מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בנוגע לקורסים
25 בפבר', 2008
את הקול הקורא כבר ראיתם?
אחת הדילמות הראשונות של כל תלמיד מחקר מתחיל היא איך להתייחס למכסת החובה של קורסים אליה הוא נדרש בלימודי התואר שני (ובמידה פחותה בהרבה גם במהלך הדוקטורט). מצד אחד מדובר בעומס משמעותי, גם אם בדרך כלל נמוך מזה שאליו התרגלתם בלימודי התואר הראשון, של קורסים מתקדמים ותובעניים, מה גם שהפעם מתלוות אליהם מטלות נוספות של הוראה, ואולי גם של מחקר. הפיתוי לפרוש את הקורסים האלה על פני פרק הזמן שמוקדש לתואר המחקרי הוא גדול. חלקית לפחות מונע הפיתוי הזה מהתחושה שאולי בהמשך הדרך, לכשתדעו מה בדיוק תחום המחקר שלכם תוכלו לבחור את הקורסים בתבונה ובאופן שיעזור לכם להשלים פערים בהשכלתכם לצורך ביצוע המחקר.
מתוך Civics and Health/William H.Allen
אם להודות על האמת, אין לי שורה תחתונה ברורה בנוגע לדילמה הזו, גם אם גיבשתי איזו המלצה שנראית לי כדרך המוצלחת ביותר לטפל בה, ואשמח כמובן לשמוע דעות קוטביות.
בפוסט על תהליך בחירת מנחה המלצתי לתלמיד המחקר המתחיל לבצע "סקר שוק" מקיף, לא להתעצל ולפנות לכל אחד מהמנחים הפוטנציאליים, בין אם יש לו הכרות מוקדמת איתם ובין אם לאו, אפילו אם ההכרות המוקדמת היא דווקא שלילית. באחת התגובות לאותו פוסט המליצה רוית לקחת את העצה הזו צעד אחד קדימה ולהגדיר מראש (בין אם לעצמכם בלבד ובין אם גם למנחה) כתקופת נסיון. הבעיה הבולטת עם העצה שלי, וביתר חריפות עם זו של רוית היא סד הזמן של התואר המחקרי. כשמסלול לתואר שני מחקרי תחום בתקופה קצרה להחריד של שנתיים או שנתיים וחצי כמה חודשי נסיון הם בזבוז שקשה מאוד לסטודנט להרשות לעצמו. אפילו בחינה שטחית יחסית של כל היצע המנחים היא משימה לא פשוטה שתגזול מהסטודנט זמן יקר. אבל יש, לדעתי, דרך לצאת מהמלכוד הזה.
כאשר סטודנט מתחיל בלימודי התואר השני עמוס בארבעה או חמישה קורסים מתקדמים בסמסטר אף מנחה, ולו התובעני ביותר, לא יצפה ממנו להתקדמות מחקרית משמעותית. סיטואציה כזו היא הדרך המוצלחת ביותר להגדיר מראש, ובאופן רשמי, את חודשי העבודה הראשונים כתקופת נסיון באופן שבו אף צד לא ימצא את עצמו נפגע. המשמעות היא כמובן לוותר על פגישה שבועית עם המנחה, או לפחות על הדרישה שאכן יפנה עבורכם זמן משמעותי לפגישה כזו, לטובת קשר רופף יותר. כזה שבו אתם רשאים להתקדם בקצב נינוח יותר בגישושים הראשונים שלכם אל התחום החדש. שני הצדדים יידעו מראש שאין טעם לקבוע לוחות זמנים ומטלות כבדות לתקופה הזו, ואף אחד מן הצדדים לא ירגיש כאילו השקיע מאמצים ומשאבים במידה שגרמה לו לעבור את נקודת האל-חזור ולראות בפרוק החבילה בגידה.
לכן דווקא בחירה להיפטר מחובת הקורסים במלואה כבר בתחילת התואר יכולה לאפשר לסטודנט מרווח תמרון וחופש לשקול בצורה שקולה ומאופקת יותר את בחירת המנחה. סטודנטים חרוצים במיוחד יוכלו לנצל תקופה כזו כדי לבחון את מערכת היחסים שלהם אף עם יותר ממנחה פוטנציאלי אחד. לקראת סיום השנה הראשונה, כשכל הקורסים כבר מאחוריכם, ואתם פנויים לעסוק במחקר תוכלו כמובן לשנות את אופיה של מערכת היחסים עם המנחה שלכם ולצאת לדרך המחקרית האמיתית אחרי שכבר הכרתם זה את זה.
הזכרתי בפתיחה את הפיתוי לדחות חלק מהקורסים להמשך הדרך כדי שיתאימו יותר לאופיו של המחקר שלכם. להערכתי, ועל סמך ניסיוני האישי, מדובר באשליה, לא מאוד מזיקה, אבל מיותרת. זה בדיוק היה ההגיון שהוביל אותי בשלב מסויים של המחקר שלי להירשם לקורס בתורת החבורות, שהיוותה את הבסיס התאורטי לעבודת התזה שלי. נרשמתי ואחרי שלושה שבועות נטשתי. לא בגלל שהקורס לא היה רלוונטי למחקר שלי, אלא בגלל שהוא היה מיותר, שלושה עשר השבועות של הקורס היו בכל מקרה זמן ארוך בהרבה ממה שיכולתי להרשות לעצמי להכיר את החלקים הרלוונטיים של תורת החבורות. שנה מאוחר יותר יצא לי לעזור מעט למישהו שהתכונן לבחינה בקורס מקביל, וגיליתי, לשמחתי הרבה שאני מכיר את מרבית החומר כאילו בזה הרגע סיימתי את הקורס. כן, כדאי היה, בעולם אידאלי להכיר גם את היסודות התיאורטיים בצורה מושלמת יותר, כזו שרק קורס דקדקני יכול להקנות, אבל אם יש לסדרת המדריך מסר אחד מרכזי הוא בדיוק זה שלימודים לתואר מחקרי רחוקים מאוד מלהיות עולם מושלם.
כמה מלים על כסף: עד עכשיו השתדלתי מאוד לא לגעת בענייני כסף במדריך הזה, מכמה סיבות, אבל גם אלה יטופלו בקרוב. בכל הנוגע לתקופת הנסיון שעליה דובר כאן כדאי לזכור שבמקומות מסויימים יש לה גם משמעות כספית, יש מקרים בהם עצם ההכרזה של מערכת יחסים של מנחה וסטודנט כרוכה בתוספת מלגה לסטודנט, ובמקביל בהוצאה מתקציב המחקר של המנחה. מובן מאליו שמצב כזה מקשה מאוד על פרידה ממנחה שכבר השקיע בכם כסף. עבור סטודנט מתחיל הפיתוי שבכל עלייה אפשרית של הסכום הזעום שממנו הוא אמור להתקיים הוא עצום, ואף על פי כן, כדי להימנע ממצב שבו תיתקעו עם מנחה רק בגלל אי נעימות שבסיסה כספי כדאי לעבור את תקופת הנסיו הזו בלי להכריז באופן רשמי על בחירת מנחה (אנשים עם אופי שונה לחלוטין מזה שלי יוכלו אולי אפילו לנהל עם המנחה משא ומתן על סוג של תשלום רטרואקטיבי בדמות מלגה מוגדלת במקרה שהנסיון יוכתר בהצלחה).
Related posts:
25 בפברואר, 2008 בשעה 20:38
לא תמיד יש לך ברירה. בארה"ב למשל, התוכניות בנויות ככה שיש לך תוכנית מובנית של קורסים מההתחלה. בגלל שרוב המסלולים ישירים לדוקטורט זה מאוד הגיוני, ואתה לרוב לא מחויב לבחור מנחה ישר על ההתחלה.
יש גם מקומות שבהם לכל סטודנט חדש מצמידים מנחה זמני עם הגעתו לתוכנית. המנחה הזה עוזר לסטודנט בהתאקלמות, בחירת קורסים וכו'. הוא לרוב לא ישאר המנחה הקבוע אבל יוכל לייעץ בבחירת מנחה כזה.
[להגיב לתגובה זו]
25 בפברואר, 2008 בשעה 22:24
אני לא יודע איך זה במדעי הטבע, אבל במדעי החברה יש תמיד את הפנטזיה: 'אולי יצא לי מזה פרק בדוקטורט!'
כל הקורסים לתואר שני הם סמינרים, מה שאומר שצריך לעשות בהם מחקר-זוטא. החלום הוא להצליח להשיג קורס שיהיה עד כדי כך רלוונטי לתיזה שלך, עד שתוכל ממש לשלב את תוצריו בתוכה.
שמעתי על הרבה אנשים שמטפחים את הפנטזיה הזו, עוד לא שמעתי על אף אחד שהצליח.
[להגיב לתגובה זו]
דולי Reply:
ינואר 7th, 2011 at 7:07
אני!
לא רק שיצא לי מהסמינר הזה פרק למאסטר, במהלך הסמינר מצאתי מנחה ונושא לתזה (עד שלקחתי את הסמינר הזה חשבתי שאני אכתוב את המאסטר אצל מנחה אחרת).
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2008 בשעה 8:56
גיל: ככל שאני שומע יותר על שיטת הלימודים באוניברסיטאות אמריקאיות אני מתחזק בהמלצתי המקורית לאנשים לעשות את התואר המחקרי שלהם בניכר. משום מה בישראל הנטייה היא להתייחס לסטודנטים בתואר ראשון כמעט כאל תלמידי בית ספר, ולמעט ככל הניתן במתן מטלות שמצריכות כישורי מחקר ולמידה עצמית (מה שלא בהכרח אומר שמדובר במטלות קלות, בכלל לא) ואז כמעט בלי אזהרה מוקדמת לצפות מהם לעצמאות מחקרית מלאה. שוב אנחנו נוגעם לא נוגעים באחת השאלות היסודיות שמטרידות אותי לאורך הסדרה הזו – למה המצב הוא כזה? אולי אנסה לזרוק בקרוב כמה רעיונות בנושא בתקווה שיתפתח כאן דיון פורה.
דרומי: אצלנו אין כמעט קורסים שמוגדרים כסמינרים מראש, אבל למרצים יש ברוב מוחלט של הקורסים חופש להגדיר את מטלות הקורס לפי רצונם, כך שחלק הופכים לסמינרים, חלק מסתיימים במבחן, ובחלק תוכל לקבל ציון עובר על בסיס נוכחות והשתתפות בלבד.
בכל מקרה, הזכרת לי את החלום שהיה למנחה שלי בפעם הראשונה בה הוא העביר קורס על נושא המחקר שלו (כל חוקר מתבקש אחת לכמה שנים להעביר קורס כזה כדי להכיר לסטודנטים תחומי מחקר פעילים) – הוא קיווה אז שמטלות הסיום של הקורס, מעין עבודות סמינריוניות, יהוו בסיס למאמרים חדשים עבורו. מה רבה היתה אכזבתו לגלות שכל הסטודנטים שאכן טרחו להגיש עבודה בסיום הקורס הסתפקו בסיכום של המצב הקיים באחת השאלות המרכזיות ואף אחד לא ממש הגיע לכדי מחקר עצמאי.
נדמה לי שהיום הוא לא היה מפתח ציפיות כאלה, מכמה סיבות טובות. ראשית כמעט בלתי אפשרי לייצר חומר למאמר מקורי בתחום כזה אחרי שלמדת אותו בקורס סמסטריאלי יחיד. שנית, ואולי חשוב יותר, אנחנו חוזרים למה שכבר דיברנו עליו בעבר: הסטודנט הממוצע, מרגע שעבודה הוגדרה כמטלה בקורס נוטה מיידית להקטין ראש ולעשות את המינימום הנדרש כדי לעבור אותה בהצלחה. אני משער שזה גם המנגנון הפועל אצל אלה שמקווים להפיק פרק בדוקטורט, ובסופו של דבר מוצאים את עצמם רחוקים ממימושו.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2008 בשעה 9:26
קצת רשמים אישיים… כדאי לשים לב שלעתים (לפחות במדעי הטבע) ישנה חלוקה די ברורה לקורסי "חובה", אשר רחוקים מתחומי המחקר של כולם, אך ניתנים באופן סדיר, לקורסי "בחירה", שקשה לנבא מראש את סדר הופעתם. קורסי החובה הם גם אלה עליהם מבוססות רב הדרישות המנהלתיות לתואר.
אני בחרתי, יחד עם שני חברים טובים, ללכת "עם הראש בקיר" – לסיים תוך סמסטר אחד את שלושת קורסי החובה הקשים מאד של תואר שני בפיזיקה. כולם, לרבות המנחים שלנו (שבד"כ עודדו השקעה רבה בלימודים), הודיעו לנו שהשתגענו, בעיקר משום שבאופן זה בחרנו מרצה "קשה" (מהבחינה של בלתי-מובן) באחד הקורסים, בעוד שבסמסטר העוקב הקורס ניתן ע"י מרצה "נוח".
היה קשה, קשה מאד. במחלקת המחקר (בה כבר עבדתי קודם לכן) שכחו איך אני נראה. עזבנו את הקמפוס בשעות שלא מביישות תלמידי תואר ראשון; הכנו מטלות בסופי-שבוע; הסתגרנו בבתים כשהתכוננו לבחינות. למנחה שלי היה ברור ששום מחשר לא ייצא מהסמסטר הזה… חשוב לציין שבמישור הכספי, רק אני הייתי "מחויב", ולכן קיבלתי תמיכה מלגתית; שני חבריי התאימו יותר לעצת ה"לחכות עם המלגה" של שחר, כך שחסכונותיהם נשחקו…
התוצאה? עבור שלושתינו – ברוכה בהחלט! התרכזנו בלימודים באופן כזה, שלא באמת הופתענו לקבל 90~ בכל הבחינות (לעתים במועד ב'), מה שאיפפשר לנו לעבור למסלול הישיר. למעשה, בהקשר לעצות של שחר, זה היה מעבר מישראל לארה"ב – שני חבריי קראו את המאמר המחקרי הראשון בתחומם כבר כתלמידי דוקטורט. את יתרת הקורסים – כולם קורסי בחירה "מחלקתיים", אנחנו לוקחים בקצב אחר לגמרי, לפי סדר הופעתם, מידת העניין, ורמת הדרישות של המרצה.
רב חברינו עוד מלקקים פצעים מהמרצה ה"נוח" ההוא, שבהמתנה לנוחיותו הם שרפו שנה אקדמית שלמה.
אולי זהו עניין של אופי, אבל אני חושב שמה שעומד בבסיס רב הבחירות שעולות כאן (הוראה, קצב כתיבת תיזה…), הוא היכולת הדי מוגבלת שלנו לחלק את שגרת חיינו למטלות שונות מהותית – ביום עם שעת הוראה קשה אפילו לקרוא תקציר מאמר, ובשבוע עם 3 מטלות להגשה אתה כבר לא זוכר באיזה חוג אתה…
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2008 בשעה 18:20
שחר, דווקא עדיף לעשות תואר ראשון בארץ ואז לנסוע לארה"ב. הרמה של רוב התארים בתואר הראשון בארה"ב הרבה יותר נמוכה מבחינת הידע מהרמה בארץ. שם ממש חוזרים על נושאים מהתיכון. רק באוניברסיטאות עילית הרמה טובה יותר אבל כמעט בלתי אפשרי לממן תואר ראשון בארה"ב כי אין מילגות לזרים.
[להגיב לתגובה זו]
27 בפברואר, 2008 בשעה 16:38
בני: טוב לשמוע שזה אכן עבד עבורכם. בזמן אמת אני בחרתי באופציה גרועה בהרבה לטעמי, ומהניסיון העגום שלי איתה נובעת ההמלצה שלי כאן, אבל לא הייתי בטוח אם היא אכן המלצה מוצלחת. טוב לדעת שיש לה גם הוכחות אמפיריות.
גיל: ראשית, זו בדיוק היתה ההמלצה שלי – לעשות את התואר המחקרי בניכר.
שנית, אני אכן מוטה מעט ברושם שיש לי על המערכת האמריקאית בלימודי תואר ראשון, כיוון שהמידע שלי מתבסס בעיקר על חוויותיהם של חברים כעוזרי הוראה\מתרגלים במהלך הדוקטורט שלהם, ואלה אכן התרכזו באוניברסיטאות עילית. חלק נוסף מההטיה נובע, ככל הנראה, מהעובדה שבדיוק בימים אלה אני קורא את 'ההיסטוריה הסודית', אבל זה כבר ממש לא קשור.
[להגיב לתגובה זו]