על שני אנכרוניזמים של הציונות הסוציאליסטית
20 בפבר', 2008
איתמר שאלתיאל כתב לא מזמן פוסט מופתי ב'ההם' על החברה שלנו כחברה של נותני שרות, ועל היחס המחפיר של רובנו לנותני שרות, למרות שגם אנחנו כאלה, או לפחות היינו כאלה בעבר (טוב, הפוסט הוא על עוד הרבה דברים אחרים, אז לכו לקרוא). מתישהו לאורך התגובות לפוסט ההוא הוזכרה גם "דת העבודה" של גורדון כניסיון לרפא חוליים בסיסיים בחברה האנושית. הפוסט של איתמר כלל גם רשרוש מפוסט ישן יותר של איה מרקביץ' במסגרת פרויקט העבודה של 'ההם', פוסט על עבודות סטודנטים מבזות. בפוסט של איה הופיעה העובדה לפיה
"אם נחפוץ להגיע אל אותה רווחה כלכלית שהשיגו הורינו, יהיה עלינו להשקיע בדיוק פי אחת וחצי זמן ומאמץ ממה שהשקיעו הם". עכשיו הטענה הזו נשמעת לי במובנים מסויימים מופרכת כי ההורים האלה, לא ממש משנה כמה קשה עבדו לא יכלו לראות 'הישרדות' בערב, ואפילו אינטרנט לא היה להם, בטח לא רשת סמנטית, ובכלל בימים ההם היית צריך לחכות שנתיים כדי לקבל מרשות הדואר את האייפון שלך וגם אז הוא בטח היה מגיע בלי תמיכה בעברית. בעצם יש רק הקשר אחד שאני יכול לקבל בו את המשפט הזה, רק שההקשר הזה, ככל הנראה באמת מאפיל על כל השאר – נדל"ן. מה שהזכיר לי פוסט קצת יותר ישן של דובי על נפגעי משכנתאות ואת האשמה שתלה דובי בזוגות צעירים שמרגישים מחוייבים לקחת משכנתא ולרכוש דירה בלי לחשוב אם הם מסוגלים לעמוד בנטל הזה. חוץ מזה היו גם כמה פוסטים במקומות אחרים שדיברו על נשות קריירה ועל מפרוסמות שמקצרות את חופשת הלידה שלהן לשבוע או שניים וממהרות לחזור לעבודה, ויצא לי גם לראות איזו כתבה בידיעות על שבוע העבודה הישראלי שהוא ארוך ושוחק משבוע העבודה ברוב מדינות המערב.
אז כל הבליל הזה גרם לי לחשוב קצת, להיזכר באי-אילו ארועים רחוקים ולגבש כתב אשמה קטן כנגד הציונות הסוציאליסטית, שאשמה בהכל, כן שוב המפא"יניקים.
יש שני אתוסים כל כך מרכזיים בציונות הסוציאליסטית, שגם אחרי שנים של ליברליזציה, שלושים שנים אחרי קץ ההגמוניה של מפלגת העבודה, הם נותרו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. שניהם במידה רבה אנכרוניסטיים, ולא במובן הטריוויאלי לפיו הם שרידים של אידאולוגיה עתיקה ומאובנת שאבד עליה הכלח, אלא במובן לפיו הם היו אנכרוניסטיים מרגע לידתם. אני מדבר על פולחן העבודה ועל גאולת האדמה.
בעוד הסוציאליזם העולמי (נו טוב, אירופאי) נולד על רקע המהפכה התעשייתית, ההצטופפות במרכזים העירוניים ולידתו של מעמד פועלים במקביל לאובדן המעמד המרכזי של האדמה והבעלות עליה, הציונות הסוציאליסטית נולדה תוך מחאה על הניתוק של היהודי הגלותי מהאדמה עליה הוא יושב. לכן עם ההגעה לארץ חשוב היה לציונות הסוציאליסטית לממש את עצמה באמצעות השתלטות על קרקעות ויצירת יהודי חדש שיהיה מחובר לאדמתו.
(לא בדיוק האדם הציוני החדש, אבל הייתי חייב להכניס את התמונה הזו, שוב מתוך Vocational Guidance for Girls/Marguerite Stockman Dickson)
בעוד הסוציאליזם האירופאי נולד כמחאה על שעות עבודה אינסופיות בתנאים מחפירים, הציונות הסוציאליסטית נולדה תוך מחאה על הדחיקה של היהודי הגלותי למקצועות אוויר. בזמן שהסוציאליזם האירופאי עסק בדאגה לאדם העובד, לרווחתו ולמעמדו, הסוציאליזם הציוני היה עסוק בעיקר בניסיון לרומם ולפאר את עבודת הכפיים הקשה כערך בפני עצמו, ולא אחת אף לקדש אותה.
מאה שנים אחר כך פחות או יותר, וכל מה שנשאר לנו מדמות האדם הציוני החדש, אותו חקלאי שזוף שעובד את אדמתו בשמחה ובגאווה הם זוגות צעירים שמרגישים חובה לממש את עצמם על ידי גאולת אדמות מצומצמת של דירת שלושה חדרים באמצעות משכנתא, עובדי היי-טק חיוורים שמקריבים את חייהם האישיים מתוך נאמנות לערך העבודה, ונשות קריירה שמוותרות על חופשת לידה. יש רק מקום אחד שבו האדם הציוני החדש עוד קיים במלוא תפארתו, והוא מחכה לורה על אי המתים.
(דווקא כן בדיוק האדם הציוני החדש)
Related posts:
22 בפברואר, 2008 בשעה 15:01
צר לי, אבל אתה עושה פה קישור מטעה ורופף.
אופן השתלשלות העניינים בהיסטוריה הציונית מתקופה של משק שיתופי, דמוקרטי ומתוכנן, למצב הכאוטי הנוכחי, אינו תוצאה של אותו תכנון סוציאליסטי.
לאורך עשרות שנים התקיים כאן מאבק אידיאולוגי ופוליטי.בצד אחד ניצב הרעיון הסוציאליסטי-ציוני, הדוגל בביסוס המשק על עבודה מאורגנת ומשק שיתופי, הבא לידי ביטוי בהסתדרות העובדים, הקיבוץ המאוחד, אחדות העבודה ולבסוף גם מפא"י.בצד השני ניצבה הציונות "הבורגנית", שביקשה ליצור חברה קפיטליסטית במודל האירופי שהיה נהוג (ועדיין,עדיין) באותה תקופה.
הציונות הסוציאליסטית, שהייתה גורם שולי בראשית ימי הציונות, הפכה עד סוף שנות השלושים לגורם הדומיננטי בהנהגה ובציבור היהודי, בארץ ובאירופה. אך לצערנו, היה מי שהסיט את הדגש מאותו רעיון נשגב ומורכב, לכיוון יצירת חברה "לאומית" וממלכתית בארץ.
הויכוח האם היה הכרח להתפשר על העקרונות הסוציאליסטיים למען איחוד השורות במאבק על הקמת המדינה יישאר פתוח, כנראה לנצח. אבל אפשר לומר בבירור – אשמתה היחידה של הציונות הסוציאליסטית היא שלא עמדה בפרץ הממלכתיות משנות השלושים ואילך, ושמנהיגיה נתנו למפא"י להפוך למפגה אטאטיסטית בהנהגת יחיד. מה שבסופו של דבר, לאחר תהפוכות רבות (וגם הצלחות, יש לומר), הביא לכישלונה.
אבל כדי להבין לעומקם את המונחים "עבודה" ו"גאולת האדמה", צריך להעמיק קצת יותר. העבודה שגורדון מדבר עליה היא לא מה שאתה מתאר. חפש את מה שמרקס אומר על עבודה כדי להתחיל להבין את ההבדל.
[להגיב לתגובה זו]
22 בפברואר, 2008 בשעה 15:10
ינון: האמן לי שאני מכיר את ההיסוריה טוב יותר ממה שיכול להשתמע מהפוסט הנוכחי, ובתמורה אודה שאני אכן לא מכיר אותה טוב מספיק, וככל הנראה לא טוב כמוך.
הציונות הסוציאליסטית היתה אמנם זניחה בראשית ימי הציונות, אבל היא היתה הזרם הדומיננטי בתקופה שבה נבנתה החברה הישראלית שאנחנו מכירים היום. ואף על פי כן אם תשווה את החברה הישראלית לחברות מערביות קפיטליסטיות תמצא ששעור הבעלות על דירות בישראל גבוה משמעותית, וכן ששבוע העבודה הוא ארוך יותר. יתר על כן, הטעות שלי מתבססות על הכרות אישית עם יוצאי קיבוצים רבים, אנשים שגדלו במעוז הבולט ביותר של הציונות הסוציאליסטית. עם יציאתם אל העיר ולחיים בורגניים הם מהללים את העבודה כערך, ורבים מהם, כאשר הם הופכים למעסיקים נוטים לזלזל במידה רבה בזכויות עובדים (לפחות כמושג, היחס האישי שלהם לעובדיהם דווקא יכול להיות טוב מאוד) ובמקומן הם מפארים את ערכה של העבודה הקשה ואת הנאמנות למפעל (בין אם הוא מפעל, חברת היי-טק או משרד עורכי דין).
[להגיב לתגובה זו]
25 בפברואר, 2008 בשעה 3:00
מה שאתה מתאר זה כבר תוצאה של חינוך קלוקל, ועיוות של מושגים. ההשפעות של הקפיטליזם חילחלו לכל מקום, גם לקיבוצים, והרבה לפני שהם ידעו לזהות את זה. אולי אם הדברים היו מתגלגלים אחרת, גם מצבנו (ומצבם) היה אחר. אבל, מה שהיה היה…
[להגיב לתגובה זו]
25 בפברואר, 2008 בשעה 13:41
ינון: אני חושב שהפערים בינינו הם לא באמת גדולים כל כך. כן, ודאי שמדובר בחינוך קלוקל. רק שאני חושב שלתלות את החינוך הקלוקל הזה בהשפעות של הקפיטליזם זו עבודה קצת קלה מידי. אני חושב שבדיוק כשם שהיום כבר ברור לכל המתח שבו היתה שרויה תנועת העבודה הציונית בין היסודות האינטרנציונליסטיים של הסוציאליזם לבין היותה תנועה לאומית, כך גם שרר מתח מובנה בתוכה בין הצורך לדאוג לרווחת האדם העובד לבין הצורך לרומם את ערך העבודה כמטרה בפני עצמה, ובאותו אופן, ומן הסתם גם בקשר הדוק לסוגיה הלאומית, שרר בה מתח בין העמדת האדם במרכז לבין העמדת האדמה במרכז.
[להגיב לתגובה זו]