מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מדע מסוג חדש
18 בפבר', 2008
את הקול הקורא כבר ראיתם? (עם הפוסט הזה חשיבותו של הקול הקורא רק מתחדדת כיוון שהמדריך מתחיל לפנות לכיוונים שקשורים הרבה יותר למדעים מדוייקים, ועדיין אני מקווה שגם אחרים ימצאו בהם עניין)
מעין שאלה לא מזמן אם הסדרה תכלול פוסט על ההבדל בין מחקר תיאורטי למחקר ניסיוני. לצערי ולשמחתי כאחת לא עסקתי מעולם במחקר ניסיוני (לפחות לא בהגדרות המקובלות) ולכן אני מנוע מלכתוב פוסט רציני בנושא. אבל במובנים מסויימים נדמה לי שדווקא יש לי כמה דברים להגיד שקשורים לשאלה של מעין בעקיפין.
סטיבן וולפרם היה ילד פלא, אמיתי, כזה שבגיל שש עשרה היה חתום על מאמר מדעי חשוב בתחום הפיזיקה של אנרגיות גבוהות ובגיל שבע עשרה כבר קיבל את הדוקטורט שלו. אחר כך הוא היה שותף לכתיבת אחת התוכנות המתמטיות הראשונות במסגרת עבודתו בקלטק. בשלב מסויים פרש וולפרם מחיי האקדמיה כדי לכתוב, במו ידיו את הגירסה הראשונה של תוכנת Mathematica. וולפרם הפך לאימפריה שמגלגלת לא מעט כסף, מה שהשאיר לו זמן לעסוק במחקר שאינו כבול לאילוצים אקדמיים. אחרי שתיקה ארוכה שחרר וולפרם את הפצצה שעליה עבד, A New Kind of Science, ובו טענות מהפכניות בנוגע לאופן שבו אנחנו תופסים, ומנתחים את המציאות הפיזיקלית.
ייאמר מייד, לא קראתי את הספר עד תום, וספק רב אם אי פעם אתפנה לעשות זאת, אבל מהמעט שהספקתי לקרוא כשיצא בודדתי את מה שלהבנתי היא אחת הטענות המרכזיות של וולפרם, ולצורך העניין כרגע אני מביא פרשנות אישית שלי לטענה הזו. הפיזיקה טוען וולפרם ביקשה להשתמש בכלים מתמטיים כדי לתאר את העולם ולבנות מודלים מוצלחים שלו, והכלי המרכזי שעמד לרשותם של הפיזיקאים היה, בעיקרו, וריאציה כזו או אחרת של תחום המשוואות הדיפרנציאליות (או של אנליזה פונקציונלית) עם מעט אלגברה פה ושם. אלה היו הכלים המוצלחים ביותר שאפשרו למפתחי הפיזיקה תוצאות מרשימות עם המשאבים המוגבלים שעמדו לרשותם. אבל לפיזיקאי החדש יש כלי אחר, חזק יותר, ושונה בתכלית. מחשבים אינם בנויים לעסוק באמת במשוואות דיפרנציאליות, כיוון שהם כבולים לעולם בדיד של ביטים שמקבלים אחד משני ערכים, אבל מצד שני יש מודלים פשוטים מאוד למימוש באמצעות מחשב שיכולים ליצור התנהגות מורכבת להפליא בהתבסס על מספר מצומצם של חוקים טריוויאליים. וולפרם הרהיב עוז להציע לפיזיקאים לזנוח את הכיוון הישן לטובת ההצעה שלו (או לפחות לשקול אותה במקביל).
ספרו של וולפרם זכה לקבלת פנים צוננת במיוחד, מה שכמובן היווה מבחינתו הוכחה ניצחת לאטימותה של הקהילה המדעית. אין בכוונתי לטעון כאן בזכות התיאוריה של וולפרם, אבל יש בסיפור הזה להאיר לא מעט נקודות מעניינות הנוגעות לקיומו של מחקר מדעי בימינו.
כאן תוכלו לקרוא את ספרו של וולפרם
ושוב, לאנקדוטה אישית.
לפני כמה זמן פגשתי אח של חבר ילדות, אותו אח התחיל את הקריירה שלו בתחום הצילום בימים שבהם אנחנו עוד היינו תלמידי תיכון, וכך זכיתי לשמוע לא מעט פכים מהתחום. אחד התיאורים שלו, שנותר רענן בזכרוני עד היום, נגע למרוץ אחרי תמונה מנצחת מאירוע חדשותי, ולצורך להגיע אל זירת האירוע חמוש במספר מצלמות, רצוי גם עם שותף, כדי לא לבזבז שניות יקרות בהחלפת סרטי צילום. הסרט מגיע לסיומו, אתה ממהר למצלמה נוספת עם סרט טרי וממשיך לצלם בתקווה שאחת הלחיצות תניב את התמונה המוצלחת. כשפגשתי אותו חשבתי על הדרך הארוכה שעשה תחום העיסוק שלו מאז, ועל העובדה שחלקים ניכרים ממנו השתנו לבלי הכר. ניסיתי לדבר איתו מעט על העניין, והוא בתגובה שאל אם לא נכון ששינויים דומים עברו גם על עולם האקדמיה. טענתי באותו רגע ששינויים אכן התרחשו, אבל שלא כמו אצל צלמים שגרת האקדמיה נותרה בבסיסה ללא שינוי. במבט לאחור השיחה ההיא, יחד עם הספר של וולפרם הובילו אותי לרעיונות שיועלו כאן.
עקרונית לפחות, אני מוגדר כפיזיקאי תיאורטי. ביטוי שעל פי רוב מעלה בדימיון תמונה של תמהוני בשיער פרוע, ולוח עמוס בשרבוטי נוסחאות מאחוריו, סוודר הטלאים שלו מרובב כתמי גיר, אצבעותיו וכפות ידיו כתמי דיו. ברמה שטחית פחות הביטוי מעלה על הדעת ניסיון דומה לזה שתיארתי למעלה, לפצח את צפונות היקום, תוך שימוש בכלים מתמטיים מתקדמים ומורכבים. בחלקים מצומצמים מאוד של עבודת המחקר שלי אני אכן מתקרב לדימוי הזה, אבל רוב הזמן אני רחוק ממנו מאוד. לקח לי הרבה שנים להבין, ועוד זמן לא קצר להודות בכך. בפועל אני ניסיונאי ולא תיאורטיקאי, רק שאת המעבדה שלי מחליף מחשב. כמו בהרבה תחומי מחקר אני פועל בשטח חדש, אפור ומטושטש שמבטל כמה מההבחנות הישנות בנוגע לדיסציפלינות מדעיות.
אנסה להסביר את עצמי. פעם כאשר תיאוריה פיזיקלית ניבאה תוצאה חדשה הדרך לבדוק אותה היתה אחת, פיזיקאי נסיונאי היה צריך לעמול על הרכבת מערכת שתוכל למדוד תוצאה שנובאה בידי התיאוריה. גם היום זוהי הדרך הנכונה לבחון תיאוריה כזו. אבל היום קיימת גם שכבת ביניים. בדיקה ראשונה של התיאוריה יכולה להתבצע באמצעות סימולציה ממוחשבת, כזו שמצריכה כישורים שונים הן מאלה של הניסיונאי והן מאלה של התיאורטיקאי. זה נכון גם לעבודה בכיוון ההפוך. לא מעט תיאוריות נולדו מהצורך להסביר תוצאות ניסיוניות שנמדדו במעבדה, היום אפשר לדבר על תיאוריות שיפותחו כדי להסביר תוצאות של סימולציות ממוחשבות.
התופעות האלה אינן ייחודיות לפיזיקה כמובן. אפשר לדבר היום על מדע שלא מזמן היה נשמע כסתירה עצמית – מתמטיקה ניסיונית. בביולוגיה צמח ענף גדול ומשגשג של ביואינפורמטיקה, ואני משוכנע שיש לא מעט הקבלות גם במדעי החברה ובמדעי הרוח (נדב, איתמר, מישהו?).
כל תחומי המחקר האלה הם לגיטימיים ומכובדים לא פחות מהתחומים הישנים והמוגדרים יותר. הבעיה היא בתפיסה העצמית של החוקר. כתיאורטיקאי בעיני עצמי לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שאם הסימולציות שלי מנבאות תוצאות מפתיעות הן ראויות לפרסום בפני עצמן, לא יכולתי להכיר בעובדה שהמאמרים שאפרסם ייראו יותר כמו תוצאות ניסוי ופחות כמו תיאוריה אלגנטית ולכידה. רק חרב הדדליינים הובילה אותי להכרה הזו, לידיעה שמישהו אחר יהיה אותו תמהוני בשיער פרוע שיצליח לכתוב ולפתור את הנוסחאות והמשוואות שיסבירו במלואן את התוצאות שלי.
שוב, ההבחנות האלה נכונות גם לתחומים אחרים, ומן הראוי שכל חוקר יישיר מבט אל המחקר שלו ויידע לבחון מה הן המטרות העומדות בפניו ומה הן המטרות הנוספות שתושגנה, אם בכלל, בידי עמיתים עם רקע וכישורים שונים.
Related posts:
18 בפברואר, 2008 בשעה 16:42
כמעט בהקשר הנכון – הנה קטע של האל דאום שאולי תמצא בו עניין (ובתגובות). הוא מדבר על מתודיקת מחקר של ביולוגים לעומת אנשי למידה, ביולוגים חישוביים לעומת חוקרים ניסיוניים וכו' (בסוף הוא יורד על קהילת הבלשנות החישובית וסוג האטימות שלה):
http://nlpers.blogspot.com/2007/12/those-darn-biologists.html
[להגיב לתגובה זו]
18 בפברואר, 2008 בשעה 19:33
אני לא חושב שזו ממש מהפיכה אלא יותר שיכלול של מדע קיים. גם במדעי החברה יש שימוש במודלים מתמטיים או בסימולציות מחשב. אבל הן מהוות רק שלב אחד בדרך לאמירה כלשהיא על המציאות. אם בעבר מדענים עשו את החישובים התיאורטיים על דף נייר, ומהם גזרו כל מיני מודלים, אז היום באמצעות מחשבים ניתן בקלות ליצור מודלים חדשים ולראות איך הם מתפקדים בתוך המציאות שהגדרנו להם במחשב. המציאות הזו נגזרת מהנחות מסוימות שיש לנו לגבי המציאות האמפירית והיא זו שגוזרת את התוצאה הסופית. בסופו של דבר המודלים הללו נבחנים בהתאמה של ההנחות למציאות, ועד כמה התוצאה הסופית דומה למה שאנחנו מודדים באמצעים אמפיריים. לגבי אם זה נחשב ניסוי או לא, זה מאוד תלוי בהגדרה שלך של ניסוי. פעם ניסוי היה חייב לערב משהו מהמציאות החיצונית והיום אפשר לעשות ניסויים שונים במחשב. אני חושב שזה שני סוגים שונים של ניסויים ובסופו של דבר מה שקובע זה ההתאמה של המודלים למציאות.
[להגיב לתגובה זו]
18 בפברואר, 2008 בשעה 21:23
אחת התוצאות של המדע החדש הזה, שלדעתי משתלט בעיקר על הפיסיקאים והמתמטיקאים, היא נסיונות להסביר עולמות מורכבים שהם ממש לא העולם שלנו. המודל מורכב מחוקים פשוטים מאוד שכיום כבר די רחוקים מהכללים מהם מורכב העולם הפיסיקלי והסימולציה יוצרת מערכת גדולה יותר של תופעות שאותן אתה מנסה להבין. בסופו של דבר מתגלה שמשתנה מסויים מתפלג חזקתית ולא אקספוננציאלית כפי שהיינו מצפים ומיד יש לנו כאן תופעה פיסיקלית מעניינת והקשרים להתפלגות הכלכלית העולם, השדה המגנטי במודל אייזינג, מספר הקישורים לאת אינטרנט או ברשת גנטית. אז כן בהרבה מאוד מקרים מחקר חסר גבולות פותח דלתות שלא היינו חושבים עליהן אחרת, אבל מאוד יכול להיות שחצי מהפיסיקאים התיאורטיים חוקרים נושאים שכל קשר ביניהם לעולם בו אנו חיים או לנושאים אחרים שחוקרים הוא מקרי בהחלט ונובע מהנסיו למצוא התנהגות אופיינית לכל מערכת שהיא.
כנראה שנוצר פה באמת מדע חדש. עוד לא ממש הבנו איך לחבר אותו לישן.
וכן, גם אני משקיע הרבה מאוד מזמני בסימולציות ממוחשבות, אבל לפחות כרגע נראה שלי שיותר זמן נדרש כדי לחבר את הסימולציות האלה לתוצאות האמיתיות שקיבלתי במעבדה.
[להגיב לתגובה זו]
18 בפברואר, 2008 בשעה 22:05
גלעד, מותר לשאול מה בדיוק מדעי בזה? הרי על תורת המיתרים אמרו שהיא "אפילו לא שגויה". מדע אמיתי חייב להתבסס בצורה זו או אחרת על מדידות אמפיריות כלשהן. אפשר להגיע לאינספור מודלים מתמטיים או אחרים שנכונים במסגרת שבה נכתבו ותחת הנחות היסוד של המודל, אבל הן לא בהכרח מתארות את המציאות.
[להגיב לתגובה זו]
18 בפברואר, 2008 בשעה 22:17
גלעד – אני מצטער לבשר לך, אבל כמעט כל מודל פיזיקלי הוא "ממש לא העולם שלנו". למיטב ידיעתי, בשום מקום אין חלקיקים חופשיים, וגם חלקיק בזמן מינוס אינסוף זה לא משהו שרואים כל יום.
מההיכרות שלי את התחום, הרעיון הוא לפתח מודלים שיהיו מספיק פשוטים כדי שאפשר יהיה לפתור אותם באמצעות סימולציות, אבל מספיק מורכבים כדי שעדיין יפגינו את התכונות הפיזיקליות שמופגנות בעולם האמיתי. בדיוק כמו שכשאתה מקרב קירוב בורן לאיזה פיזור מפוטנציאל אתה מקרב ככה שהאופי של ההתנהגות יהיה זהה, למרות שהזנחת הרבה דברים.
[להגיב לתגובה זו]
18 בפברואר, 2008 בשעה 22:18
אורן: הקטע אכן מעניין מאוד גם אם לא הבנתי את החלקים הטכניים שלו, והוא מזכיר לי שכדאי להתייחס לשמרנות האקדמית מתישהו ולהשלכות שלה על מלאכת המחקר.
גיל: (ובעצם אולי גם giladt) נראה שלא הבהרתי כל כך את כוונותיי בפוסט הזה. ברור לי שמחשבים פותחים בפני כל המדעים אפשרויות מחקר חדשות ומקלים על משימות אחרות. הנקודה שלי היתה ההשפעה על טבעו של תואר מחקרי. ברור שהתמונה הכוללת תורכב מתיאוריה אנליטית, סימולציות ממוחשבות ותוצאות אמפיריות, אבל בדיוק כשם שסדר היום של הצלם ההוא שונה לחלוטין היום, כך גם עבודת דוקטורט יכולה להיעשות ברובה בתחום שלא היה קיים קודם. אני לא חושב שיש בזה משהו פסול, אבל לפעמים (כמו במקרה שלי) זה יכול ליצור פער בין הציפיות והתכניות לבין אופיו של המחקר בפועל.
לגבי וולפרם, אני ממש לא מתלהב מהמהפכה שלו אם השתמע אחרת.
[להגיב לתגובה זו]
18 בפברואר, 2008 בשעה 22:23
אוקיי, אם אתה מדבר על הדוקטורט עצמו זו שאלה אחרת לגמרי. אני מניח שזה מאוד תלוי במחלקה. באופן עקרוני, דוקטורט אמור להכין אותך למחקרים עתידיים. אם במחקר עתידי תעשה דברים שלא עשית בדוקטורט אז ההכשרה לוקה בחסר לדעתי. מצד שני, אם אפשר לנהל קריירה אקדמית רק מסימולציות אז אולי אין בזה פסול.
[להגיב לתגובה זו]
18 בפברואר, 2008 בשעה 22:32
גיל: מובן שסימולציות לבד הן לא קריירה אקדמית, וגם לא דוקטורט, פיזיקאי ניסיונאי וא לא לבורנט, ומה שאני מכנה ניסיונאי מחשב הוא לא מתכנת, שניהם מכירים את התיאוריה ויודעים לקשר אותה לעבודה שלהם, אבל המחקר שלהם יכלול התייחסות לתיאוריה כחומר רקע ואולי יציג את הבעיות המרכזיות שמוצבות בעקבות המדידות שלהם. הבעיה היא שזה מצב מובן מאליו לגבי ניסיוני מעבדה אבל לחלוטין לא ברור לגבי ניסיונאי-מחשב שעדיין מוגדר לפי החלוקה הדיכוטומית כתיאורטיקאי.
[להגיב לתגובה זו]
18 בפברואר, 2008 בשעה 22:57
זה ברור לי. מה שלא ברור לי, האם יש יתרון לניסיוני המעבדה על אלו שבמחשב? האם בסופו של דבר המודלים במעבדה מדויקים יותר או נותנים תחזיות טובות יותר? אם אין הבדל ממשי ביניהם אז שניהם לגיטימיים. אולי הטרמינולוגיה שבה משתמשים לא מדויקת אבל מה זה משנה בפועל? האם יש יוקרה גדולה יותר להיות אחד ולא אחר?
[להגיב לתגובה זו]
19 בפברואר, 2008 בשעה 0:08
היי.
מאחר וזו תגובתי הראשונה כאן, רציתי קודם כל לברך על סדרת "המדריך המפוכח" ועל הכלוג בכללותו. כיף גדול לקרוא כל פוסט חדש, והשמועה עושה לה כבר כנפיים בין גג קפלון למרתפו.
לענינינו…
מאחר ואני מניח שרצית להשאיר את הדיון במסגרת "המדריך המפוכח", ולא במסגרת "פני האנושות לאן", כדאי לפרט עוד על ההבדל (האמיתי והמדומה) שבין סוגי המחקר. אוסיף מעט משלי:
אני דוקטוקאנט מתחיל בחוג לאסטרופיסיקה בת"א. בהקשר של הפוסט הזה, ה"מדע החדש" מתדפק על דלתותינו בכל סמינר – סימולציות של הכל בכל, אנטי-חומר שמאיין חומר במימד העשירי (או ה-11 ?) של איזו תורת מיתרים מסוימת, ואיך זה מתיישת עם אנרגיה אפלה טנזורית או סקלרית כשהיקום היה בן 5% מגילו. בכנס הארצי האחרון שמענו סטודנט ש"מנפח" תת-יקומים בועתיים מסוג מסויים בתוך יקומים אחרים, מסובב אותם, ואז מפגיש עם "אחיהם". כששאלנו בנימוס (התצפיתנים שבינינו) את השאלה המתבקשת "מהם הסממנים הנצפים של המצב אותו אתה מתאר", התברר שמבחינת המרצה, כל היופי הוא שאין כאלה. הוא התלהב (אין לנו מושג האם זהו יקומינו). אנחנו הרמנו גבה. הורגש גם שמבחינת ידע מדעי בסיסי, המרצה לא טרח להכיר את הטכניקות והמגבלות, בהם ניתן בכלל לצפות על סממנים כלשהם. (מהיכרותי התואר-ראשונית עם תחום המצב המוצק ה"קלאסי", זה כמו לפתח מבני חומרים חלומיים, בלי לדעת מה זו דיפרקציה).
המצב "אצלנו" סבוך אולי ממקומות אחרים, מאחר ואף על אנשי ה"ניסוי" אצלנו (תצפיתנים) קשה לדבר באותם מונחים ארציים/גשמיים שאופפים את דמות איש המעבדה (האנטי-אגו של פרוע השיער עם הלוח, אותו הזכרת…). איש מעולם לא ביקר בכוכב אחר, והרי אנו מדברים על גלקסיות מרןחקות בביטחון כה רב…
ולגבי ההשפעה על המחקר. הזדמן לי לא פעם לנכוח בעת שתלמיד חדש (אני כאן כבר ~3 שנים) הגיע להתעניין במחקר בחוג. לא פעם עלתה הדרישה החד משמעית: "רק לא לשבת מול מחשב"/"הבנתי שהרב בתיאוריה זה מחשב" וכד'. בנקודה זו מצאתי צורך לקטוע, להתערב, ולשלוח את המועמד לסבב "בדק בית" עם עצמו. שהרי גם התצפיתן והנסיונאי לא עומדים מול מבחנות, או נשענים אל מול עינית הטלסקופ. אז נכון שאני מכיר קואורדינטות שמיים וזוכר את מזג האויר מעל מצפים שונים בעולם במשך השנה; שהפשרה-יתרה של מכשיר מדידה משוכלל לו נזקקתי עיכבה את המחקר שלי בסמשטר (הכל בגלל בקר טמפ' שכשל!); שחברים שלי ממצב מוצק (נסיוני) מלחימים חיבורים, מאתרים נזילות מצנרת ההליום. א-ב-ל, אנחנו גם ממדלים את המידע שנאסף; ובוחרים אלגוריתמים נומריים מתאימים; ודנים ב-ה-ר-ח-ב-ה בהשפעות של אלה על התוצאות; ובונים תוכנות שלמות, כדי לנתח מאגרי נתונים עצומים באופן אוטומטי, ובקיצור – חיים במחשב. וזה משהו שתלמידי מחקר צריכים להבין, גם אם השפעות המיחשוב על המדע ככלל לא מעניינות אותם.
מובן שיש עדיין חשיבות גדולה לבחירה. שני קרובי משפחה שלי – אקולוגית וגיאולוג, ידעו שניהם שהם חייבים קצת "שטח" במחקר. אז הם "תפרו" לעצמם נושאים, שיגרמו לכל אחד מהם לעזוב – לפחות פעמיים-שלוש בחודש – את המשרד וה-MATLAB, ולנסוע הרחק ממגדלי השן – מי להרי הטרשים בנגב, מי ליערות שפלת יהודה, ושם לתאם חפירות, להתקין מדי רוח, לתקן משדרים, לעבוד עם טכנאים, להתקע עם ג'יפ בבוץ (עם המנחה!), ולשתות קפה על גזיה.
וישנה גם האגדה (שאיששתי בעצמי) על תלמידי מחקר במעבדות חדישות בשלבי הקמה, אשר העבירו תקופה של למעלה משנה בתיאום אספקת שולחנות אופטיים ושאר פריטי ציוד, בלי ששמץ ניסוי נראה באופק.
אז נכון שהתצפיתנים עדיין מגיבים בנחירות בוז כשמראים להם סימולציות הזויות; ושהתיאורטיקנים מעט נבוכים לראות נסיונאי שממורמר בגלל מחסור בחנקן נוזלי לקירור, משוכהע שכל מחקרו יירד לטמיון בגלל שקצב הסיבוב של איזה בורג לא תואם לציפפיות. א-ב-ל, כמו לאורך כל הסדרה הזו, נראה לי שחשוב מאד לנפץ כמה מהמיתוסים שעדיין אופפים את ההפרדה הקלאסית הזו.
מתנצל על האורך – שחר, אתה יכול לפרסם את זה בכל פורמט שנראה לך מתאים יותר.
[להגיב לתגובה זו]
19 בפברואר, 2008 בשעה 9:03
בני: אין שום בעיה עם תגובות ארוכות, נהפוך הוא. וכן, אתה צודק, ממש לא רציתי להפוך את הפוסט הזה לנקודת פתיחה בהיסטוריה ובפילוסופיה של המחקר המדעי אלא יותר להאיר את ההשלכות של שינויים כאלה על שגרת המחקר, ויותר מזה, על שגרת המחקר של סטודנט שבזמן מוגבל ועם הסחות דעת רבות חייב להגיע לתוצאות. והמשמעות היא כמובן שתיאלץ לוותר על לא מעט חלומות להיות זה שגם ינסח תיאוריה, גם יפתור את המשוואות בצורה אנליטית, גם יבצע את הסימולציות, וגם יהיה שותף לתכנון הניסוי או התצפית שיאשרו את כל החיזויים האלה.
אגב שולחנות אופטיים, כשעברתי לאחרונה מהאקדמיה להיי-טק הייתי בטוח שעניינים פרוצדורליים כגון אלה יזרמו הרבה יותר בחופשיות מאשר באקדמיה, ולהפתעתי גיליתי שכאשר הכסף לרכישת שולחן אופטי יוצא מכיסו של בעל החברה (או המשקיעים) התהליך נעשה מסורבל הרבה יותר מאשר כשהוא מגיע מאיזו קרן מחקר שחייבים לנצל אותה בזמן מוגבל.
וכמובן תודה.
גיל: שאלת היוקרה היא באמת מעניינת, ונדמה לי שהיא עדיין לא קיבלה תשובה סופית כיוון שמדובר בתהליך שאנחנו נמצאים בעיצומו. בקהילת המתמטיקה השימושית למשל, אני חושב שאפשר להצביע על זליגת יוקרה ממנסחי התיאוריה (אנשים שעם דף ועט מפתחים את השיטות הנומריות לפתרון משוואות) לכיוון מבצעי הסימולציות עצמן (אלה שלכאורה רק מיישמים את התיאוריה, אבל בפועל הם היחידים שמסוגלים לבדוק את ההשפעות של אינספור פרמטרים שרירותיים על תוצאותיה). קצת הבהרה – התיאורטיקאי יכול לפתח סכמה נומרית שאמורה לפתור משוואה ולהוכיח שהסכמה יציבה ושהיא אכן תתכנס לפתרון הנכון בתנאים מסויימים. הבעיה היא שכדי להוכיח התכנסות כזו הוא חייב לקחת בחשבון כל מיני תרחישי בלהות, ולכן ההתכנסות מוכחת עם חסמים מאוד רופפים לגבי הערכים שפרמטרים שונים של הסכמה יכולים לקבל. מצד שני נמצאים אנשי הסימולציות הפרקטיים יותר שאמנם מעוניינים לדעת שהסכמה תתכנס, אבל אם ייקח לה שלוש שנות CPU לעשות את זה זה לא ממש יעזור להם. אלה, קצת באמצעות אינטואיציה, קצת באמצעות הבנה של החלקים הטריקיים בתיאוריה וקצת (הרבה) באמצעות ניסוי וטעייה יכולים להגיע למסקנות פרקטיות שיאפשר לשגר מעבורת חלל. אם פעם היה ברור שאנשי התיאוריה הם "המתמטיקאים האמיתיים" ולכן הם יוקרתיים יותר, היום ההבחנה הזו הרבה פחות ברורה, ויחד איתה גם הבדלי היוקרה.
[להגיב לתגובה זו]
19 בפברואר, 2008 בשעה 10:06
יובל: נדמה לי שהטענות שלך מובנות היטב ל-giladt ושהוא התכוון שמשהו אחר, אולי מעורפל ומורכב יותר: מודלים אבסטרקטיים שמפותחים אמנם בידי פיזיקאים תיאורטיים או מתמטיקאים ושלעתים מתגלים, לא תמיד עם הסבר ברור, ככלים מוצלחים לתיאור תופעות שונות לחלוטין בעולם, החל מתנודות שערים בבורסה, דרך בדינמיקה של פקקי תנועה, וכלה במבנה של רשתות חברתיות באינטרנט.
בכל מקרה, דעתי בנושאים האלה לא ממש מגובשת, ואני בהחלט לא מרגיש שיש לי די ידע כדי לדבר עליהם כאן.
[להגיב לתגובה זו]
20 בפברואר, 2008 בשעה 15:20
הדבר שזה הכי הזכיר לי במדעי החברה זה את מה שזכה לכינוי JIJO – זבל נכנס, זבל יוצא. מדובר על אותם מחקרים בתקופה שמחשבים עם תוכנות סטטיסטיות התחילו להיות זמינים ונגישים לחוקרים במדעי החברה. חוקרים מסויימים התחילו לשפוך לתוך המחשב עשרות משתנים שנמדדו באמצעים הזמינים, ונתנו למחשב למצוא קורלציות ומודלים, מתוך תקווה לגלות משהו שהאינטואיציה התיאורטית שלנו לא חשבה עליו. לא ידוע לי על מודלים משמעותיים כלשהם שהתפתחו מתוך זה.
[להגיב לתגובה זו]
20 בפברואר, 2008 בשעה 17:41
דובי: אין ספק שיש הרבה בעיתיות בשיטות כאלה. גם בפיזיקה אני מכיר לא מעט כיוונים ספקולטיביים של חוקרים שאמרו יאללה בואו נושיב סטודנט על מודל מופרך שיריץ אנליזות מהסוג שפעם היינו צריכים להזמין בשבילן תור על מחשב חצי שנה מראש ולוודא שהן ירוצו היטב בזמן המוגבל שעומד לרשותנו והים אפשר להריץ אותן על כל מחשב ביתי. הנקודה המעניינת בכל הסיפור הזה היא, לפחות בהקשר הנוכחי של המדריך, שזבל כזה אולי יישאר כהערת שוליים מגוחכת בתולדות המדע, אבל הוא בהחלט יכול לפרנס כמה וכמה עבודות מאסטר ודוקטורט.
[להגיב לתגובה זו]
20 בפברואר, 2008 בשעה 20:13
דובי, זה שאתה לא מכיר לא אומר שאין. תוכנות data mining למיניהן משמשות חוקרים בהרבה תחומים. למשל, הן עוזרות בבידוד גורמי מחלה בזמן מגיפה או חשש למגיפה.
בכל מקרה, תוכנות סטטיסטיות, כמו כל טכנולוגיה אחרת, יכולות לעזור או להזיק תלוי בשימוש שלהן. ישנם הרבה מאוד סוגי מחקרים שפשוט לא היו אפשריים בלי העוצמה של מחשבים. אני מוצא שהתיאור שלך מאוד סטיריאוטיפי של מדעי החברה, כאילו לחוקרים שם אין שום מושג מה הם עושים והם מחכים שהמחשבים יצילו אותם. כמו בכל תחום גם במדעי החברה יש חוקרים טובים וגרועים. החוקרים הטובים בהחלט מגיעים עם השערות ברורות ומודלים שהם רוצים לבדוק ולא סתם אוספים נתונים להנאתם.
[להגיב לתגובה זו]
20 בפברואר, 2008 בשעה 20:35
שחר – שלא לומר, קריירות של הרבה מרצים במכללות (נכתב בעקבות חוויות מדכאות בכנס לאחרונה).
גיל – אין ספק שיצאו מזה דברים טובים (כלומר, בהנחה שאתה מהחבר'ה הכמותניים). אין ספק שיצאו מזה גם דברים גרועים.
[להגיב לתגובה זו]
20 בפברואר, 2008 בשעה 20:46
שחר, גם דוקטורטים מצויינים הופכים במרבית המקרים ל"הערת שוליים בתולדות המדע". המנחה שלי במסטר היה אומר שעבודה שימושית היא כזו שמשתמשים בה כדי לעצור את הדלת או להגביה את המקרן…
כמובן שאני עדיין שואף (בתמימות מקסימה) שדווקא העבודה שלי תהיה בעלת משמעות חורגת. שלי. בטח.
[להגיב לתגובה זו]
20 בפברואר, 2008 בשעה 21:15
דרומי, אני בהחלט מהכמותיים. אני חושב שיש ציפייה מוגזמת מאקדמאים שיהיו מהפכנים. כמה מהפיכות כבר אפשר לעשות במדע? לא כל מחקר חייב להיות פורץ דרך וזה עדיין לא אומר שהוא לא יכול להיות חשוב, גם אם לקבוצה מצומצת של אנשים. גם הציפייה הלא ריאלית שאקדמאים יהיו שונים מכל בעלי מקצוע אחר אינה מציאותית. כמו כל בעל מקצוע אחר, יש בהם טובים ורעים, חכמים יותר ופחות, רמאים והגונים וכו'.
[להגיב לתגובה זו]
20 בפברואר, 2008 בשעה 22:29
יש הבדל בין מהפכנות לבין הסקת מסקנות על סמך מדגם כדור שלג של 50 נבדקים.
[להגיב לתגובה זו]
21 בפברואר, 2008 בשעה 1:11
דרומי, לא ממש הבנתי את הנקודה. נראה לי שאתה נלחם באיזה דחליל שהמצאת. כבר ציינתי שיש מחקרים טובים יותר או פחות, אבל המחקרים הגרועים אינם מייצגים את כל התחום אלא מעידים בעיקר על עצמם.
[להגיב לתגובה זו]
21 בפברואר, 2008 בשעה 7:06
לא נלחם באף אחד – רק ממשיך לתאר את הצד הגרוע של המחקרים הכמותניים, תופעת הJIJO שדובי מתאר. הטענה היא לא שמחקר כמותני הוא לעולם גרוע – רחוק מזה. הטענה היא שיש סוגים מאוד ספציפיים של מחקר גרוע שהתאפשרו בעקבות הנגישות של תוכנות סטטיסטיות.
[להגיב לתגובה זו]
21 בפברואר, 2008 בשעה 9:54
טוב, לדיון בין דרומי לבין גיל אין לי הרבה מה לתרום כמובן, אבל הוא משמח אותי מאוד. בכל מקרה נדמה לי שהתגובה של דובי שהולידה את הכל התכוונה להיות פחות נחרצת ממה שיצא לה להיות בסופו של דבר. דובי הצביע על תופעה עגומה שבה עיבוד סטטיסטי הופך לחזות הכל. באותו הקשר אפשר להזכיר גם את הביואינפורמטיקה שכבר הזכרתי בחטף, אין ספק שמדובר בתחום חשוב מאוד, ואין ספק גם שחבלי הלידה שלו כללו לא מעט מחקרים שמזכירים את מה שדובי מתאר, ניסיון, אולי תקווה, לשפוך כמויות ענק של מידע לתוך תוכנת עיבוד סטטיסטית ולקבל משהו משמעותי. למיטב הבנתי התחום היום התבגר מעט, וכבר ברור ששיטות נאיביות כאלה לא יכולות לעבוד (הידע שלי מצומצם מאוד ומתבסס על שיחות חטופות עם אנשים בתחום ועל הרצאת סמינר שישבתי בה לאחרונה אז אולי אני טועה).
אורן: ההערה שלך כמובן מוצדקת מאוד, אבל להגנתי אומר שלא התכוונתי לדבר על הדוקטורט עצמו כעל "הערת שוליים", זה כמעט מובן מאליו שעבודת דוקטורט לא תהיה יותר מהערת שוליים, התכוונתי להגיד שיכול להיות שכל הטרנדים המוזכרים ייזנחו בסופו של דבר ויוותרו כלא יותר מעהרת שוליים, מה שלא ימנע מהם לייצר תוך כדי כך כמה עבודות דוקטורט.
דרומי: חוויות מדכאות הן חלק חשוב בתהליך הצמיחה כאיש אקדמיה, ואין ספק שיש אנשים שיודעים לנצל טרנדים כדי לטפס ולרכוש מעמד, בסופו של דבר רובם לא משאירים חותם, וגם אם הצליחו לזכות בקביעות בזכות סינכרון של תחום העיסוק שלהם עם אופנה אקדמית זה לא ממש נורא.
[להגיב לתגובה זו]
21 בפברואר, 2008 בשעה 18:56
אני לא יודע כמה מכם מכירים מחקרים ממדעי החברה, אבל התופעה שעיבודים סטטיסטטים הם חזות הכל היא תופעה זניחה למדי. לא תקראו בכתבי עת נחשבים כל מיני ספקולציות פרועות ואני, כמעט מעולם לא נתקלתי במישהו שעושה את זה סתם כך. כל מה שאני מנסה לומר זה שצריך לשים דברים בפרופורציות הראויות.
[להגיב לתגובה זו]
3 באפריל, 2008 בשעה 13:22
לא מצאתי איך כותבים אליך ישירות אז אני אנצל את פלטפורמת התגובות בשביל זה.
אני מתנצלת מראש אם זה לא מתאים, אתה יכול לא לשים או לשלוח לי את דוא"לך.
בכל אופן,
בדיון מאוד מייגע שאתה יכול לקרוא כאן:
http://www.popup.co.il/?p=2900
(בעיקר באזור התגובות מאזור 65 ודרומה, תוכל למצוא אותי שם מגינה על נושא הצמיחה הרוחנית בחירוף מקלדת)
עלתה בדעתי תהייה, למה לדעתך, כל מי שמנסה לסתור טיעונים "רוחניים" משתמש בפיסיקה (עם העדפה ברורה לפיסיקה קוונטית)?
כי מי ממה שאני קוראת כאן ומה שהבנתי מתוכניות ומאמרי מדע פופולרי, הפיסיקה גם היא מאוד תיארטית בחלקה ונוגעת במחוזות די אמורפיים ושנשמעים די לא הגיוניים למי שבחוץ.
אני טועה?
היתה תוכנית שראיתי על פיתוח של מחשב קוונטי שמשתמש בעיקרון של להיות בו זמנית בשני מקומות שזה נשמע לי ממש מוזר (אם כי ייתכן שאני מבלבלת לגמרי) ואשמח אם תעמיד אותי על הדיוק.
למרות חוסר הבנה מוחלט שלי במדעים, אני מאוד מתעניינת ומשתדלת לשמוע הרצאות ולראות דברים שקשורים לתחום. באמת אשמח אם תוכל להוסיף לי מהידע שלך. כי אני מניחה שאתה מכוון גם לאנשים לא מהתחום, לפי איך שאתה כותב.
[להגיב לתגובה זו]