זמן, תל אביב
10 במרץ, 2008
לרגע קצר אחד עמדו שני שיבוטי ליסינג כסופים ברמזור האדום, זה מאחורי זה. על תא המטען של הקדמי בין שניהם, לצד מתקן לתליית אופניים התנוססה מדבקה – "פרס ישראל לאריק", איור של אריק איינשטיין, ובקטן, למטה,הלוגו של "זמן תל אביב". בחללו של השיבוט האחורי הדהד באותו רגע קצר קולו של מאור כהן, מבצע את "שיר של יום חולין" (אם יש לי מיתרים…), במקור של אילנית.
[gv data="zrESN4He7yQ][/gv]
כשהתחלף האור שברמזור מצאתי את עצמי, בשיבוט האחורי, מחניק דמעה, מהרהר בזמן שחלף, בהרף העין שבו נקשרו שוב שני האנשים האלה זה בזה – מאור כהן ואריק איינשטיין.
זאת היתה נילי לנדסמן, אם אני זוכר נכון, שחזרה מהופעה ברוקסן יום אחד כדי להכריז מעל דפי "העיר" שמאור כהן הוא האיינשטיין החדש, זאת היתה, אם אני זוכר נכון, ההופעה ההיא שבה מאור כהן נשאר על הבמה בתחתוני בוקסר. זאת היתה תקופה מרגשת, וכמו תמיד, הסתכלתי עליה מהצד, מתווכת דרך דפי נייר ושפה מקומונית מתהווה.
אחר כך, לזמן קצר, ב-1996, אולי 97, פעל באלנבי 67 מועדון הופעות קטן במיוחד. "מיץ פטל של G7" קראו לו. להקת הבית שלו, אם להתעקש על הגדרות, היתה הצמד "מאור תורן ודן כהן" עם הופעה קבועה בכל מוצאי שבת, לפעמים גם בשישי בצהריים. הרבה לפני גיאחה היה לנו אז עונג שבת של רוק. ביום שישי אחד כלל מחיר הכרטיס גם צלחת קוסקוס שהכינה אימו של מפעיל המועדון וכוס מיץ פטל. האשליה של איזו משפחתיות תל אביבית מבורכת ומפוייסת, זו שהתחילה במשחק השמות של הצמד, והמשיכה בערבוב הרפרטואר של כהן ותורן, הגיעה אז לנקודת הרוויה שלה.
"מיץ פטל של G7" שכן בחלל קטן בגבו של הבניין, כדי להיכנס אליו הייתם צריכים לעבור דרך שביל צר, לחלוף על פני חנות ישנה שכמו נשלפה מתל אביב המנדטורית, אולי שען אולי בעל מלאכה אחר שכבר אבד עליו הכלח, אני מתקשה לזכור. ברגעים שנמתחו בעצלתיים לפני ההופעה היתה מסתופפת בחצר האחורית חבורת הנסיכים העירונית שכהן במרכזה. הוא היה מדבר בלי סוף ועיני הכל נישאו אליו, מרותקות. אנחנו, ספק אורחים לרגע, ספק זרים, היינו ישובים סביב שולחן אחר, מעמידים פני אדישים, כורים אוזן לכל שביב זוהר שינשור עלינו מהשולחן ההוא. למשך כמה מוצאי שבת אפשר היה לדמיין איזו כסית או איזה רצקי חדשים. ואנחנו היינו שם.
ואני זוכר גם את המבט האחר שלי. את הרזון המפחיד והקוסם של כהן, את הבגדים המסמורטטים, את התחושה שהאנשים האלה, החשובים לנו כל כך, מקריבים את רווחתם החומרית כדי להמשיך וליצור לנו תרבות שתהיה שלנו, באמת.
זה היה לפני שקולו של כהן הפך לאורח הכרחי בכל פרסומת שמנסה למתג את עצמה כצעירה ופרועה, לפני תכניות ההורות של תורן, לפני הסיבוב של שניהם דרך תעשיית הטלנובלות, לפני "מסודרים", לפני "ארץ נהדרת".
אבל לרגע צלול אחד אתה מבין שכל אלה הסחות דעת. שהמרחק בין "ארץ נהדרת" לבין "לול" הוא רק אשליה, שגם איינשטיין המתבודד והנזירי לא בחל בפרסומות. הקול של כהן, מושה את השיר היפהפה הזה מתהום הנשייה עוטף אותך, ודווקא "זמן תל אביב", פעם המקומוני שבמקומונים, הצעיר, הבועט, הארסי והפרובוקטיבי שבהם, דווקא הוא קורא להעניק לאיינשטיין את פרס ישראל. אתה נזכר בכל אלה ורוצה להגיד תודה לאנשים האלה, שלא חייבים להקריב את רווחתם כדי להמשיך וליצור עבורך תרבות שתהיה שלך, באמת.
לקריאה נוספת (וקצת אסוציטיבית, אני חייב להודות)
רעיונות ב(אימ)פוטנציה – וויקישינקין
Related posts:
13 במרץ, 2008 בשעה 9:34
חייב להתוודות: בגיל חמש (אולי 4) הייתי מאוהב באילנית. איכשהו יצא לי לפגוש את הבו שלה בבריכה (לא זוכר איך קוראים לו). נדמה לי שרבנו או משהו אבל אז נהיינו חברים, מה שהוביל להכירות עם האמא שהובילה לכרטיסים לשורה ראשונה בהופעה. את כל זה אני זוכר רק במעורפל מאוד. אבל בהחלט הייתה שם אהבה (שנה אחר כך היא עברה לשלומית אהרון מהכל עובר חביבי).
[להגיב לתגובה זו]
18 במרץ, 2008 בשעה 23:29
צ'מעו העיניין הזה עם פרס ישראל לאריק איינשטיין נהיה מאוס.
חלאס.
הבנו.
נקסט.
גם ישעיהו לייבוביץ ויתר.
[להגיב לתגובה זו]
19 במרץ, 2008 בשעה 15:09
נכון שהכנסתי לכאן את סטיקר "פרס ישראל לאריק" אבל רק כיוון שהוא אכן מופיע בפוסט, ולא כתמיכה בקמפיין הזה. לא שיש לי משהו נגד מתן פרס ישראל לאיינשטיין, יותר נכון שזה לא ממש מעניין אותי.
[להגיב לתגובה זו]