שתי גדות לירקון

הון! שלטון! פארק הירקון! (הגדה הדרומית)

בוקר אחד, לפני שנה וחצי, מצאתי את עצמי עומד וממתין בתחנת אוטובוס, בוהה בתהייה בפרסומת שנבחרה לעטר אותה, פרסומת לפרוייקט מגורים חדש ויוקרתי בצפון תל אביב.

מי לעזאזל קהל היעד של הפרסומת הזו? מצאתי את עצמי מנסה להבין, אנשים שבזכות המעבר לרב-קו יוכלו לחסוך עכשיו כמה עשרות שקלים בחודש ואז לקנות איתם דירה באחד המגדלים?

אז העליתי את התמונה הזו לפייסבוק.

מישהו, תושב השכונה שנתנה לפרוייקט את שמו הגיב במחאה שונה מאוד מזו שממנה יצאתי לדרך.

‎לי, אגב, פחות מפריעים הקייאקים המעופפים כמו חוסר הדיוק הגאוגרפי (את הזוועה המגדלית הזו לא מקימים בתוך הפארק, בצד הצפון-מזרחי של השכונה כפי שמצוייר בפוסטר, אלא בצד הדרום-מזרחי שלה, רחוק מהפארק)‎

הוא צדק כמובן.

פארק בבלי

נכון, זה בסך הכל איור ילדותי ונאיבי במתכוון ולא הדמיית מחשב של הפרוייקט המתוכנן, אבל אי אפשר לטעות בהצהרת הכוונות שלו, הוא מאוייר מכיוון הקצה הדרומי של גשר הירקון עם המבנה הכל כך מוכר שלו, הוא מציב את המגדלים במיקום חד-משמעי, בצידה הצפון-מזרחי של שכונת בבלי, ממש על גדת הירקון.

אלמלא ההערה ההיא אפילו לא היה עולה בדעתי לחשוב על הנושא הזה.

צריך להבין, כילד שגדל באותה סביבה גיאוגרפית (וסוציו-אקונומית) היתה לצירוף המלים האלה “פארק” ו”בבלי” משמעות רגשית חזקה מאוד עבורה, משמעות שהצליחה לפרוט על מיתרים עמוקים וחבויים בתוכי. לא מעט שבתות דרשתי אז ללכת “לבבלי!”, לרצועה הפסטורלית של פארק הירקון שתוחמת את שכונת בבלי מצפון. היתה שם פינת חי מלבבת שאהבתי לבלות בה והיה שם מתחם ענק ומרגש של מתקני עץ שכונה אז “גן ההרפתקאות”, עם גשר מתנדנד שהאומץ המתהווה שלי נבחן מחדש בכל מעבר עליו.

לצירוף “פארק בבלי”, רוצה לומר, היתה משמעות ידועה שמיקמה אותו בדיוק באותו מקום בו אויירו המגדלים שבתמונה. רחוק למדי מהמקום האמיתי שיועד להם.

היום, כשהפרוייקט המדובר קורם עור וגידים כבר יש לו אתר מסודר, ויש הדמיות מחשב, וטקסט שיווקי מלבב, וקמפיין פרסומי בעיתונות ובטלוויזיה.

ככה נראית המפה באתר הפרוייקט.

park bavli

נכון, יש שם נקודה לבנה וכיתוב במיקום המדוייק של הפרוייקט, אבל יש שם גם קו לבן בולט שתוחם את שכונת בבלי, עם פארק הירקון שנמתח בצפונה, כאילו יש קשר כלשהו בין הקו הזה לבין מיקומם של המגדלים, אלה שהטקסט השיווקי מספר עליהם שהם “צומחים מתוך פארק עצום, המשך טבעי לפארק הירקון הנשפך אל הים”.

המשך טבעי לפארק הירקון! ככה כתוב!

בטלוויזיה רצות עכשיו פרסומות לפרוייקט הזה.

“אף אחד לא צריך לדעת שאתם גרים ממש על הפארק”, מכריזה אחת מהן (האחרות הן וריאציות שוליות על הנושא), ואז נחתמת בהבטחה “אנחנו לא נגלה אם אתם לא תגלו”.

במסגרת טור ב”העין השביעית” כתב חנוך מרמרי על הפרסומות האלה

הקמפיין הזה, כמו הקמפיין של בנט-גרופ לכנסת, מבקש לגעת במכמני נפשו של הלקוח (או הבוחר), וחושף בלי דעת תת-מודע נסער בכיוון אחר דווקא. אם אצל בנט מכריזים "לא מתנצלים", כאן מבקשים לרמוז על הצורך בתחליף ל"לא מתנצלים": להצניע את העושר מנקר העיניים של המתיישבים החדשים במתחם ג'מוסין. הדיל הוא כזה: קנו מאיתנו פארק אישי ובריכה אינטימית שנבנו על קרקע מפונה בלב העיר, ואנחנו נשמור על סודכם. למעשה, צועקת המודעה, נשמור עליכם משלטי "איפה הבושה".

מרמרי צודק כמובן, אבל אני חושד שהוא גם טועה.

השיווק של הפרוייקט הזה, כזכור, מבסס את עצמו על שקר מהרגע הראשון. אפילו השם שנבחר לו הוא הרי שקר גס או לפחות הטעייה מכוונת. הטעייה שחוזקה באותה פרסומת מאויירת שצילמתי לפני שנה וחצי, ואפילו במפה הנוכחית ובטקסט הנלווה לה.

אף אחד מהדיירים העתידיים, אמיתיים או היפותטיים, לא באמת מתבייש במגורים על הפארק, אף אחד מהם לא באמת רוצה להצניע את הספא המפנק שיוקם בבניין שלו.

אבל יש פיל בחדר, או בלובי המהודר של הבניין.

יש מאבק חברתי שהוכרע בברוטליות משטרתית כדי לנקות את השטח ולהכשיר אותו להקמת הפרוייקט. יש את גבעת עמל ב’ שצריכה היתה להימחק לפני שהמגדלים האלה יוקמו.

ועל זה, גם אם מבחינה משפטית מדובר בנושא מורכב ומסועף, גם אם למקימי הפרוייקט יש טיעונים הגיוניים, אף אחד לא באמת רוצה לדבר, את זה אף אחד לא רוצה לזכור.

אז נותנים לו שם מטעה, מטשטשים את המיקום האמיתי שלו, ולסיום מבטיחים לרוכשים דיסקרטיות מלאה.

אף אחד לא צריך לדעת.

מי שצריך לדעת יודע!

מי שחתום על הפרסומות האלה, אגב, אחראי גם ל”קמפיין השקופים” של ש”ס, זה שמוותר על הקולות של מי שגר ברמת אביב.

הון! שלטון! פאנאופטיקון! (הגדה הצפונית)

כמה שנים אחרי שהפסקתי לבקש “לבבלי!” בשבתות כבר הייתי בוגר מספיק כדי שבית הספר היסודי שלי, מצידו השני של הירקון, יטיל עליי משימות מעת לעת.

אחת לכמה שבועות היינו נדרשים ללבוש ווסט צהוב ולשאת שלט עצור כדי לכוון את התנועה, לאפשר לילדי השכונה לצלוח את הדרך לבית הספר.

פעם בשנה (אולי קצת יותר, אני כבר לא זוכר), נקראנו למשימה אחרת. צלחנו את הכביש הראשי אל מעבר להרי החושך, ישבנו בשערו של בית הספר “ברושים”. זה היה “הבית ספר של המופרעים”, זה כל מה שידענו פחות או יותר.

ידענו גם שהוא שוכן בליבה של שכונה אחרת. קרובה להפליא ורחוקה להחריד. שכונה שכולה חורבות מתפוררות מטות לנפול.

אין לי מושג מה היה התפקיד שלנו שם. השער היה נעול, אף אחד לא התקרב אליו, ואילו היה מתקרב אני לא יודע מה, אם בכלל, היינו אמורים לעשות. אני כן זוכר את הפחד המשתק בו ישבתי מכווץ ומתוח לכל אורך המשמרת שלי. מקווה שהשעות תעבורנה בשקט ובשלום, מתפלל שאף אחד מ”המופרעים” לא יגיע להתעמת איתי.

במבט לאחור אני נוטה להאמין שהפחד הזה, ההדדי, היה מטרה (לפחות חלקית) של האפיזודה התמוהה הזו.

לימים הושלם תהליך הג’נטריפיקציה של המקום.

את אותו שם, “ברושים”, ירש קמפוס ללימודי רפואה אלטרנטיבית שהוקם במקום בית הספר.

בחודשים האחרונים, אחרי שהוקמו שם מעונות הסטודנטים החדשים של אוניברסיטת תל אביב, נפתח שם גם איזור מסחרי חדש, עם מסעדות וחנויות, הם קוראים לו “מתחם ברושים”.

לפעמים אני עושה קניות בסניף החדש של ויקטורי+ שנפתח בו.

זה עוולות כל הדרך למטה

אלגָ'מַּאסין אלעָ'רְבִּי

אלשֵיח' מֻוַנִּס 

הערה: בעודי עמל על השלמת הפוסט הזה עלה פוסט באותו נושא מאת איתי זיו ב”העין השביעית”.

דממה דקה ל“שתי גדות לירקון”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting