חשבון נפש ארספוליטי

לפני שבוע, בערך, נערכו הבחירות לועידת מרצ. כמו שכבר הצהרתי כאן בחטף, הייתי מועמד. למיטב ידיעתי לא נבחרתי. האמת היא שאפילו לא טרחתי להגיע לקלפי ביום הבחירות, בטח שלא לקדם את המועמדות שלי.

כבר כמה שנים שאני חבר במפלגה, זה התחיל באופן מקרי למדי, מישהו פקד אותי, מישהו שהכרתי ושסמכתי עליו, מישהו שרצה להגדיל את הכוח הפוליטי שלו במפלגה. ככה זה עובד. פוליטיקה, אתם יודעים.

אז בבחירות הקודמות לועידה התבקשתי לסור לבית הקיבוץ הארצי כדי להצביע. לא ממש ידעתי לאן אני מגיע, לא ממש ידעתי מה בעצם עושה הועידה. קצת התאכזבתי לגלות שאין פריימריז במרצ וששם תסתכם ההשפעה שלי על דרכה של המפלגה.

הגעתי ובכניסה חיכה לי ההוא שפקד אותי. “צריך להצביע ל-53 שמות מתוך רשימה של 251” (האמת היא שאין לי מושג אם אלה היו המספרים המדוייקים, סביר להניח שלא), “וחשוב למלא 53 שמות בדיוק, אחרת הטופס שלך נפסל” הסבירו לי.

“מה 53? איך 53? אני מכיר שלושה, במעבר מדוקדק על הרשימה בטח אמצא עוד כמה, אבל איך לעזאזל אני אמור להגיע ל-53?” תהיתי.

“אה, זה לא בעיה”, התנדב מישהו להסביר לי, “הנה הרשימה שאתה צריך לבחור”. ככה זה עובד. פוליטיקה, אתם יודעים.

ירדתי למרתף, קיבלתי טופס, עברתי עליו בקפדנות, חיפשתי מישהו מוכר, מאוד רציתי לחרוג קצת מהרשימה המוכתבת שקיבלתי, להוציא ממנה שם או שניים, להכניס אחרים במקומם, לזעוק כנגד השיטה, להביע את הייחודיות שלי.

אבל זה לא עבד, וגם ככה לקח לי כמעט עשרים דקות לצלוח את הסיפור הזה.

And you do what they told ya

לפני כמה חודשים התחילו הטלפונים “אתה יודע שהגיע הזמן לחדש התפקדות”, “לא נוח לי עכשיו, תתקשרו בפעם אחרת”, “אתה יודע שלא נשאר הרבה זמן”, שבוע אחרי שבוע, ואחר כך יום אחרי יום.

בסוף החלטתי לענות, “האמת היא שאני לא בטוח, קצת התאכזבתי ממרצ” הסברתי.

על הצד השני היה חבר-פייסבוק שלי (עניין שהתברר תוך כדי שיחה), והוא ניסה להסביר שדווקא היו המון בכירים במרצ (אפילו חברי כנסת!) בהפגנות נגד המלחמה, גם אם הקו הרשמי היה קצת יותר עמום ומעורפל.

נשברתי. החלטתי לחדש התפקדות. אני חושב שיש משמעות לאקט הזה, אני חושב שיש טעם להיות חבר במפלגה. וזה לא הרבה כסף בכל מקרה.

כמה ימים אחר כך החלטתי שאם-כבר-אז-כבר והגשתי מועמדות לועידה.

דיברתי עם שני אנשים, ההוא שפקד אותי אז וחבר-פייסבוק שהתגלה כדמות משמעותית במרצ בלי שממש ידעתי קודם. הבנתי פחות או יותר על מה מדובר, והתחלתי לסגור לעצמי דיל עתידי כדי להשתלב ברשימת המומלצים של מחנה זה או אחר במפלגה.

המדיום הוא הפילטר 3

אבל אז סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי (והתחלתי לכתוב את “יהיה לך את זה!” באותו יום, אבל קצת במקרה), ופתאום התנתקתי כמעט לחלוטין. התנתקתי מהזירה המרכזית שבה יכולתי לקדם את המועמדות שלי, ולקשור את הקשרים הנכונים לצורך כך. קצת אחר כך פתאום הקדימו את הבחירות. אבל אני כבר הייתי מנותק לחלוטין כאמור, מנותק מהפוליטיקה ומהאקטואליה במידה כזו שאפילו על הקלטת שהסעירה את ש”ס שמעתי באיחור של שלושה ימים.

זה מפתיע, אני חייב להודות, ובאותה מידה זה גם צפוי. אני קורא כאן פוסטים שכתבתי במערכות בחירות קודמות – ישראליות, אמריקאיות, תל אביביות, ואני מתקשה לזהות את עצמי, לא ממש ברור לי מי האיש המעורה פוליטית כל כך שכתב אותם אז.

הפוסטים ההם נכתבו לפני פייסבוק – כלומר לפני שפייסבוק הפך לערוץ הקשר המרכזי שלי עם ההתרחשויות הפוליטיות ולמקום העיקרי בו אני מגיב אליהם. הפוסטים ההם נכתבו בתוך בלוגוספירה פעילה שחלקים גדולים ממנה עסקו גם בפוליטיקה על בסיס קבוע או מזדמן.

משהו השתנה מאז באופן שבו אני צורך פוליטיקה ומתייחס אליה. לא רק אני, אני משער.

אני מכיר המון אנשים שחיים את הפוליטיקה על בסיס יומי, שמוכרחים להגיב לכל שטות של יאיר לפיד, שייצרו עשרות ממים ברצף אחרי התבטאות קיצונית של חבר כנסת חצי אלמוני מהעשירייה השנייה בליכוד. מה זה מכיר? הייתי כזה לא מעט שנים.

בתגובת לאחד הפוסטים ב”יהיה לך את זה!” כתב דחליל

איפה כל האסקפיזם שהבטיחו לנו פעם? אמרו שהצעירים יפסיקו להתעניין בפוליטיקה. ממש. כל קשקוש של פוליטיקאי זוטר בפייסבוק מקבל שלוש מאות תגובות.

ושתי תגובות אחר כך כתב אורן

האסקפיזם הוא מהמציאות, לא מהפוליטיקה :)

לפני שבוע, בערך, נערכו הבחירות לועידת מרצ. רק שאני כבר נטשתי את האסקפיזם לטובת המציאות.

דממה דקה ל“חשבון נפש ארספוליטי”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting