היורמים והזרוקים – מסרבים להיות אויבים!

אז מפה לשם יצא שאתמול הייתי בפסטיגל, שנה שניה ברצף.

זה מוזר. מכל מיני סיבות.

יש לי חשבון ארוך ונפתל ומסובך עם הסיבות האלה, אני עדיין לא לגמרי מבין אותן. חשבתי שאני מבין משהו, מסתבר שטעיתי. אבל זה לא הנושא.

זרוקים ויורמים היתה סדרת מופת שבוטלה אחרי עונה אחת. זה בסדר, כמובן, זה אפילו סוג של אישור להיותה סדרת מופת, כזו שהקהל הרחב לא יודע לעכל בזמן אמת, סדרה שתצבור מעריצים ומעמד שנים אחרי שמישהו החליט שצריך לבטל אותה.

במרכז הסדרה ההיא עמד המתח הבלתי אפשרי והבלתי ניתן ליישוב בין היום “יורם” לבין היות “זרוק”, מתח שקיבל פנים אנושיות בדמותה של לינדסי, מי שבחרה, באופן מודע ושקול, לוותר על המעמד הגיקי שרכשה ולנסות לחבור לחבורת הפריקים (דברו עם בורדייה על שערי החליפין).

בתווך בין הזרוקים לבין היורמים בסדרה ההיא עמדו, כמובן, “המקובלים”, אלה שיודעים שהעולם שייך להם, אלה שמבטלים בבוז את שתי קבוצות השוליים הזניחות שנתנו לסדרה את שמה.

לא במקרה התרחשה הסדרה ההיא בשנת הלימודים של 1980-1981.

ה-Monster Manual של ה-AD&D יצא במהלך השנה ההיא וזכה למלא תפקיד בסדרה, גם “האימפריה מכה שנית”.

משהו השתנה בשנה ההיא. משהו עמוק ומשמעותי.

כולנו חיים היום בעולם שנולד אז.

זה עולם שבו הפסטיגל, האמ-אמא של ההארדקור של המיינסטרים, יכול, שנה שנייה ברציפות (לפחות!) לרפרר בגלוי ליצירות פנטזיה.

תעזבו רגע את שיר הסלפי. לא, באמת, תעזבו אותו, הוא שייך לדיון אחר לגמרי (ואני אשמח לנהל אותו בפעם אחרת).

כל מה שהגדיר אותי כגיק, כל מה שהקשה את חיי לאורך גיל ההתבגרות, הוא עכשיו חלק מובן מאליו בסיפור הרקע של הפסטיגל – וברגעי השיא של הסיפור יכול לעלות דרקון על הבמה, להיכנע לקסם של אחת הדמויות ולגרש מהבמה את צמד התאומים המרושעים.

דרקון

ואף אחד לא יחשוב שזה מביך, אף אחד לא יחשוב שזה הופך את צופי הפסטיגל לחבורה של גיקים חסרי תקווה לעתיד ונטולי כישורים חברתיים.

Blessed are the geek: For they shall inherit the Earth

ניצחנו!

בורכנו!

ירשנו את הארץ!

אנחנו יושבים שעתיים וחצי בפסטיגל וחוגגים את הניצחון הזה!

אבל אנחנו אמורים להיות לוזרים.

מתי הכל השתבש כל כך?

4 תגובות ל“היורמים והזרוקים – מסרבים להיות אויבים!”

  1. סדרת מופת של ממש! ולמרות שאני עשיתי את המעבר הזה כמעט 15 שנה אח״כ (ילידת 81, מה לעשות) מאד הזדהיתי עם לינדסי. לגבי איך זה קרה, יש לי שתי מחשבות: הראשונה היא שלא היינו לוזרים מעולם רק בגלל שלא הזדהינו עם המיינסטרים, רק היינו צריכים קבוצת הזדהות אחרת מ״המקובלים״ ואין בזה שום דבר רע. פתיתי שלג ייחודיים וזה. ומכיוון שפורצי דרך יצירתיים ואינטליגנטים נוטים לעתים קרובות לא להיות במיינסטרים, זה לא ממש מפתיע שברגע שמתבגרים ולהיות מלכת הנשף הופך להיות פחות חשוב מנגיד, תואר במדעי המחשב, הם והתרבות שלהם הופכת לשחקן יותר מרכזי.
    התשובה השניה היא כסף. הרבה כסף. אם פעם סדרת ערפדים כמו באפי הייתה סדרת קאלט שלא פנתה לכולם, היום יש דמדומים ואני פשוט לא צופה בדם אמיתי ואין לי מושג אם זה מיינסטרים או לא. פעם קומיקס היה לגיקים, ובמידה מסוימת המדיום בצורת ספרון הוא עדיין לגיקים (לא משנה אם זה נייר או דיגיטלי), אבל האולפנים הגדולים נואשים לתוכן אז הם מכניסים את כל עולם התוכן הזה לסרטים שוברי קופות בלב ליבו של המיינסטרים. שלא לדבר על אנימה עם כל הבלייבלייד והדיג׳ימון ומה לא. אז עכשיו שמכונות השיווק הענקיות האלה הכניסו את התוכן הזה למיינסטרים, פסטיגל עם דרקון זה לגמרי בקטנה.

    אגב, נכתב מהאייפון שלי ;)

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    לגבי הנקודה הראשונה אני נוטה להסכים, אבל אולי קצת אחרת. התחושה שלי היא שלאורך העשורים האחרונים מחשבים הפכו לכלי מרכזי בייצור של תרבות וכתוצאה מזה יותר ויותר גיקים מצאו את עצמם במרכזי הייצור של התרבות וגררו לשם גם את התרבות שהם גדלו עליה.
    לגבי הכסף – יכול להיות שמאז המצאת הוידאו סרטים שרוצים להצליח בקולנוע חייבים לייצר "חוויה קולנועית" שאי אפשר לקבל בבית, שזה אומר בעיקר הרבה אפקטים, מה שהולך מצויין עם הז'אנרים הגיקיים.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אבוי! בושה! רק לאחרונה קראתי פוסט השוואתי מקיף על ה-monster manual של אז לעומת החדש. הייתי אמור לזכור שהוא יצא ב-1977!
    עכשיו זה ממש מוזר כי בפירוש יש בסדרה פרק בו מתייחסים אליו כאל ספר חדש ומרגש.
    בכל מקרה זה לא ממש משנה כמובן. אלה השנים המעצבות של התרבות הגיקית שכבשה את המיינסטרים.

    [להגיב לתגובה זו]

    אורן Reply:

    ואתה יודע מה קרה רגע לפני יציאת המנואל ב-1977? אני! אני נולדתי ובעצם חוללתי את כל המהפך הזה. אני ועצמי והסלפי שלי.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting