חשבון נפש ארספואטי (1ב') – But then a strange fear gripped me

ליאת ביקשה בתגובות שאכתוב על זה. כנראה שבאמת הגיע הזמן.

וידוי פתיחה

האמת היא שלא קראתי את The 17 של ביל דראמנוד. יש לי בסיס הסתברותי לשער שקראתי את רובו המכריע (הסבר עוד רגע), אבל מעולם לא קראתי אותו באופן מסודר, מתחילתו ועד סופו.

זה לא כל כך נורא, אני חייב לציין. הספר הוא אוסף של קטעים קצרים, חלקם רשימות אוטוביוגרפיות של דראמנוד, חלקם הרהורים על ההיסטוריה של המוזיקה ועל מצבה הנוכחי, חלקם מוקדשים לפרוייקטים המוזיקליים (בערך) של דראמנוד באותה תקופה. אז זה בסדר, אני חושב, לא צריך לקרוא את הספר כולו כדי לכתוב עליו.

ובכל זאת, כשהחלטתי לכתוב עליו לעיתון הרגשתי מחוייב לחזור אליו. אז הורדתי אותו מהמדף ובמשך כמה ימים קראתי חלקים ממנו, באופן אקראי למדי. את רובם המוחלט זכרתי מהקריאות הקודמות (ומכאן ההנחה שככל הנראה קראתי את רובו המכריע).

386

אבל אז קרה מה שקורה (לי) כמעט תמיד במקרים כאלה. מצאתי את עצמי מנטפק.

באחד הפרקים מספר דראמונד על משחק מוזיקלי שערך ב-2002, לא חשוב כרגע מה בדיוק הוביל אותו לרעיון הזה, אבל במשך שנה שלמה דראמונד החליט לשמוע רק אמנים שמתחילים באות B. מתישהו בדרך הוא גם מונה רשימה חלקית של אמנים כאלה

So for the rest of 2002 it was Bartok, Bach, Beefheart, Bassie, Broonzy, Belle and Sebastian, Black Box Recorder and hundreds of others.

מאוחר יותר, גם בספר וגם כרונולוגית, בנובמבר 2006, מותקף דראמונד על כך שרעיון מוזיקלי אחר שלו (יום ללא מוזיקה) הוא גניבה מרעיון ישן יותר של לוק היינס (שביתת פופ). דראמונד מופתע מההאשמה הזו ומקדיש לה פרק בשם Who is Luke Haines? במסגרתו הוא כותב

I put ‘Pop Strike’ and ‘Luke Haines’ into Google to see what would come up. I learnt that Luke Haines was the main man in a band called The Auteurs who invented Britpop in the early 1990s and that he was also in a band called Black Box Recorder – I remember once hearing a track by them, and liking it.

 

משהו לא הסתדר לי.

ב-2002 Black Box Recorder היא להקה אחת מתוך מספר קטן של אמנים שדראמונד מספר שהקשיב להם. ב-2006 מסתבר שהוא לא מכיר את מי שהקים את הלהקה ואפילו לא ממש בטוח איזה שיר שלהם שמע פעם.

אז עשיתי מה שאני עושה לפעמים – שלחתי מייל לדראמונד.

מר ביל, כאן שחר

אני אוהב את אשליית הפתיחות והשוויון של הרשת. אני יודע שזו אשליה, כתבתי על זה ממש מזמן. אבל אני עדיין מתרגש מהרעיון שכל אחד (כמעט) בעולם, לא חשוב כמה חשוב הוא, נמצא במרחק של אימייל אחד, במרחק של טרקבאק אחד, במרחק של @ אחד.

אז מעת לעת אני מוצא את עצמי בוחן את האשליה הזו. יושב וכותב מייל למישהו שאמור להיות חשוב מכדי להתייחס אליי ולשכמותי, גדול מכדי להבחין בקיומי בכלל.

אני שולח את המיילים האלה ומחכה.

כבר כמה פעמים הופתעתי לטובה. ניהלתי חליפת מיילים עם כריס אנדרסון על הזנב הארוך, דנתי עם דגלאס ראשקוף על שני ספריו האחרונים. היו עוד כמה שאני קצת נבוך לחשוף עכשיו. היו כאלה שהתעלמו מהפנייה שלי באופן צפוי.

אבל דראמונד ענה!

לעזאזל! ביל פאקינג דראמונד מה-KLF ענה למייל שלי!

אני לא חושב שיכולתי להרשות לעצמי לקוות למשהו כזה בכלל. אני עדיין מתרגש כשאני כותב את זה. ארבע שני אחרי שזה קרה.

הוא ניסה להסביר את עצמו, אמר שאף פעם לא התעניין באנשים שמאחורי המוזיקה, שלא היה לו מושג מי זה היינס, שהוא עדיין לא זוכר איזה שיר של Black Box Recorder אהב פעם.

ואז הוא ביקש ממני עזרה!

לעזאזל! ביל פאקינג דראמונד מה-KLF ביקש ממני עזרה!

This is what the 17 is about

הוא סיפר לי שיש לו “הופעה” מתוכננת של ה-17 בישראל. זו לא ממש הופעה, זה ערב שבו הוא מסביר את הרעיון של ה-17, מספר במבטא סקוטי מרשים חלקים מתוך הספר, ובסוף מגייס את הקהל לאחד מאותם תרגילים אבסטרקטיים בעזרתם הוא מנסה לבחון את עתיד המוזיקה בעידן שבו הכל כבר הוקלט, סומפל, שוכפל והוקלט שוב.

אז הוא צריך מישהו שיתרגם עבורו לעברית שני עמודים של הוראות למקהלה המאולתרת שתוקם בלבונטין למשך כמה דקות בערב ההופעה שלו.

הוא שלח לי שני קבצים ושאל אם יש סיכוי.

ברור שהסכמתי. אני עדיין מתרגש להיזכר בזה.

דיווחתי לו שהכל הולך חלק, אז הוא שלח לי עוד קובץ.

התייעצתי איתו על כמה החלטות תרגומיות (הוראות ביחיד או ברבים?), קיבלתי תשובות, התלבטתי איזה פונט יהיה הכי דומה לפונט האנגלי שהוא מקפיד להשתמש בו.

אבל אז נתקעתי עם איזו מילה שקצת הטרידה אותי. מונח מקצועי של מקהלות, אני כבר לא בטוח מה הוא היה. חשבתי שעדיף לנסות לסגור את זה בוודאות. שלחתי מייל לשני חברים שחשבתי שיוכלו לעזור לי (אחד עם רקע בתרגום, אחר עם רקע במקהלות). אף אחד מהם לא חזר אליי עם תשובה.

אף אחד מהם לא יכול היה לדעת כמה זה חשוב לי.

לא העזתי להגיד כמה זה חשוב לי.

והזמן עבר.

ואז הגיע עוד מייל מדראמונד שתהה מה קורה עם התרגומים האלה שהבטחתי לו.

אפילו לא העזתי לפתוח את המייל הזה, פחדתי ממה שיהיה בתוכו.

נתתי לו לשקוע תחת זרם הספאם והנוטיפיקציות להיעלם בעמוד השני, הבלתי-נראה של הג’ימייל.

חצי שנה אחרי שנקטעה התכתובת ההיא בינינו גיליתי שהוא אכן מגיע לארץ. אזרתי אומץ סוף סוף וקראתי את המייל הקבור ההוא.

Bill-Drummond-01

התיישבתי וכתבתי התנצלות מגומגמת על כל מה שקרה קודם.

חתמתי אותה (פחות או יותר) בזה

I realized something which might be either trivial or awful (or none) – I never expected you to reply to my first email, the mere fact that I could send it seemed like a violation of some deep law of nature, we're not even supposed to exist in the same plane of the multiverse, let alone converse with each other. And then, not only that you have replied, you actually asked me for a favour, this was a scary moment, let me tell you, and it was also unreal. And when the moment of truth came, well, you know, a strange fear gripped me and I just couldn't ask.

אני לא חושב שמישהו חוץ ממני ישב בלבונטין באותו ערב ובחן את איכות התרגום של שלוש הכרזות שנתלו על הקירות, אני די בטוח שאף אחד לא ממש שם לב לשם שקיבל קרדיט על התרגום בתחתיתם. אני יודע שלאף אחד לא ממש הזיז איך תורגם המונח המקצועי ההוא שבגללו, לכאורה לפחות, זה לא היה השם שלי.

אני לא בטוח עד כמה הפוסט הזה מצליח להעביר משהו. אני לא לגמרי בטוח מה הוא היה רוצה להעביר. אבל הייתי צריך לכתוב אותו.

19 תגובות ל“חשבון נפש ארספואטי (1ב') – But then a strange fear gripped me”

  1. התחלתי לכתוב תגובה מאד אישית ואז הדפדפן קרס ומחק הכל.נדמה לי שהיקום מנסה לומר לי משהו.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    בטח הוא (היקום) רוצה שתעברי ללינוקס!

    [להגיב לתגובה זו]

    תופרת וחופרת Reply:

    אבל זה קרה לי באנדרואיד

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני יודע.
    אבל חשבתי שלהגיד "הוא רומז לך שגלקסי S2 זה מכשיר מיושן שצריך להחליף כבר" יהיה קצת קריפי.

    תופרת וחופרת Reply:

    כן, קצת קריפי :-D

  2. אני חושב שזה אחד הפוסטים שלך שהכי מדברים אלי ברמה האישית. יש לי רשימה ארוכה ארוכה של רגעים דומים שאם לא הייתי מתנהג בהם כמו פחדן, יש סיכוי לא רע שהחיים שלי היו נראים מאוד שונים היום.
    ובניגוד אליך, אין לי את האומץ לחשוב עליבם, שלא לדבר על לכתוב.
    תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. בדומה לליאור, אני חושב שלרובנו יש רגעים כאלו. זה אמיץ מצדך להיות מסוגל לכתוב עליהם.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה! (גם לליאור)
    היה לי מאוד קשה לכתוב את זה במובנים מסויימים. אבל במובנים אחרים זה היה קל מאוד. אני לא בטוח אם זה אומץ או בעצם פחדנות שמתחזה לאומץ. יש כאן סיפור סגור וברור עם נסיבות מיוחדות מאוד, אבל אני חושש שהסיפור קצת סגור מדי וברור מדי ושהנסיבות המיוחדות הן קולב קצת נוח מדי לתלות עליו את הסיפור הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. ובכל זאת, אולי לא הבנתי את המסר שהיקום שלח ואני מנסה שוב:
    ויכול להיות שאני משליכה מהחוויה שלי עם עוגות שמרים (לא טבעוניות) שלא בהכרח יצאו כל כך טוב ואכלתי אותן בכל זאת אבל:
    אני חושבת שיש משהו במדיה החברתית (גם בבלוגים) שיוצר סוג של דיסוננס. כל מה שאנחנו כותבים הוא "אנחנו", אנחנו לא משקרים בכוונה – כל השנינויות והאנקדוטות – הכל אנחנו. אבל הן לא כל הסיפור. לא "אני האמיתי" שמוכר רק למי שמכיר אותנו היטב, ובמציאות, ולאורך זמן – איפה שאי אפשר לסנן.
    ידוע שהמדיה החברתית לוקה בהסטה לטוב, כי אף אחד לא רוצה לפרסם את הפאשלות ואת חוסר הבטחון שלו החוצה, אלא אם כן זה עטוף באלף שכבות של אירוניה ומודעות עצמית – אבל כשאתה מאד פעיל במדיות האלה, נוצר *אצלך* פער מאד גדול מאיך שאתה מצטייר החוצה לבין איך שאתה תופס את עצמך. כמו שאתה מסתכל על הסלבים האלה ולא מעכל איך אתה והם יכולים לדבר כשווים (לפחות במסגרת המוגבלת של חליפת אימיילים), יש מי שמסתכל עליך כאיזה מישהו מורם מעם, חלק מהברנז'ה המדיה-חברתית הקטנה של מובילי דעה*. אבל אתה לא בהכרח מרגיש ככה, כי בסה"כ אתה איזה שחר אחד עם שם משפחה משורשר ונורא ארוך ואיזה בלוג שאתה כותב בו כל מיני מחשבות שלך.
    הפער בין הדרך שבה אתה מוצג החוצה לבין איך שאתה מרגיש יוצר מצב שבו כל פידבק חיובי מגיע עם רגשות מעורבים, שזה בכלל לא *אתה* אלא מן מיצג שווא ענקי כזה, ושאין לך אומץ להגיד את האמת האמיתית באמת. ואז אתה מרגיש צורך לכתוב פוסט אישי אמיתי (או תגובה אישית שכאילו מה אני בכלל מתעלקת על הפוסט הזה ואולי זה בכלל לא קשור לעניין!) וכל הכבוד שעשית את זה. לא בשביל הקוראים, שממילא אוהבים גם את הלא-באמת-עד-הסוף-אישי שאתה כותב, אלא בשביל לסגור קצת את הפער הזה בשבילך.

    * מצחיק כי אני לא מחשיבה את עצמי בכלל כחלק מהברנז'ה הזו, ועדיין מבחוץ יש מי שחושב שאני כן, או שבכלל אני מהממת ומדהימה ואיך אני מספיקה את כל הדברים שאני מספיקה כשבעצם אני לא מספיקה רבע ממה שהייתי רוצה ובעיקר מרגישה מתוסכלת מזה רוב הזמן

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    קודם כל תודה רבה!
    אני לא לגמרי בטוח, כמו שכבר אמרתי, שזה באמת פוסט אמיץ. בהרבה מאוד מובנים אני חושב שהוא דווקא מתחמק.
    ובעניין נוסף וקצת מנוגד: נדמה לי שבמקביל לאותה "הסטה לטוב" יש גם מסורת ארוכה מאוד של "הסטה לרע" עם #FML ועם לגיטימציה לשדר אומללות ומשברים ובעיות אישיות דווקא ברשתות החברתיות.

    [להגיב לתגובה זו]

    תופרת וחופרת Reply:

    לגבי החלק הראשון – צעד צעד,בהתחלה חושפים קצת,בסוף מגיעים ל"נשים מדברות אמהות".
    לגבי העניין השני – כן, לא הכל זה הסטה לטוב אבל גם ה#fml הוא מסיכה מעל המצוקות האמיתיות, שזה בעצם העניין. אנשים מגיבים באמפתיה גם כשהם לא יודעים את כל הפרטים עד הסוף, ולדעתי מעטים האנשים שבאמת כאלה מסכנים ואלה שכן לא מספרים לכולם עד כמה קשה להם באמת-באמת ולמה.

    [להגיב לתגובה זו]

    אורן Reply:

    אני עם החופרת.

    שחר Reply:

    גם אני מסכים עם רוב הדברים. גם באופן כללי וגם נקודתית לגביי ולגבי הפוסט הזה ספציפית.
    אבל אני חושב שיש גם לא מעט דוגמאות של חשיפה של מצוקות אמיתיות, אפילו בסביבה המיידית שלנו. וכאן אני מגיע לנקודה נוספת: אני חושד שיש לנו מדגם מוטה, האנשים שאנחנו מכירים הם בעיקר כאלה שמתחזקים "נוכחות רשת" וככאלה הם אכן נוטים להיות בעלי מודעות עצמית מופרזת לכל צעד ולהשתמש ב#פמל כאמצעי אמנותי. אני לא יודע עד כמה זה נכון להשליך מהם ומאיתנו. יש המון דפוסים של שימוש ברשת ולכל אחד מהם יש הסטות משלו.

    תופרת וחופרת Reply:

    נגמר לי מה להגיב לעניין,אבל מכיוון שיש לי פה נוכחות רשת לתחזק – חשוב לי לציין שכתבתי מיצג (ולא מצג) שווא בכוונה, שלא יחשבו פה אחרת. חס וחלילה.

    שחר Reply:

    גם לי אין. אבל פתאום נזכרתי ששכחתי לכתוב בתגובה הקודמת שאנחנו המוזרים מהאינטרנט.

    תופרת וחופרת Reply:

    המוזרים מהאינטרנט רוללללזזזזזז

  5. […] חשבון נפש ארספואטי (1ב') – But then a strange fear gripped me […]

  6. דיון! דיון בתגובות לבלוג! איזה כיף.
    כולכם נהדרים. תודה על הפוסט ועל התגובות.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. סליחה, אני לא מוזר ….
    או שכן…בעצם כן, אין לי דף פייסבוק

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting