מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בואו נדבר על כסף 1
27 בפבר', 2008
זה היה הקיץ של סגירת חובות אחרונים לתואר ראשון, ואחרי שבזבזנו את הבוקר בסיכום של מאמר בלי להבין אותו באמת מיהרתי לקחת אוטובוס לפתח תקווה לצורך ראיון עבודה. התייצבתי בחברה צעירה ומבטיחה שפעלה בתחום מדעי מרגש (היום היא עדיין קיימת, כבר לא בפתח תקווה, וחרב הסגירה מרחפת מעל ראשה). אחרי מבחן לא פשוט בכלל התיישבתי מול שני מראיינים, קצת רקע, קצת תאום ציפיות. הרבה אפשרויות היו פתוחות אז, או לפחות העמדתי פנים שהן פתוחות. מתישהו התגלגלה השיחה גם לכסף, הסברתי שאני עדיין מתכנן תואר שני, זה יגביל את אחוזי המשרה שלי, זה גם מציב איזה רף לציפיות הכספיות שלי. כסטודנט לתואר שני הסברתי אהיה זכאי למלגה ולמשכורת הוראה, כמו גם לפטור משכר לימוד, כל אלה הצטברו לסכום צנוע בחישוב חודשי, המשכורת על המשרה החלקית חייבת להיות גבוהה יותר כדי שאקבל את ההצעה הסברתי. שניהם חייכו זה לזה כמעט בזלזול, "אנחנו חושבים שנוכל להתחרות בזה" הם אמרו בטון שהבטיח גדולות ונצורות. בסופו של דבר לא זכיתי לשמוע מספר, הם התעקשו על ששים אחוזי משרה ויותר, אני קבעתי את הקו העליון בחמישים, ונפרדנו.
בסוף הקיץ ההוא, אחרי שבועיים בניו יורק חזרתי מאוהב, בעיר ובחלום. יומיים אחרי החזרה שובצתי למשרת הוראה שעוררה בי גיחוך ופלצות, הקורסים נראו פתאום משעממים. בערב התקשרתי לחבר לספר לו על השיבוץ הנורא. ואז, בלי התראה מוקדמת הוא זרק לחלל האוויר שאלה מפתיעה, "תגיד אתה מכיר מישהו שירצה לעבוד בפיתוח אלגוריתמים למסחר בבורסה בניו יורק?". לא ממש חשבתי לפני שהודעתי לו "בטח, אני". שלושה שבועות אחר כך מישהו כבר דאג להטיס אותי לראיון עבודה בקונטיקט (שעה נסיעה ממנהטן), ומשם ליומיים של התרשמות בחמ"ל המסחר הממוחשב במינאפוליס (הו ברנדון, הו ברנדה). שוב נזרקו מספרים לחלל האוויר. מאה אלף דולר לשנה, עם אפשרות לבונוס באותו סדר גודל בסופה. שוב הכל התמסמס ואחרי כמה שבועות של ציפיה קיבלתי תשובה שלילית.
וול סטריט, מתוך History of the United States/Charles A. Beard and Mary R. Beard
הרבה יותר מידי שנים אחר כך, ועדיין בלי הדוקטורט המיוחל מצאתי את עצמי עובר מהאקדמיה לעולם היי-טק. חברים לחדרי סטודנטים קטנים וצפופים הפטירו הערות בסגנון, "נו עכשיו הסתדרת" או "הנה אתה מתברגן לנו".
אבל משהו השתבש בדרך. בלי ששמנו לב.
אני טורח להסמיך את הסיפורים האלה, המרוחקים כל כך בזמן ובסיטואציה זה מזה כדי לעמוד על כשל בסיסי בתפיסה של לא מעט תלמידי מחקר. כשל שגם אני נפלתי בו. במידת מה אולי אפשר לתלות את האשמה בבועה הראשונה שעוד פרחה לה כשסיימתי את התואר הראשון, אבל אני חושב שזה יהיה מוגזם. סטודנטים, בעיקר מתחומי המדעים המדוייקים עוברים, בין אם בתקופת בועה ובין אם בתקופת שפל, חוויה דרמטית לקראת סיום התואר הראשון שלהם. חוויה שמכוננת במידה רבה את התפיסה שלהם לגבי שוק העבודה ולגבי הפער שבינו לבין האקדמיה. מצד אחד הם ניצבים בפני האפשרות להתחיל תואר שני עם משכורת ומלגה צנועות מאוד, ומצד שני מחכות להם הצעות עבודה עם סכומים שנשמעים דמיוניים בהשוואה.
מי מהם שבוחר להמשיך למסלול מחקרי עושה את זה תוך ויתור על לא מעט כסף, לפחות בטווח הקצר-בינוני של כמה שנים, אבל בראשו מתקבעת התמונה לפיה בבוא היום, חמוש בעוד תואר או שניים היא עדיין תחכה לו בסבלנות, אותה קפיצה מופלאה בהכנסה החודשית וברמת החיים. רק שבאקדמיה הוא פוסע במסלול ידוע מראש של התקדמות – בחירת מנחה, מעבר לדוקטורט, הגשת הצעת מחקר, וכל צעד כזה טומן בחובו עלייה משמעותית של ההכנסה. עד שאותו סטודנט יגיע לסיום הדוקטורט המשכורת שמחכה לו אם יבחר להשתלב בתעשייה תגדל אמנם ביחס לזו שהוצעה לו או לחבריו בעבר, אבל היא תעשה את זה באופן שהוא הרבה פחות מרשים מזה של הכנסתו כסטודנט. כך קורה שדוקטורנטים, גם כשהכנסתם הכוללת היא מרשימה לכל הדעות עדיין תופסים את עצמם כסטודנטים החיים מפרוטות ומדמי כיס שהאוניברסיטה טורחת לשלם להם, בטוחים שעם סיום הדוקטורט מחכה להם מכרה זהב. למרבה הצער התאור הזה רחוק מלהיות נכון.
כן למשכורת ההיי-טק יש יתרונות אחרים שאינם ברורים לעין בשלב ראשון. הרבה יותר כסף מופרש לחסכונות למיניהם (קרן השתלמות, ביטוח מנהלים) גם על ידי העובד וגם על ידי המעביד. אבל הקפיצה בנטו, בסופו של דבר, היא קטנה בהרבה ממה שנהוג לדמיין.
למה בעצם כתבתי את הפוסט הזה?
1. נו ברור, כדי להתבכיין קצת (מה יש, אסור לי להיות אימו?)
2. כדי לזרות מלח על הנקודות הכואבות של אנשי מדעי החברה והרוח(לא באמת, אני גם מטיל ספק בקביעה הנחרצת לפיה מדובר בתחומים שאין בהם כסף בכל מקרה).
3. הפוסט הזה הוא בעצם הכנה לפוסט אחר של הרהורי כפירה בטענה המקובלת משום מה לפיה "תואר ראשון לא שווה כלום וחייבים לפחות תואר שני".
4. כדי להזהיר מראש עמיתים שעדיין חיים באשליה, ואני מכיר לצערי לא מעט כאלה.
Related posts:
27 בפברואר, 2008 בשעה 11:51
אאוץ'.
(:
[להגיב לתגובה זו]
27 בפברואר, 2008 בשעה 18:45
המשפט שציינת בסוף לגבי זה שצריך תואר שני, נכון בעיקר למדעי החברה והרוח. פשוט בהגדרה, אי אפשר להיות פסיכולוג או כל דבר אחר בלי תואר שני והעבודות שתקבל אחרי תואר ראשון יהיו קשורות לתחום רק באופן כללי.
לגבי הפער בין תואר שלישי לשוק קטונתי מלהגיב. אני רק אומר שסטודנטים לתארים מתקדמים בארץ לא מתוגמלים בצורה נאותה ובהחלט מתייחסים אליהם כמו לעבדים במקרים רבים. זה לא רק המשכורת אלא כל הדברים שמסביב שמכינים סטודנט לתארים מתקדמים למחקר.
עוד דבר זה, שלמרות האפשרות למשכורות הרבה יותר מפתות בשוק במקרים רבים, לחיים באקדמיה יש יתרונות רבים. יש הרבה יותר חופש לעשות מה שרוצים באקדמיה, כולל חופשות ארוכות בקיץ ועוד כמה דברים.
[להגיב לתגובה זו]
27 בפברואר, 2008 בשעה 18:56
העניין של "חובה תואר שני" מאוד לא נכון במדעי המחשב – רוב האנשים שאלו אותי בזמנו למה בכלל טרחתי ללכת לשם (עכשיו כשהתחלתי תואר שלישי הם כבר התייאשו לגמרי
). ההפרש בברוטו באמת די גדול, אבל היתרון הכלכלי של האקדמיה הוא בעובדה שלא משלמים מס על מלגות, ולכן ההפרש בנטו מצטמצם באופן ניכר (למרות שהוא עדיין לא מבוטל).
[להגיב לתגובה זו]
28 בפברואר, 2008 בשעה 0:22
בהקשר לסעיפים 2 ו3
באמת תהיתי מה לעשות עם התואר ה1 שלי… (קרימי\פסיכו – לוגיה)
להמשיך לשני או לפתוח במרוץ לתואר\תעודה בנושא אחר, חסר טעם באותה מידה (צילום).
הזמן קצר כשנהנים…
[להגיב לתגובה זו]
28 בפברואר, 2008 בשעה 9:25
לגבי 2 – יש תארים שיש בהם כסף (ראשון: כלכלה. שני: פסיכולוגיה, ובמידה מוגבלת אחרים, כמו סוציולוגיה ארגונית וכו'). ברוב יש סיכוי קלוש שתמצא עבודה בדיוק בתחום, אבל בכל זאת יש דיבידנד כלשהו על התואר. (דיסקליימר: חיפשתי עבודה עם תואר שני, אבל לא העמקתי בזה יותר מדי)
[להגיב לתגובה זו]
28 בפברואר, 2008 בשעה 12:18
גם כמי שמנהל פלירט עם תעסוקה ב"תעשיה" עדיין אין לי מקנות חותכות. אני יכול לומר שכסטודנט שנה שלישית לתואר ראשון הרווחתי בחצי משרת הייטק כמעט פי שתיים ממה שאני מרוויח עכשיו כסטודנט לדוקטורט.
גם תוך כדי הדוקטורט הפכו העיניים שלי לסימני דולר במהלך פלירט קצר וכושל עם איזה סטארטאפ (כושל) שממנו למדתי, שלפחות אני, לא מסוגל לעשות מחקר אם אני עובד שלושה ימים בשבוע. התפטרתי. אולי אנשים עם משמעת עצמית חזקה משלי (או כאלה שלא מבזבזים את זמנם על כתיבת/קריאת בלוגים) יכולים לעבוד יומיים וחצי ולעשות מחקר רציני ביומיים (שלושה) וחצי האחרים.
יחד עם זאת, צריך להוסיף שגם כיום אני משקיע בין יום ליום וחצי בשבוע בהוראה, הכנת השיעורים ובניית תרגילים (למזלי אני לא צריך לבדוק אותם) כך שזה לא שעכשיו כל עיתותי מוקדשות למחקר (ולבלוגים)…
[להגיב לתגובה זו]
28 בפברואר, 2008 בשעה 12:23
ועוד הערה – אמנם ההפרשים בנטו בין התעשיה לאקדמיה לא גבוהים כמו ההפרשים בברוטו, אבל אלו עדיין הפרשים של כמה אלפים והפרש משמעותי בהפרשות לחיסכון.
(ועוד הערה – נדמה לי שבטכניון ובמכון וויצמן סטודנטים לדוקטורט מקבלים משכורת נאה מאוד, אבל אלו רק שמועות.)
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 15:33
גיל: המשפט לפיו "חייבים תואר שני" נכון במקרים מאוד מסויימים (פסיכולוגיה קלינית כמובן) אבל הוא יותר בגדר אמונה רווחת לפיה היום תואר ראשון לא שווה כלום. גם בפיזיקה יש מעט מאוד אנשים שמוצאים עבודה בדיוק בתחום המחקר שלהם (בדרך כלל אם מראש בחרו בתחום עם זיקה חזקה לתעשייה – פיזיקה רפואית, אלקטרואופטיקה). אבל אני נוטה להאמין, וזה ככל הנראה חומר לפוסט אחר שנראה בשנים הקרובות דרישה מוגדלת לסוציולוגים ואנתרופולוגים )מישהו יצטרך מתישהו להבין קצת יותר ברצינות את הרשתות החברתיות הארורות האלה) לבלשנים בתחום ה-NLP, וככל שהתחום יתקדם אני מאמין שגם אנשי ספרות יוכלו למצוא בו עבודה. כל זה בלי להזכיר תחומים ממוסדים יותר כמו פרסום, שיווק ותשעיית תוכן שרק הולכת וגדלה.
muyaman: אין ספק שבמדעי המחשב קל הרבה יותר למצוא עבודה מוצלחת עם תואר ראשון. יחד עם זאת אני חושב שדווקא בתחומי המדעים המדוייקים יש גם יתרון תעסוקתי לא זניח בכלל לבעלי תארים מחקריים, כשאני מביט סביבי אני רואה שתפקידי מנכ"לים או מנהלי פיתוח שמורים בדרך כלל לדוקטורים, בעוד בעלי התואר הראשון מוגבלים יחסית בכיווני הקידום שלהם.
אור: קרימילוגיה זה חקר הגלידות? כי אם כן זה דווקא נראה לי מאוד מועיל.
דרומי: ראה תשובתי לגיל, או חכה לפוסט קרוב.
אורן: אין ספק שבתחומי עיסוק מסויימים ובזמני בועה מתאימים אפשר להגיע למשכורות עתק בסטארט-אפים כושלים (ולפעמים גם מצליחים), אבל כשמדובר בתחומים פחות ספקולטיביים ובחברות שדורשות כמה שנים של פיתוח עד לאקזיט המשכורות הן תנודתיות הרבה פחות (הן לא מזנקות כלפי מעלה אבל יש גם פחות סיכוי לסגירת החברה מהיום למחר).
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 20:34
אני חייב להסכים עם התגובה לתגובה של גיל. גם תואר בבלשנות, לדוגמא, יכול להניב הצעות (שימו לב – לשון רבים!) עבודה (מפתות פחות או יותר, הכל יחסי ונראה משעמם טיכו), שנדחות בגלל אחוזי משרה. כלומר, כולנו באותה הסירה.
אגב – כן אמורים לשלם מס על מלגות החל מלפני כמה שנים (!). גילו לי את זה חכמים יותר שגילו את זה במקרה (כי השכן רו"ח או משהו כזה). הסיבה שאפחד לא משלם על מלגות מס היא שאפחד לא מדווח עליהם לרשויות המס. גם לא האוניברסיטה.
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 20:40
שחר, זה מאוד תלוי בתחום. יכול להיות שבבלשנות יש עבודה אחרי תואר ראשון, אבל כדי לעסוק בפסיכולוגיה, סוציולוגיה או אנתרופולוגיה, חייבים לפחות תואר שני. אתה לא נעשה פסיכולוג או סוציולוג אחרי תואר ראשון. רק אחרי השני, אתה יכול לקרוא לעצמך ככה. התארים הראשונים כלליים מדי, מיושנים ועם מעט מדי התנסויות מעשיות. זו הסיבה שיש תארים שניים ייעודיים כמו פסיכולוגיה או סוציולוגיה אירגונית.
הנקודה המרכזית היא שזה עניין של ביקוש והיצע. יש כל כך הרבה אנשים עם תואר ראשון בתחומים הללו שעדיף למעסיקים לדרוש לפחות תואר שני, גם אם לא תמיד יש בו צורך מעשי.
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 20:44
מסכים עם גיל, אבל מקווה ששחר צודק
[להגיב לתגובה זו]
25 בינואר, 2009 בשעה 15:14
בהייטק זה אולי פחות משנה, אבל גם בתחומים אחרים שבהם לתואר אין חשיבות בשוק העבודה יחסית למקצועות אחרים. למשל, סוציולוגיה. אבל זה כבר קשור לעובדה שפשוט אין הרבה מה לעשות עם תואר ראשון.
[להגיב לתגובה זו]