תודעה כוזבת

זו לא העבודה שלי, באמת שלא, יש מספיק מקומות אחרים שהופכים בכל תפנית עלילתית לא קיימת של הישרדות 10, ועושים את זה טוב בהרבה ממה שאני יכול להתיימר. הם זוכרים כל רגע מהדרך המייגעת שהובילה אותנו עד הלום, ואני, אין לי מושג מי זה מולי ומה היה הקטע עם אלכס והברזנטים, אפילו ויקה היא רק שמועה רחוקה שצצה מידי פעם אצל גיא פינס. מצד שני נדמה שכולם עברו בשתיקה על השיאים שנרשמו בפרק השומדבר המשמים של יום שלישי שעבר. חוץ מזה, תמיד ידעתי שהסמסטר שעשיתי במחקר תרבות עוד ישתלם בסופו של דבר. אז הנה בא הרגע.

סימולקרה של סימולקרה של סימולקרה

בתחילת הפרק המדובר זכתה חמישיית טאיינו-ג'יבארו באחד הפרסים התמוהים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אני מניח שגם בגירסא האמריקאית מתרחשת הפארסה הזו ושאנשי ערוץ 10 לא המציאו שום דבר חדש, אף על פי כן, ואולי בדיוק בגלל זה בהיתי במסך ושפשפתי עיניים בחוסר אמון מוחלט. בדואר האי המתינה לחבורה מצלמת וידאו. אחרי ארבעים ושניים ימים שבהם כל נפיחה שלהם מונצחת כדי להיערך ולהיטחן בשידור פעם אחר פעם ללא רחם זכו חמשת השורדים האחרונים בהזדמנות היקרה מפז לשחק במצלמת וידאו, לעשות פרצופים, לנפנף לשלום ולהנציח את המחנה שמא ישכחו פעם איך הוא נראה.

האבסורד הגיע לשיאו כשנעמה ויעל צעדו אל עבר הבאר כדי להביא מים. יעל ניצלה את הרגע האינטימי הזה כדי לנסות ולברר את תכניות ההדחה, כממתיקת סוד היא הודיעה לנעמה שתפסיק לצלם. באחת עברנו מהתמונה המטושטשת והרועדת של מצלמת הוידאו הנאחזת ביד אל תמונה חדה ובהירה שהיא המציאות של טאיינו ושלנו, זו שמאחוריה עומד צלם שלעולם לא נראה אותו, שלכאורה אינו קיים.

משא האדם הלבן

בין השורדים האחרונים אני דווקא נוטה חיבה לדן מנו. הרגע שבו הוא הצהיר על רצונו העז לא לראות אף אחד מחבריו לאי כמה שנים טובות היה אחת מנקודות האור היחידות של הפרק. אחרי שדן זכה במשימת הפרס של הפרק במשחק שאפשר לנתח את מהלכיו עד זרא (ההפסד המיידי של משה שנתפס כמשעשע ובלתי נמנע, החלוקה המגדרית בתשובת הפרפרים-צפרדעים), ואחרי שהוא יצא מהאמבטיה החמה שלו כשמגבת מכסה את אזור חלציו, הועמדה לרשותו מיטת עיסוי, וצעירה דומיניקנית הוטסה אל האי כדי לממש עד תום את הפנטזיה הקולוניאליסטית הקטנה הזו.

יש לנו, למראית עין, צעיר מותש, ששריריו נוקשים ודואבים משבועות ארוכים של חיים בתנאים עלובים, מהתרוצצות במשימות מופרכות, שראשו טרוד כל העת במזימות ופחד תמידי של הדחה אינו נותן לו מרגוע, ויש לנו, למראית עין, פרס הולם כל כך, עיסוי מרגיע שיעזור לו להרף עין לשכוח את מבול הטרדות, שייתן סוף סוף מעט מנוח לגוף הרצוץ והדווי. ודן מנו, באדנותיות שקשה להאמין בקיומה, מצחקק אל המצלמה, "היא שולחת ידיים" הוא מספר לנו.

פתאום, ברגע הזה, המעוות כל כך, נקרע באחת מעטה הצביעות הדק להחריד ממילא שמתוח על כל רגע ורגע בתכנית הזו. כבר לא מדובר בצוות הפקה סמוי מהעין. יש כאן אישה עם פנים ועם שם שיישאר נסתר, והיא נגררת אל האי הזה כדי שדן-עורכדין-חיפה יוכל לגחך ולטעון שהיא שולחת ידיים, לספר לנו בתדהמה שהיא עושה לו קיצי בראש. עוד מעט הוא ימריא משם ללימודים שלו בלונדון, ההפקה תקפל את כל מה שהוסתר מעינינו באי, והיא, היא תחזור לביתה, למלון המצועצע שבו יש להניח שהיא עובדת, ממשיכה לתחזק את פנטזיית האקזוטיקה הקאריבית לתיירים נאורים. מאוחר יותר על כוס של דאקירי אננס זרחני גם הם, בדיוק כמו דן מנו, יספרו איך שלחה ידיים, לקול מצהלות צחוקם המהדהד של חבריהם לטיול.

Related posts:

1. הלך הקפה של הבוקר
2. דארת' בלומין
3. בסוף הוא חוזר בתור ספוילר הלבן
4. Cal להיות מהרעים
5. הנערה שהייתה סלב בבאר שבע*