קץ האנונימיות
3 במרץ, 2008
זה לא שהבלוג הזה היה ממש אנונימי כבר מיומו הראשון. אנשים שמכירים אותי יכלו למצוא מספיק סימנים מזהים. בשלב מסויים כשתרמתי פוסטים לבלוגים אחרים חתמתי בשם מלא, או בגלל שזה היה הנוהג שם, או בגלל שחשבתי שהפלטפורמה המכובדת מחייבת הזדהות אמיתית ולא הסתתרות מאחורי שם פרטי בלבד, אותו דבר בדיוק קרה כשפנו אליי לפרסם פוסט באתר חדשות פעם. ואף על פי כן ניסיתי לשמור על איזו אנונימיות חלקית ומרוככת כאן. אבל ל-PageRank חוקים משלו, וכשאנשים שהכירו את השם המלא התחילו לקשר לכאן לא לקח לגוגל יותר מידי זמן לעכל את המידע הזה. ביום שישי זה קרה, ולמרות ששם המשפחה לא מופיע בבלוג הזה אפילו פעם אחת מישהו הגיע לכאן מחיפוש השם המלא. בסופו של דבר הרי ידעתי שזה יגיע, ובכל זאת, הרגע הזה גרם לי כמה רגעים של חרדה, רגעים שבסופם הבנתי שאנונימיות חלקית היא לא באמת אופציה, וכשאני מנסה לחשוב על זה בשיקול דעת, זה גם לא ממש נורא.
אם כבר אנונימיות, קצת 892
בסיבוב הראשון של 892 כתבתי את הפוסט הזה, שבא לפקפק מעט ברוע המוחלט לכאורה של הצעת חוק כזו. אני עדיין מנסה להבין כמה מהנקודות המרכזיות שהעליתי שם ואשמח לקבל תשובות, אליהן ואל כמה נוספות.
- אף אחד לא חושב שיש משהו נורא בעובדה שילד בן 13 שיגיע לקופה בסטימצקי עם גליון פלייבוי יתבקש להשיב אותו למדף, או שאותו ילד יגורש מהקופה של קולנוע שמקרין סרטי פורנו, למה באינטרנט זה כל כך שונה?
- אתרי פורנו והימורים (לפחות החוקיים שבהם) דורשים מכל גולש להצהיר בכניסה שהוא עומד במגבלות גיל שנקבעו על פי חוק, מה כל כך נורא באפשרות שהדרישה הזו תגובה גם בבדיקה שתוודא שלא מדובר בילד צעיר שממהר להקליק אישור?
- גם היום ספק השרות שלי הרי יודע בדיוק באילו אתרים ביקרתי, ואני משער שהוא מחוייב על פי חוק למסור מידע כזה בצו משטרתי, שלא לדבר על כל מיני מפיצי טולברים שאוגרים על הרגלי הגלישה שלי מידע שאותו הם מוכנים למכור. איפה אובדן הפרטיות הדרמטי של החוק החדש?
- האמת היא שעדיף כבר ש"ס, באמת. אילו הסמכות להרכיב את רשימת האתרים המצונזרים היתה ניתנת בידי ועדה מקצועית או בידי גוף ליברלי ונאור יותר משר התקשורת הנוכחי שלנו אני מאמין שהבעיות שהיו צצות כתוצאה מכך היו משמעותיות בהרבה. אבל אם על המלאכה מופקד אדם חשוך ושמרן להחריד הרי שהוא ירוקן אותה מתוכן. אם מישהו יחליט שהערך הומוסקסאליות בויקיפדיה, למשל, ראוי לצנזורה, סביר להניח שנראה הרשמה מסיבית של אנשים להסרת החסימה. מאגר שמות "הסוטים" יהפוך פשוט לרשימה מכובדת של אנשים שמעוניינים (גם) בגישה לערוץ סקסי של NRG (טוב, לא ממש מכובדת, אבל ניחא).
- כריס אנדרסון השיק לאחרונה את הדרך לספרו הבא (Free) בכתבת שער ב-Wired, אחת התגובות הראשונות והמעניינות יותר לכתבה ניסתה לתאר את אותה מציאות מזווית קוטבית כמעט. ייאמר מייד שגם הכתבה של אנדרסון וגם התגובה לוקות בלא מעט בעיות ואני מתכוון להתפלמס עם שתיהן בעתיד, אבל התגובה כללה גם תיאור מעניין של דברי ימי התוכן החופשי באינטרנט, לפיה הגיקים שקבעו את הדרך בה אנחנו תופסים את האינטרנט הנחילו לנו גם את הרעיון לפיו תוכן איכותי אמור להיות חינמי באיצטלה של סיסמת Information wants to be free, וכעת הם נחלצים להגן על הרעיון הזה ולתת לו תוקף כלכלי. נדמה לי שקל מאוד להשליך משם גם אל הפורנו. הגיקים הם בדיוק האנשים שייתקפו בושה בלתי נסבלת בדרך לצריכת פורנו באפיקים לא אנונימיים, והם אסירי תודה לאינטרנט על הסרת המכשול הזה. לכן הם גם הראשונים להירתע מהאפשרות שהאנונימיות הזו תוסר.
עם כל האמור לעיל, אני עדיין מתנגד לחוק במתכונתו הנוכחית, אבל נדמה לי שדי בכמה תיקונים קלים כדי להפוך אותו ראוי.
Related posts:
3 במרץ, 2008 בשעה 14:27
א. טולבר אתה בוחר להתקין, וכיום הספקיות דווקא לא שומרות לוג של כל האתרים שביקרת בהם, שע"פ החוק הן יהיו מחוייבות לשמור. (זה אפשרי טכנית בכלל?)
ב. בהיותי בת 12 וסקרנית, נכנסתי לסטימצקי וקניתי פלייגירל (הראשון והיחיד בחיי). אף אחד לא עצר אותי. אמנם, אילו היו עוצרים פשוט הייתי חוזרת עם אמא, שלא חשבה שסיפוק הסקרנות יגרום לי נזק בל יתואר, אבל בכל מקרה, מה שלא נעצר בסטימצקי, לא צריך להעצר באינטרנט, וזה שיקול דעת הורי ולא ממשלתי.
ג. אני מניחה שהופרנו באינטרנט חסך לי הרבה ניסיונות מסוכנים בגיל 16-17, שבו כבר לא דיברתי עם ההורים על סקס באותה פתיחות. פשוט היתה האופציה לספק את הסקרנות מבלי לצאת לפגוש זרים. וגם אז הפורנו הפלסטיקי נראה לי מגעיל למדי, ובחרתי באתרים של חברות קטנות ולא-מנצלות. אילו לא היה אינטרנט, אולי הייתי קונה חוברות ממוסדות ומנצלות, או יוצאת לסכן את עצמי. טוב שהיה לי, ושיהיה לילדי, אינטרנט חופשי.
ד. עצם העובדה שש"ס עשתה הכל למעוך הצעת חוק שתחייב את הספקיות לספק חוברות הסבר להורים, כדי שהצעת החוק לצנזורה ממשלתית תראה כמו האופציה היחידה, רקובה לחלוטין.
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 15:02
א. טולבר אני בוחר להתקין, נכון, אבל שוב אנחנו מגיעים לפינה החשובה והבעיתית של ההבדל בין קהילת הבלוגרים שיוצאת נגד החוק לבין הציבור הרחב. כן, אין מה לעשות, אני מעריך שלמעלה מתשעים אחוזים מהטולברים שמותקנים על מחשבים מופיעים יום אחד אחרי התקנה של איזו תוכנה ונשארים שם או בגלל שהם נראים לא מזיקים או בגלל שיש בהם איזו תועלת קלה, ורוב האנשים לא מודעים ולא מתעניינים בהשלכות שלהם בנוגע לפרטיות. אגב, אני לא יודע מה נשמר אצל הספקיות ומה לא, וזה גם לא כל כך מעניין אותי. מה שאני יודע בודאות זה שכיוון שכל התעבורה שמגיעה אליי עוברת דרך הספקיות הרי שיש להן אפשרות לדעת בדיוק באיזה אתרים ביקרתי אם זה יעניין אותן מאיזושהי סיבה ולכן אני מסרב להתרגש מאובדן הפרטיות לכאורה שחוק כזה ימיט עליי.
ב. בסדר, גם אני זוכר את הפעם ההיא בכיתה ה' שבה בדרך חזרה מהים עצרנו ליד איזה קיוסק והנועז שבחבורה הלך וקנה חוברת פורנוגרפית בלי שיגידו לו לא. אבל כמו שאמרת, אם היו אומרים לו לא בזה זה היה נגמר, ואף אחד לא היה חושב שאיזה חופש בסיסי נפגע. אם ההורים מספיק ליברליים כדי ללכת עם הילדה ולקנות לה פלייגירל בגיל 12 הם גם יוכלו לדאוג שתוכל לגלוש לאיזה אתר שהיא רוצה במסגרת החוק החדש.
ואם כבר בעניין הזה, אלכוהול לילדים שעדיין אינם מחזיקים ברישיון נהיגה מסוכן הרבה פחות מאשר אלכוהול למבוגרים, למה זה כן עניין ממשלתי?
ג. שוב, אני באמת שמח בשמחתך על האופציה לספק את הסקרנות, ושוב אני טוען שיש פער בינך לבין הקהל הרחב, זה שיגיע הרבה יותר בקלות למלכודות פורנו של מומחי SEO עם באנרים פולשניים, כאלה שהם מגרועי הנצלנים (ושלא אחת מנצלים את המנצלים ואת הגולשים).
ד. נכון. אבל העובדה שחוק מתקבל בצורה רקובה לא ממש יכולה לפסול אותו, ככה מתקבלים הרבה חוקים – טובים ורעים.
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 15:07
תחת הדגל של הגנה על ילדים אנחנו מאפשרים לשלטון להעמיק את תחומי מעורבותו מעבר למה שראוי ומוצדק. והרי אין גבול להגנה על הילדים, למה להסתפק בגלישה באינטרנט? למה לא לפקח על הדיאטה של הילדים? או על כמות ואיכות הספרים שההורים קוראים להם לפני השינה?
השאלה היא האם לרוב הציבור, ולהצעת החוק הזו יש כנראה תמיכה ציבורית רחבה, מצדיקה התערבות של מונופול הכפיה? האם לא יכולים להיות פתרונות שיצמחו מתוך החברה עצמה (ואני בהחלט אינני חושב שחברה ושלטון הם ישויות זהות)? האם הבעיה כל כך חמורה שהיא מצדיקה התערבות כפייתית?
מה שהשר אטיאס לא מבין הוא ש-"דעת הרוב" עשויה להשתנות ויום אחד "הרוב" יחליט שטובת הילדים מחייבת את המדינה לשלוח אותם לבתיה"ס אמיתיים ולא לישיבות שמגבילות את יכולתם העתידית של אותם ילדים להשתלב באופן מועיל בחברה. יהיה זה אירוני לשמוע את השר אטיאס מבכה אז על חופש, זכות ההורים להחליט על חינוך ילדיהם וכיו"ב.
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 15:45
רוגל: מסכים איתך לגמרי. אבל למה לחייב את ההורים לחגור את ילדיהם בחגורת בטיחות (ואפילו לקנות מושב מיוחד כשהם קטנים)? זאת אומרת, כן, כל חוק כזה הוא בעייתי מעצם הגדרתו, אז למה דווקא החוק הזה מעורר כזו סערה?
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 15:57
אני לא יודע למה החוק הזה דווקא, אני הייתי יוצא להפגין כבר כשחוקקו את החוק שמחייב את ההורים לקנות מושב מיוחד לילדים.
בסוף השבוע האחרון יצא לי לשוחח עם אוונגליסט מהכנסיה הבפטיסטיט הדרומית (כמדומני זוהי הכנסיה אליה שייך גם האקבי) והוא אמר לי שבתוך הכנסיה מתגברים הקולות להתנתק מהפוליטיקה – דהיינו להפסיק ללחוץ בנושאים כמו נישואים חד-מיניים וכיו"ב. תומכי העמדה הזו לא הפכו פתאום לסובלנים ומתירניים אלא הפנימו את הסכנה לעצמם בכפיה של ערכים בשם שלטון הרוב. הציבור הליברלי בישראל לא הפנים את ההכרה הזו עדיין, והיה בחזית הכפיה כשמדובר היה בנושאים הקרובים לליבו (עישון לדוגמא).
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 16:13
אל תשלה את עצמך, זה שיש פה ושם כמה אוונגליסטים שמבינים את הנזק שהם גורמים לעצמם בניסיון להתערב בפוליטיקה עוד לא אומר שהם באמת ויתרו על הניסיונות האלה.
ורק כדי להבין אותך קצת יותר, אתה הרי חי באחד המקומות שאסרו מלחמת חורמה קיצונית ביותר על העישון, איך אתה מסתדר עם מקום שכזה?
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 16:28
כמו כל פולני טוב – מתלונן
האיסור על העישון הוא רק אחד ממלחמות הצלב שהאמריקאים (ובניו-יורק בעיקר) אוהבים לנהל – מלחמה על סוגי שומנים, הנקת תינוקות, מזון אורגני וכיו"ב והחמורה מכולם היא מלחמת הצלב להפצת הדמוקרטיה בעולם.
איך מסתדרים – בארה"ב יש עדיין סימפטיה ונטייה ליברטריאנית במידה שמספקת תקווה לעתיד פחות פולשני.
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 17:56
אני חושב שהבעיה היא יותר רצינית מדאגה לפרטיות או משהו כזה. כפי שברור לך, ולי, שכיום גם ככה הפרטיות של משתמש שאינו מיומן ברמה מסוימת חשופה למדי, צריך להיות לך ולי ברור שרוב המשתמשים לא יפנו לביטול הצנזורה. פשוט כי קבלת ברירת-המחדל היא מה שמאפיין משתמשים שאינם מיומנים.
כך יווצר מצב בו הממשלה מצנזרת, ותמיד יש צנזור-יתר (כי מערכות הסינון האוטומטיות תמיד תכשלנה בצורה מסוימת), מידע לחלקים גדולים מהאוכלוסיה, בלי שהאוכלוסיה הזו תבין מה מצנזרים לה. הדבר הזה יגרום, מצד אחד, לכך שאתרים מסוימים יחסמו, לפעמים ספורדית, לפעמים באופן קבוע, סתם כי הם הכילו מלים "לא יפות" ("סרטן השד" – בזזט, מעכשיו יש להשתמש במינוח החרדי "סרטן נשים"), ומצד שני, יגרום לאתרים שחפצים בגולשים להפעיל על עצמם צנזורה. אתה לא יכול להרשות לעצמך לאבד חלקים גדולים מתעבורת הגולשים הפוטנציאלית רק כי החלטת שתמונה של מדונה מנשקת את בריטני היא משהו ששווה לפרסם, לא?
אז ברמה העקרונית, תהיה כאן צנזורה בשתי רמות – ממשלתית ועצמית, שתעבוד ברמת יתר. זה הרבה יותר גרוע מלא לאפשר לילד לקנות חוברת פלייבוי.
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 18:41
יובל: כמו שאמרתי אני מתנגד לחוק במתכונתו הנוכחית, בעיקר בגלל עניין ברירת המחדל שלו (חסימה כברירת מחדל ולא כאופציה). אבל תרחישי בלהות בהם אתר על סרטן השד יצונזרו הם בדיוק מה שהתכוונתי אליו כשאמרתי שעדיף ש"ס, אם שר התקשורת יחליט לפסול אתרים כאלה אני מאמין שמהר מאוד תיווצר רשימה שחורה שתכלול את הרוב המכריע של משתמשי האינטרנט שיבקשו לגלוש ללא חסימה, ובא לציון גואל.
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 20:22
לגבי האנונימיות, אני דוגלת בגישה הפרנואידית. אם יש לך סוד שאתה רוצה שלעולם לא יתגלה – אל תספר לאף אחד. גם לא למישהו אחד בלבד. גם לא בעילום שם. זו הסיבה שאני לעולם לא כותבת בבלוג משהו שאני לא עומדת מאחוריו, ושאני לא מחזיקה בלוג סודי עם רשומות אישיות (כפי שעושים, באופן מתמיה, כמה אנשים שאני מכירה). אני פשוט לא מאמינה שיש דבר כזה ברשת, אנונימיות מוחלטת.
נ.ב – לא מתמיה שאנשים כותבים יומן סודי. מתמיה שלמרות שהם חוששים מחשיפת התכנים, הם עדיין כותבים אותם בבלוג הפתוח לכל גולש, ולא בבלוג פרטי, מוגן עם ססמא, או סתם בקובץ על המחשב (או על נייר, לפרנואידים מתקדמים).
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 22:18
אני לא ממש מבין איך "אני מאמין שמהר מאוד תיווצר רשימה שחורה שתכלול את הרוב המכריע של משתמשי האינטרנט שיבקשו לגלוש ללא חסימה" מסתדר עם הדיעה שלך (לה אני שותף) לפיה רוב משתמשי האינטרנט הם אינם מיומנים. באותה מידה בדיוק אתה הרי טוען שרוב המשתמשים לא מבינים בדיוק מה עושה הטולבר שמותקן אצלם ואיזה סכנות לפרטיות שלהם משקפים דברים שהם מורידים, וסומכים בגדול על מיקרוסופט / האנטי-וירוס שלהם וכיו"ב.
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 22:28
דולי: הבלוג הזה, כאמור, אף פעם לא התיימר להיות אנונימי, וגם לא כלל, בדרך כלל, רשומות אישיות שהתלבטתי אם אני רוצה לפרסם אותן או לא (היו אולי שתי רשומות כאלה). אבל איכשהו עדיין לא ממש נוח לי עם המצב שבו חיפוש השם שלי בגוגל מוביל לכאן, לא ברור לי למה.
יובל: אני מאמין שהסיבה שבגללה הרבה אנשים לא יסירו את החסימה אינה חוסר מיומנות או בורות טכנולוגית אלא ערוב של הנטייה הטבעית לקבל את ברירת המחדל ואיזה רגש בושה בנוגע להכללה ב"רשימה שחורה". אבל אם יתגשמו התרחישים הקיצוניים שתארת קודם ואנשים יגלו שבלי הסרת החסימה הזו הם לא מסוגלים לקרוא כתבות בענייני בריאות הם יתקשרו בשלב זה או אחר לספק השרות שלהם ומישהו כבר יודיע להם שכל מה שצריך לעשות הוא להסיר את החסימה.
[להגיב לתגובה זו]
3 במרץ, 2008 בשעה 22:37
שחר: אני לא חושב שזה עובד ככה. כמו שאמא שלי לא טרחה לבדוק למה המחשב שלה מוריד עדכונים של מיקרוסופט, מתקין אותם ומאתחל את עצמו בלי לשאול אותה. כמו שרוב המשתמשים משתמשים בברירת המחדל בכל תוכנה שיש להם.
הסינון לא ימנע קריאת כתבות בענייני בריאות. אבל מדי פעם הוא יחסום את הכתבות הללו. בהנחה שהמשתמש ידע שהכתבות נחסמו (הרי בהחלט ניתן פשוט להציג 404), סביר להניח שרוב המשתמשים פשוט יחפשו כתבה אחרת (קרי – יכנסו לדף הבא בעמוד התוצאות בגוגל). ככה זה יהיה ברוב הנושאים – החסימה לא תהיה אחידה, כיוון שאלגוריתם החסימה יהיה מסובך ומורכב. מה שיקרה זה שפה ושם אתרים יחסמו, ומהר מאוד אתרים יזהרו מאוד במה שהם מפרסמים, כדי שהמשתמשים יגיעו אליהם.
המקרה הקיצוני, בו ניתן לגלוש לשמונה אתרים, הוא לא מה שמפחיד אותי. מה שמפחיד אותי הוא התסריט הסביר יותר בעיני, בו האקראיות של החסימה תשלול מידע מסוים מגולשים שאינם מיומנים (אגב – הגולשים המיומנים יצליחו לעקוף את החסימה גם בלי להכלל באף רשימה, אם הם ירצו) ובעיקר תשפיע על מי ספקי התוכן.
[להגיב לתגובה זו]
4 במרץ, 2008 בשעה 0:18
יובל, אבל חסימה כזו – שטיק "סרטן הנשים" שאתה מדבר עליו – יהפוך לנחלת הכלל תוך זמן קצר ביותר, כנראה ימים. וברגע שזה יקרה, תהיה תגובת נגד עצומה. לא שאני רוצה לתת לש"ס לפקח על משהו יותר מורכב מהתרופות של עובדיה, אבל יכולת ההיזק של החוק נראית קטנה יותר מההיסטריה – אם כי הוא בלתי ראוי בעליל מכל בחינה חקיקתית.
[להגיב לתגובה זו]
4 במרץ, 2008 בשעה 2:07
יש השפעה גדולה מאוד לברירת המחדל בכל בחירה. מחקרים מראים למשל, שבאירופה יש הרבה יותר אנשים שחתומים על כרטיס אד"י מקומי כי הם חתומים עליו אוטומטית כל פעם שהם מחדשים את רישיון הנהיגה שלהם וצריכים לבקש פיסית להסיר את החתימה אם הם לא מעוניינים. בארה"ב הברירת מחדל בדיוק להיפך ומעט מאוד חתומים על כרטיס כזה.
כשלעצמי, אני לא הייתי מעוניין שרשות ממשלתית תתערב לי בחיים ותחליט מה מותר לי לראות ומה לא, לאן לגלוש ולאן לא. למה לי לסמוך על המסננים שלהם? אם אני רוצה להגביל את הגלישה לי, או לבני ביתי, אין שום בעייה למצוא מסננים מתאימים שקיימים בדפדפנים בלאו הכי. זה נראה לי צעד מיותר ופולשני שלא נובע ממניעים טהורים.
[להגיב לתגובה זו]
5 במרץ, 2008 בשעה 11:44
יובל: אני מאמין שיוסי ענה לך על השאלה. בכל מקרה, מובן שאפשר יהיה להציג הודעת 404, אבל קשה לי להאמין שזה יהיה המצב, אני מעריך שהאינטרס של הספקיות, ודאי במצב קיצוני כמו זה שאתה מתאר יהיה להרחיב ככל האפשר את מעגל מסירי החסימה, גם כי הספקיות הן שנתפסות על ידי הגולש ההמוצע כאחראיות לבעיות שלו, וגם כדי להקל על עצמן את עומס הסינון. לכן לא יהיה צורך בהבנה טכנולוגית כדי להסיר את החסימה.
גיל: אין ספק שאתה צודק, ואני חושב שעניין ברירת המחדשל הוא באמת הנקודה הבעייתית ביותר בחוק הנוכחי (אני מדבר על הבעיות העקרוניות כרגע, מובן שיש גם הרבה בעיות טכניות שספק רב אם אפשר יהיה לפתור אותן).
אם נניח רגע למניעים הלא טהורים, האם מבחינתך החוק הזה חמור יותר מאיסורים אחרים שמוגדרים לפי קריטריונים של גיל?
רוגל: קצת באיחור נזכרתי במשהו שרציתי להגיד בהמשך לתגובה האחרונה שלך, ואני מקווה שאתה עדיין עוקב. בימים רחוקים שבהם נדמה היה שעומדת בפניי אופציה אמיתית לכמה שנים של חיים ועבודה בניכר הייתי גם בשיא תקופת הפעילות הפוליטית שלי. תהיתי אז איך הפעילות השמאלית דיקלית תעלה בקנה אחד עם עבודה במעוז הקפיטליזם. בסופו של דבר התנחמתי ברעיון שלפיו אוכל להקל על מצפוני באמצעות תפיסה גלותית, כזו שתאפשר לי להעלים עין ממה שאני מתנגד לו במקום מושבי כיוון שהוא לא באמת הבית שלי. סתם תהיתי אם גם אצלך פועל מנגנון דומה.
[להגיב לתגובה זו]
5 במרץ, 2008 בשעה 18:23
שחר – אני אולי לא האיש המתאים לענות על השאלה כי השהות שלי בארה"ב איננה זמנית, ועם השנים אני מרגיש יותר בארה"ב הרבה יותר "בבית".יש לכך כמה סיבות: רעיונית – ארה"ב איננה מדינת לאום אלא מדינה שהתבססה על רעיון – רעיון שקרוב מאוד למערכת הערכים שלי. ופרקטית מאחר והחוג החברתי שלי איננו מבוסס על ישראלים השוהים זמנית בארה"ב אלא על אמריקאים, נקודת המבט שלי שונה.
אולם מכמה ישראלים שהכרתי ששהו כאן לתקופת לימודים אני יודע שמרכז הכובד הרעיוני והרגשי שלהם לא היה בארה"ב – הם התייחסו לשהות בניכר כחוויה ולא מעבר לכך.
כהערת אגב אני יכול לציין שארה"ב הרבה יותר קרובה למדינת רווחה מאשר למעוז קפיטליסטי מאשר מבט חטוף חושף, כך שחששך היה לא מוצדק
[להגיב לתגובה זו]
5 במרץ, 2008 בשעה 18:29
רק עוד הערה אחת – למעשה תשובה ישירה לשאלה שלך – בדיוק להיפך. במשך הזמן נהייתי הרבה יותר מעורב – התנדבתי בפריימריס האחרונים, אני תורם למכון המחקר קאטו ואני חבר ב – Liberty Caucus – שהינו גוף בעל אוריינטציה פוליטית מובהקת.
[להגיב לתגובה זו]
5 במרץ, 2008 בשעה 22:05
סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לענות, לא ראיתי מחשב יומיים.
לגבי האלכוהול – אסור למכור אלכוהול לילדים, או לקטינים. אבל מותר להם לצרוך. למעשה, בכל משפחה דתית, בני 13 ומעלה חייבים לשתות יין (או מיץ ענבים, אבל נודה באמת, רובם שותים יין) לפחות פעם בשבוע, בקידוש. זה פשוט נתפש כעניין של הורים.
עכשיו תראה לי את הבית שבו בן הנוער הוא זה שמשלם על החיבור לאינטרנט ומכניס אותו הביתה, והמצב יהיה דומה (כלומר, עדיין אחריות ההורה אם הוא צורך או לא, ובאילו כמויות, רק אסור למכור לו ללא ידיעת ההורה). גם חוקים כאלו לא ממש מחזיקים, כמו הפיצוציות שמוכרות לבני 12 סיגריות, בניגוד לחוק. את זה יותר קשה לאכוף, למרות שעקרונית היה אפשר לחייב גם את הפיצוציות להחזיק לוג של הקונים, גילם ומה רכשו… וזה היה פרקטי כמו חיוב הספקיות לשמירת לוג כל האתרים שכל חיבור ביקר בהם.
[להגיב לתגובה זו]
6 במרץ, 2008 בשעה 8:59
Morin: יומיים בלי מחשב נשמעים לי כמו חוויה קשה, מקווה שזה עבר בלי נזקים.
כן, אני מודע להבדלים בין אלכוהול לבין אינטרנט ובין החוק הזה לבין המצב החוקי של אלכוהול. עניין התשלום לא ממש נשמע לי רלוונטי, ודאי לא לדיון העקרוני, אלא אם הדיון הופך להיות דיון בזכות הקניין, ואז אני בכלל לא מתלהב ממנו, זכות הקניין נשמעה לי מאז ומעולם כמו החוליה החלשה ביותר בשרשרת הזכויות הטבעיות.
ברור לי שלא אצליח למצוא הקבלה מלאה בין משהו אחר לבין החוק המוצע, ובכל זאת אני מסרב לקבל את ההצגה שלו כפגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית. אני בהחלט מאמין, ואת זה כבר אמרתי כמה פעמים, שאם תשונה ברירת המחדל שהחוק מגדיר (חסימה כאופציה ולא להפך) הוא יהפוך לכשר עקרונית מבחינתי.
כל ההשגות בנוגע למידת הפרקטיות של החוק הן לגיטימיות, ואני שותף לחלק גדול מהן, אבל אני מבקש לנתק אותן מהדיון העקרוני.
[להגיב לתגובה זו]
6 במרץ, 2008 בשעה 9:01
רוגל: תודה על התשובה המפורטת. בשנים הקרובות אולי תעמוד אופצית הגלות על הפרק מחדש עבורי, ואז אוכל להרהר מחדש במשמעויותיה.
[להגיב לתגובה זו]
6 במרץ, 2008 בשעה 11:29
במובנים רבים, אני מסכימה. עצם הפיכת החוק לדורש-הירשמות במקום דורש-הסרה תכשיר את רובו. אבל זה המצב גם היום, פרקטית. לכל הספקיות תוכנות סינון כאלו ואחרות, כולל "אינטרנט חרדי" ותוכניות של POP3/SMTP בלבד. קיבוע המצב הקיים בחוק הוא סביר יותר מחקיקה דרקונית, וגם הוא כנראה מיותר.
לגבי זכות הקניין: אני לא חושבת שהיא החשובה בזכויות. החשיבות היחידה של "מי שמשלם" על דברים שקטינים לא אמורים לצרוך באופן בלתי מפוקח, הוא שהם לא יוכלו לצרוך את אותם דברים ללא ידיעת או הסכמת האפוטרופוס, שהוא זה שמפעיל שיקול דעת ומחליט שלגימת יין בקידוש ובהבדלה לא יזיקו לילד, ושתיית בקבוק וודקה שלם כן. כיוון שבכל מקרה אינטרנט לא נקנה במזומן וללא פיקוח – אם כי הוא ניתן בחינם על ידי בתי קפה – אין סיכוי של ממש שילד יוכל לצרוך אינטרנט ללא ידיעת ההורה. ואם הורה מחליט להחזיק בבית אינטרנט, או שמן, או יין, הרי שזה מתפקידו להסביר לילדו על נזקי האכילה הלא מאוזנת, שתית האלכוהול המופרזת ואיך מזהים תוכן לא ראוי וסוגרים את החלון בו הוא הופיע. או לשים מנעול על המזווה וססמא על המחשב, ולהתפלא כשהילד גדל בלי כלים להתמודד עם העולם.
[להגיב לתגובה זו]
6 במרץ, 2008 בשעה 15:09
מורין: אז יש לנו כאן חוק שהוא לא ממש ישים בטכנולוגיה הקיימת, ושהוא חלקית מיותר (למרות שיש לעתים חשיבות לעגן בחוק מצב קיים ולא להסתמך על טוב ליבם של ספקי השרות או על כוחות השוק החופשי), ושיש בו בעיה אחת ששנינו מסכימים שהיא עקרונית, ושניתן לפתור אותה בקלות (ובראיונות שאחרי הקריאה הראשונה נראה שאפילו אטיאס מבין שברירת המחדל תהיה חייבת להשתנות).
זאת אומרת שמדובר בחוק שאינו שונה מהותית מהרבה חוקים שעוברים בכנסת. אילו היתה מתפרסמת סקירה עוקצנית שלו במשמר הכנסת (הייתי נותן לינק אבל קצת חבל כיוון שהמשמר לא פעיל כבר די הרבה זמן) הייתי שמח לקרוא אותה ולהנהן. איכשהו כשהמלחמה בחוק הזה הופכת למאבק על נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית זה מצליח להרגיז אותי קצת.
[להגיב לתגובה זו]
12 במרץ, 2008 בשעה 13:32
רוגל: קצת מצחיק שאתה אומר שארה"ב קרובה למדינת רווחה. היא יותר מדינת רווחה מקמבודיה, נניח. גלומר, בהתאם לתפיסת העולם שלך ברור שארה"ב היא יותר מדי מדינת רווחה, אבל כשאתה כותב במקום שבו רוב הקוראים אינם ליברטרים, ראוי שתוסיף דיסקליימר שאומר שכך המצב רק בעיניך.
[להגיב לתגובה זו]
19 בנובמבר, 2010 בשעה 0:24
[...] הראשון, למיטב זכרוני, תיאר את רגעי הלחץ בפעם הראשונה שמישהו הגיע לבלוג הזה דרך חיפוש השם המלא שלי. חתמתי את ההתייחסות לנושא אז ב”הרגע הזה גרם לי כמה רגעים של חרדה, רגעים שבסופם הבנתי שאנונימיות חלקית היא לא באמת אופציה, וכשאני מנסה לחשוב על זה בשיקול דעת, זה גם לא ממש נורא”. [...]