תודעה כוזבת

נו, ככה זה עם בלוגים, דינמיקה מוזרה יש להם לפעמים. פעם, די מזמן, היה כאן מדור קבוע, רעיונות ב(אימ)פוטנציה, הוא נולד בימים שבהם נהניתי להתעסק כאן באנטומיה של הבועה. עברו הימים האלה. עד שבא הפוסט יומולדת, ונזכרתי בו, מכיוון קצת אחר.

אולי זו דעיכת העניין הטבעית שלי בבועה משהתרגלתי אליה. ההבנה ששעשועי אקזיטים ולגלוג קל על חולמיהם (בטח שמהול בקנאה, ברור) היא לא ממש מרתקת. אולי זו דווקא ההשתקעות בבלוג, ההיכרות ההדרגתית עם מודלים אחרים, חלומות פרו-בלוגריים שהתנפחו ונגוזו, ושוב מתנפחים בחשאי. מה שלא יהיה, את חלום המכה הגדולה החליפו כל מיני חלומות אחרים, קטנים ושפויים יותר, בלתי אפשריים כמעט באותה מידה.

על הרקע הזה צריך להבין את הפוסט הקודם בסדרה האקראית הזו אודות 'נדמה לי בע"מ', והתקווה שהוא מביע להפוך את המשחק לדרך חיים ולמקור הכנסה. על הרקע הזה אפשר לקרוא גם את הפוסט הנוכחי, למרות הבדלים ניכרים.

כבר הזכרתי פעם, בהקשר שונה לחלוטין, את סוף השבוע שבו נהניתי במפתיע לצפות במרתון תכניות אודות דברי ימי הג'אנק פוד בערוץ ההיסטוריה. אחת התכניות האלה עסקה בדגני בוקר, מאז המצאת הקורן פלייקס של קלוג ועד ימינו. בדקות הסיום של התכנית נחשפתי לרעיון שזמזם מאז ועד היום בירכתי מוחי. כיוון שאני מסוייג מעט מאספקטים בסיסיים שלו, וכיוון שהוא גם דורש כישורים שאני נעדר לחלוטין, בעצם כיוון שכמו כל השאר הרעיונת גם הוא נידון להישאר זמזום במוחי ולא יותר, החלטתי לשטוח אותו כאן כשרות ליזמים הממולחים שבין קוראי הבלוג הזה.

התכנית המדוברת הסתיימה, כמו כל האחרות באותו סוף שבוע, בשיר הלל מופרך משהו לרוח האמריקאית ולנפלאות היוזמה העסקית. בניגוד לתכניות האחרות הפעם כלל הסיום הזה גם סיפור של הצלחה עסקית משעשעת ומשמחת – סיפורה של רשת מזון חדשה, Cereality. סניפי Cereality מגישים ללקוחותיהם היצע מרשים של דגני בוקר עם תוספות מגוונות. אחד מבעלי הרשת סיפר על הרעיון להקמתה, על ההבנה שהיכתבה בהם יום אחד שאין מאכל שנהנה מפופולריות גורפת יותר מדגני בוקר. זה, בסופו של דבר, המאכל היחיד כמעט שיימצא במזווה הלא קיים של סטודנטים בחדרי מעונות, והוא גם המכנה המשותף היחיד כמעט של ארוחות בוקר אמריקאיות, מגשר על פערי שכר, מגדר ומוצא.

פרסומת של קלוג'ס, 1940

סניפי Cereality פרוסים בשדות תעופה ובקמפוסים של אוניברסיטאות אמריקאיות. בדיקה שערכתי לאחרונה גילתה עוד רשת אחת עם קונצפט (למדתי מציפר) דומה לפחות. כיוון שמדובר ברעיון שקשה לתבוע עליו זכויות יוצרים, וכיוון שלמותג Cereality אין משקל בתודעה הציבורית בישראל, טוב יעשה היזם הראשון שיעברת את הרעיון. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי שוקד על ערבוב דגנים שונים, עורך מבחני טעימה ומרכיב קוקטייל בית מומלץ, דמיינתי את עצמי מתאים את התפריט לקהל המועדונים הלילי עם דגנים שישחו בחלב מהול בברנדי, בדמיוני כבר הרגשתי את חום תנור האפייה שבו אני שוקד על פיתוח הגרנולה המושלמת ושממנו אני שולף עוגיות של דגנים ופירות יבשים מצופים שוקולד מובחר. בשלב מסויים קצתי בדמיונות האלה, ניסיתי לחשוב על הצעדים הפרקטיים שבדרך אל החלום, ונואשתי.

אז קדימה. מי שקורא מוזמן להרים את הכפפה. אפילו שם כבר מצאתי, שם עברי הולם וראוי – דגניה, וביום העתידי שבו יקצור הסניף הראשון הצלחה מסחררת, כשיתפנה היזם האלמוני למלאכת ההתרחבות, כבר תהיה לו מן המוכן האפשרות לשנות את שמו של הסניף הראשון לדגניה א', ולפתוח, אחר כבוד, גם את דגניה ב'*.

חצר דגניה, רבקה ליס, מתוך אתר יד בן-צבי

*הערת הסתייגות קלה לסיום: יש יאמרו, ובמידה לא מועטה של צדק, שדי לישראל ברעיון אחד שמומש באימפוטנציה תחת השם הזה.

Related posts:

1. רעיונות ב(אימ)פוטנציה – נדמה לי בע"מ
2. שלום עולם!
3. ספרים במקום ספרות (במקום ספרים) – אני לא כאן
4. זרות
5. משלי סופרמרקטים 1