תודעה כוזבת

אנשים שחושבים שחגיגת הבר-מצווה שאירגן קובי אלכסנדר היא "גבוה" בעוד פורים הוא "נמוך".

הקליקו על התמונה לגירסה מוגדלת

חשבתי להשאיר את הפוסט הזה ככה, לא מנומק, כמחווה לועדת המדרוג, גיליתי שאני לא יכול. מי שרוצה יכול להסתפק בזה, מי שרוצה יכול להמשיך לקרוא.

יש לי חיבה למדורים לאקוניים כמו 'ועדת המדרוג', כאלה שמנסים באמצעים גרפיים פשוטים ודרך החלטות שרירותיות למראה למפות איזה צייטגייסט שבועי חמקמק. עוד מימי עמודות ה-IN וה-OUT של ציפורה ב'חדשות' אני נהנה דווקא מההחלטה שלא לבאר ולפרש, מהרעיון שמסתתר מאחורי ההחלטה הזו, זה שלפיו אנחנו קורבנות תמידיים לאופנות מתחלפות, בלי הסברים מעמיקים, בלי סיבות, זה שאומר לנו שמותר גם להתייחס לכל העסק התרבותי הזה, הדביק והסוער, בקלילות, בלי להתעמק בכל תפנית.

על בסיס החיבה ארוכת השנים הזו שמחתי להיתקל ב'ועדת המדרוג' עת צצה לראשונה בעמודי הפתיחה של מוסף הארץ. שמחתי עד מאוד לגלות גם את ההחלטה של אנשי המוסף לפרוש את המציאות על מישור ולמתוח בו שני צירים בלתי-תלויים. הציר האנכי, כך מבשר לנו המקרא מבחין בין "נמוך" לבין "גבוה" והציר האופקי בין "רע" לבין "טוב". התוספת הזו של ציר שני נותנת בידי הועדה האלמונית חופש משחק משובב, היא מאפשרת להזכיר לנו שיש פער, לא אחת, בין מה שנחשב "גבוה" ולכן מכובד וראוי לבין מה שהוא "טוב" ולכן ממלא את לב "הקורא הרב תרבותי" שמחה.

אבל לא לקח לי הרבה זמן להבחין במשהו צורם שחוזר על עצמו בשיטתיות שבוע אחר שבוע. משהו מאכזב מאוד באלגוריתם שבו מטילה הועדה את ארועי השבוע התרבותיים אל מישור התייחסות אחד ואחיד.

על ההבחנה שבין שני צירי הדרוג אפשר לחשוב כעל ניסיון למפות את תחושת הבטן ונהיות הלב על ציר ה"רע-טוב" ואת ההתניות התרבותיות שצרובות בראשנו אל ציר ה"נמוך-גבוה". אחרי לא מעט חודשים של מעקב אני חייב לומר שלבה של הועדה פועם כראוי ונמצא במקום הנכון, אבל ראשה מסוחרר, מחוסר חמצן, ומבולבל, כלוא בין מנטליות אנכרוניסטית של "שומרי חומות" תרבותיים לבין השתרכות אחרי התכתיבים של תרבות ה"דה מארקר".

במוסף שעמית שהם נמנה על צוות עורכיו מפתיע ומאכזב לגלות שכל אזכור של מוזיקה פופולרית, בין אם מדובר בתקליט חדש של ברוס ספרינגסטין או של ריטה, ובין אם מדובר באזכור של איימי ויינהאוס תמיד יידחק לחלקו התחתון של העמוד. טוב,נו, מוזיקת פופ היא אמנות צעירה, רק לאחרונה, לפי שיטות תארוך מסויימות מלאו לה ששים. מה עם קולנוע? כן, גם סרט חדש של האחים כהן, לטענת ועדת המדרוג, נמצא בחציו הנמוך של התרבות. אפשר לדמיין את רוחו של גושום שוקן מציצה מעבר לכתפי העורכים, מצקצקת בלשונה על אובדן הדרך ודרדורה של התרבות אל מול פלישתם של בתי הראינוע ההמוניים. וזה, לצערי, עוד הפחות שבחטאים.

אנשי מוסף הארץ, אני נוטה להאמין, רואים בעצמם אופוזיציה פנימית, אולי אחד מכיסי ההתנגדות האחרונים ברחוב שוקן, לתהליך השעבוד שעובר העיתון לאג'נדה הדה-מארקרית. גם אם נניח לרגע את עמודי הצרכנות למתקדמים שממלאים את עמודי המוסף האחוריים ונסכים שהמקום שנותן במה לטורים שבועיים של אריאל הירשפלד ושל דורון רוזנבלום הוא אכן מעוז שמסרב לשקף את המציאות דרך הפריזמה הכלכלית הצרה, גם אז נוכל להבחין בתת-מודע הדה-מארקרי מתפרץ אל פני השטח בציר האנכי של ועדת המדרוג. פעם אחר פעם יצוצו בחלקו העליון של העמוד אירועים שקשה לעמוד על הקשר בינם לבין תרבות, גם בפרשנות הגמישה והנרחבת ביותר של המילה. כל אזכור של קליקת ההון-שלטון, גם אם הועדה בוחרת לגנות אותו על-ידי דחיקתו אל הקצה הרע של הציר האופקי, זוכה באופן אוטומטי לחותמת כשרות של תרבות גבוהה.

רק בסולם הערכים המבולבל והמעוות הזה יכולה מסיבת בר-מצווה שאירגן קובי אלכסנדר, או קשקוש חדש מבית היוצר של גאידמק להיחשב לגבוה יותר מהתפקיד של דניאל דיי לואיס ב'זה ייגמר בדם', ואפילו, מתוך הגיון נפסד ונטול הצדקה, מחגיגות פורים.

לא ניתן למפות באמת את התרבות של מישור דו-ממדי, תמיד יאבד משהו מהמורכבות של המרחב המלא מרגע שנבחר להטיל אותו, העומק הרי נמצא בממד השלישי, שלא לדבר על ממדים נוספים של המרחב המורכב הזה. כל הטלה, בהכרח, תרדד את התמונה, תטשטש ותמחק הבחנות. לכן יש חשיבות עצומה לבחירת המישור שאליו מבצעים את ההטלה. מבחירת הצירים של ועדת המדרוג עולות מסקנות עגומות ומדאיגות באשר להגדרות היסוד של התרבות.

Related posts:

1. הדבר ה-12 הכי כיפי*
2. תוכן? טינופת
3. על זילות הרפרור
4. האנרכו-דנקנריסטים יוצאים למערכה
5. It's About Time