופורציות.

    [להגיב לתגובה זו]

  21. אנדרסון מתרגש כי מדובר בליבת מקצועו. אני מניח שהמדען שגילה את התפלגות פואסון עבר תהליך דומה, ולא משנה אם מושא התצפית היה קצב הגלים הנשברים על החוף או קצב חלוקת תאים. מקדונלדס (שלילי), טיסות (חיובי), מוזיקה (חיובי) – כל אלו אלמנטים שאין סיבה שלא יינתנו לנו חינם אם יש מודל שמצדיק זאת.

    ייתכן שנתפשתי מהר מדי למקדונלדס אך אני באמת עייף מהטרנד הנובו-שמאלני והשטחי כך כך המתבטא בג'יאהד אשכנזי מגלגל עיניים כנגד מקדונלנס. גם אני חושב שהמערב השחית את העולם עם ג'אנק פוד ולכן אני משתדל למנוע אותו מילדיי ומעצמי (והפלא ופלא, זה עובד ללא הרבה מאמץ ובלי הרבה מדי ססמאות). ומאידך התהליך שמקדונלדס עוברת היום ומעברה לתפריט בריא הוא חיובי, בטח ככזה שנולד כתוצאה מדעת קהל צרכנית שלילית. מעבר כה מהיר יכול להתקיים רק בחברה צרכנית ובשוק משוכלל, קל לדמיין איך בחברה אחרת כל נסיון שכזה היה נופל עקב התנגדות איגוד מגדלי הבקר ותפוחי האדמה, אם כל הצער שבדבר.

    [להגיב לתגובה זו]

  22. ענר: עשיתי כמיטב יכולתי בפוסט הזה להימנע מנובו-שמאלנות, גם אם באופן כללי אני מסכים עם חלק ניכר מטענותיה. עשיתי כמיטב יכולתי דווקא בגלל שאני חושב שגם בלי לגלוש לנאומים על מקדונלד'ס כשליח-שטן אפשר לשמור על ביקורתיות.
    אני מבין למה אנדרסון מתלהב, באמת ובתמים, ואני לא רואה משהו פסול בהתלהבות כשלעצמה. אבל אני באמת מצטער כשאני רואה את ההתלהבות הזו משתקת את הביקורתיות. אפשר היה לכתוב את הקטע של אנדרסון בשבחי המדפים באותה מידה של התפעלות, אבל עם שמץ של ביקורת, אולי רק בטון, אולי בכמה משפטים מסוייגים.
    לא ממש אכפת לי מאנדרסון, אבל כן אכפת לי מאנשים אחרים שיכולים, בקלות רבה, למצוא את עצמם במצבו.
    קח לדוגמה את עניין נוקה-TV שהתפוצצה לאחרונה. ברור לי איך כתב כלכלי יכול להסתנוור ולהתלהב מהעבדה שהוא מוזמן לשיחת רקע עם אנשים שכבר הפכו לאגדה טכנולוגית ועסקית, וברור לי איך ההתלהבות הזו חייבת לבוא לידי ביטוי במאמר שיופק מהשיחה הזו בסופו של דבר. אתה יודע מה, ברורים לי גם השיקולים המערכתיים שלא יכולים לשרוף קשרים וגשרים בשביל לאפשר ביקורתיות ונשכנות. אז בסדר, אני מבין את כל אלה, ולכן כמו שאמרתי כמה וכמה פעמים, אין לי ציפייה מכלכליסט להיות עיתון חברתי. אבל אני לא רוצה לראות את השגרה הזו מעקרת את הביקורתיות שקיימת היום אצל רבים מהמצטרפים לעיתון החדש.

    [להגיב לתגובה זו]

  23. בתור מי שמתפרנסת, לעתים בעל כורחה, מניתוח התנהגות צרכנים ומבניית אסטרטגיות שיווקיות ומיתוגיות.. אביוז של פסיכולוגיה עם כאבי בטן.. אני משתדלת שנים רבות להעלות על נס את הצורך לתת מענה לצרכים האמיתיים העמוקים ולהתיחס לטובת הצרכנים גם כהשקעה כלכלית מיתוגית לטווח ארוך ולא רק כמראית עין טרנדית – הנה אנחנו ירוקים, עכשיו אנחנו בריאים והעיקר צבעוניים צעירים רזים וקוליים

    הנורא הוא הציניות שפעמים כה רבות נתקלתי בה בחברות עימן אני עובדת, העובדה המזעזעת שרבים פיקחים ומוכשרים שמגלגלים את מהלכי המיליונים לא עוצרים לחשוב מעבר להצדקת הישגי תפקידם בשנת התקציב הזו ואולי זו שאחריה, מעבר לאתגר או ליעד הבא,
    וכן, לפעמים אני מבינה, את אנדרסון ודומיו, גם אני נלהבת פעמים רבות מההברקות שלי ושל אחרים בפיצוח יצירתי ובבניית אסטרטגיות חכמות.. היבריס? ליטוף של האגו השביר? צורך בכיבוש? ואולי תחושת ערעור וחוסר בטחון במעמדינו הארעי כל כך?

    שנים אני מול החברות, ממשיכה לרשום חשבוניות ולהעביר דוחות ופרזנטציות, ובכל פעם מחדש לתהות איך רבים מדי אינם חושבים על אחיהם בני האדם המשועבדים ללא רחם למעגל הדורסני, ואז אני רצה לכתוב משהו, נגד, בעד, לרסס קירות, לנתץ פסילים, להרצות על שיווק ואתיקה או לטמון את הראש בחול ולצאת לבלות

    אבל.. יש שיפור, קיימת הרבה יותר ספקנות, בקורתיות ומודעות חברתית וסביבתית בשנים האחרונות יחסית ללפני שני עשורים… אז יש תקווה

    בלוג בקפה
    http://cafe.themarker.com/view.php?u=96899&tOver=0
    האתר שלי
    http://www.brand-in.com/

    [להגיב לתגובה זו]

  24. קפיטל-איכס-ט…

    קפיטליזם. מצד אחד השיטה הזאת מאוד קוסמת. לתת לשוק לעשות את שלו ולהאמין שהוא תמיד שואף להגיע לאיזון. להגביל את הכוח של המדינה ולדאוג לכך שהע….

  25. […] (בעייתית מאוד בלא מעט תחומים) והן בהשלכות המוסריות שלו (בעייתיות מאוד כמעט בכל תחום). אבל דיון כזה ייאלץ להמתין לקריאה […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting