מדריך מפוכח לתלמידי מחקר: המומחה מתעצבן
24 במרץ, 2008
נו טוב, אם להודות על האמת קשה לשייך את הפוסט הזה לסדרת המדריך, אבל כיוון שנדמה לי שיהיה בו עניין לקהל קוראי המדריך, וכיוון שהוא בכל זאת נוגע בכמה נקודות עקרוניות שקשורות למדריך במישרין או בעקיפין החלטתי שלא ייעשה עוול גדול מידי אם הוא ישוייך לסדרה בכל מקרה.
זהירות: פוסט ארוך
לא כל כך מזמן פרסם אסא וולפסון פוסט מרתק ב"הסיפור האמיתי והמזעזע של" תחת הכותרת הפרובוקטיבית משהו "ההדיוט מתלהם". בפוסט שטח וולפסון את המשנה שמאחורי אופן הכתיבה הביקורתי והדעתני שלו בתפקידו כבעל הטור הקבוע "השבוע במדע" בנענע10. התחלתי להשיב לחלק מטענותיו של וולפסון בדיון שהתהפתח מתחת לפוסט המקורי, ועצרתי לחשוב. ניסיתי לבחון את עצמי, האם יכול להיות שאני נזעק אינסטינקטיבית להגן על מגדל השן המדעי בו ישבתי, מסרב לראות את מגרעותיו ועוולותיו שוולפסון מיטיב לחשוף. חשבתי על זה לא מעט ואני עדיין איתן בדעתי. וולפסון טועה ומטעה.
פעם, למשך כמה רגעים בשנה שאחרי התואר הראשון שלי חשבתי ברצינות לערוק למחקר תרבות, הסתובבתי אז בגאווה וסיפרתי לאנשים שבחרתי את המסלול החדש שלי כיוון שהוא יאפשר לי לכתוב דוקטורט על ה-KLF. אני עדיין חושב שמישהו צריך לכתוב דוקטורט על ה-KLF, וככל הנראה זה יהיה מישהו אחר. הרגעים ההם הולידו סמסטר אחד שבו נדדתי בין הפקולטה למדעי הרוח לפקולטה למדעי החברה משלים קורסים נבחרים בהיסטוריה, ספרות, סוציולוגיה ומחקר תרבות כדי שאוכל להתחיל את המחקר. הסמסטר ההוא נותר, בסופו של דבר מיותם. לכל היותר הוא ממתין ליום בו אהיה עובד מדינה ואוכל לנצל את השעות העודפות ההן כדי לזכות בגמול השתלמות מוגדל. באחד הימים, אחרי הרצאה מאלפת של יהודה שנהב מצאתי את עצמי משוחח עם חבר לספסל הלימודים ולפעילות פוליטית, כשנודע לו שהגעתי מפיזיקה חוורו פניו, הוא התרחק ממני כמה צעדים, ובחרדה אמיתית לשלומי שאל "תגיד לי, איך אתם המדענים יכולים להמשיך ולהאמין במה שאתם עושים אחרי קון?" מודה, לא קראתי את קון, למרות שהתכוונתי לא אחת, ובכל זאת, וגם אם הוא כן קרא, הפרשנות המשטיחה והמרדדת שלו היא אות קלון ללא מעט אנשים, ביקורתיים מאוד, ממדעי הרוח והחברה, שנדמה להם כאילו החשיפה של מנגנונים פוליטיים ואידיאולוגיים מאחורי התקדמות מדעית די בה כדי לפסול את המדע.
לא, וולפסון לא חוטא בהפשטה קיצונית כל כך. בניגוד לאותו תמהוני שתקף אותי אז וולפסון גם מוכן להודות שהוא מרוצה מהישגי הטכנולוגיה והמדע, וממה שהם מאפשרים לו. למרות זאת יש לוולפסון ביקורת קשה על המדענים, ובעיקר על היומרה שלהם לאובייקטיביות מדעית, המאפשרת להם לטהר כל שרץ.
כמי שעשה לא מעט שנים בסביבת מדענים קשה לי לשמוע את התיאורים של וולפסון, וקשה לי אף יותר לזהות משהו מהם בסביבה שיצא לי להכיר. מדענים הם בני אדם, על כל החולשות הנובעות מכך, ללא ספק, הם מונעים לא אחת מדחפים קטנוניים, מאבקי יוקרה ואגו, וכן, אפשר מעת לעת להיתקל במחקרים מוצלחים שזוכים לקבלת פנים צוננת בגלל פערי אסכולות. אבל מכאן ועד לתיאור המדענים מטגני הכלבים של וולפסון עוד ארוכה הדרך.
על הסקת מסקנות
נתחיל מהנקודה הבסיסית והפשוטה ביותר, הכמותית. די בכניסה חד-פעמית לספריה אקדמית כלשהי כדי להתרשם, להסתחרר, ואולי גם להתחלחל משפע כתבי העת המדעיים ומקצב הפרסום שלהם. גם אם נסתכל על תחום צר כמו פיזיקה של חומר מעובה (צר רק בהשוואה למדור מדע כללי שאמור לסקר גם אותו וגם מחקרים בבוטניקה) נגיע בקלות לכמה מאות פרסומים חדשים בכל חודש. אני, שזה תחום העיסוק שלי לא אשמע לעולם על רובם המוחלט (וכשאני מדבר כאן על רוב מוחלט אני מתכוון ליותר מתשעים וחמישה אחוזים בהערכה זהירה), וגם אם אשמע עליהם אתקשה לקרוא אותם, ושוב, לכאורה לפחות, אני מומחה בתחום, מצבו של וולפסון עגום בהרבה משלי.
לכן, עוד לפני שנגיע לשיקול הדעת של וולפסון ושל עורכו בבחירת האייטמים הראויים לסיקור ולביקורת כדאי לזכור שהבחירה שלהם נעשית מתוך שברירי אחוז של כלל העבודה המדעית. כמעט כל המחקרים והפרסומים יישארו נחלתם של אנשי מקצוע שיצטטו מאמרים של עמיתים, יאששו אותם או יתפלמסו איתם. לא וולפסון ולא אני נזכה לשמוע עליהם, אבל הם המייצגים האמיתיים של עבודה מדעית, ומחבריהם הם המייצגים האמיתיים של דמות המדען. הניסיון לנסח כתב אשמה (או לחילופין שירי הלל) לדמות המדען על סמך המקרים הבודדים שמצליחים לחלחל אל מחוץ למעגל המקצועי המצומצם הוא מגוחך וחסר משמעות.
ניסיון כזה שקול לאפשרות לגבש דיעה על עולם הספרות מתוך היכרות עם ספריהם של רם אורן, יהודית קציר ואתגר קרת או לחרוץ את דינה של הפסיכולוגיה על סמך דמותם הציבורית של ורדה רזיאל ז'קונט וראובן דגן. כן, הם אלה שמצליחים לפרוץ את גבולות הגטו, לחדור לתודעת הציבור הרחב, והם מייצגים את התחום שלהם בדיוק כמו שאלברט איינשטיין ואלפרד נובל מייצגים את עולם המדע – ייצוג חלקי ומעוות מאוד.
תסמונת פינת הפלילים
פלילים הם עניין מדכא, תשאלו כל מי שאי פעם נגנב לו ארנק, את כל מי שאי פעם חזר לדירה פרוצה ומושחתת או למקום חנייה ריק, ועוד לא דיברנו על פגיעות בגוף ובנפש. פלילים הם עניין מדכא ומגעיל. אבל מדור הפלילים בעיתונות ובחדשות הוא דווקא זירת ביטוי לסטנדאפיזטים מתוסכלים. בקול מדושן עונג ובנימה מבודחת יספר כתב הפלילים בדקות הסיום של חדשות הבוקר מעשייה מבדחת אודות "הפורץ המתפוצץ", כמה הלצות תפלות תוחלפנה בינו לבין מגישי המהדורה ומישהו מההפקה יאותת שהגיע הזמן לעבור לפרסומות. הקשר בין פינת הפלילים הזו לבין עולם הפלילים דומה מאוד לקשר שבין טורו של וולפסון לבין עולם המדע.
כבר סיכמנו שרוב מוחלט של העשייה המדעית לא יגיע לידיעת הציבור הרחב, הבעיה היא שגם כאשר מחקרים כבר יזכו לתהודה כלשהי מחוץ לנישה האקדמית המצומצמת שלהם הם יותירו את כלי התקשורת שמסקרים אותם באפילה מוחלטת. המרב שיכול עיתונאי לעשות מול הודעה לעיתונות של תגלית חדשה בתחום תורת המיתרים הוא לנסות לפשט מעט את הניסוח, להוסיף כמה מלים מויקיפדיה או מספר מדע פופולרי כדי לתת לידיעה קונטקסט נגיש יותר, וזהו. וולפסון, ובצדק מוחלט מבחינתו, לא מעוניין בתפקיד כזה, הוא לא רוצה לשמש כצינור להעברת הודעות לעיתונות מטעם אוניברסיטאות ומכוני מחקר, הוא רוצה לבקר והוא רוצה להביע עמדה. לכן הוא חייב לבחור את הידיעות שלגביהן הוא יכול לנסח עמדה, רצוי ביקורתית. סביר להניח שאחרי פעם או פעמיים של תרגום הודעות לעיתונות ושבחים להישגי החוקרים גם אני הייתי קץ בתפקיד כזה ומנסה ליצוק לתוכו משהו משלי.
תפקידו האמיתי של כתב פלילים הוא לחזור מידי יום על נתוני פשיעה יבשים, להצביע על מחדלים מתמשכים ביצירת ביטחון אישי לאזרחים, או לחילופין לספר בשבחי פעולות המשטרה, לא להתלוצץ עם מגישי המהדורה. גם תפקידו של כתב מדע הוא דומה. מטעם נענע וולפסון הוא האיש שמופקד על סיקור עולם המדע בפני ההדיוטות. העובדה שהוא בוחר להתמקד בטריוויאלי ובפיקנטי, מובנת ככל שתהיה היא חטא לנושא הסיקור שלו. נכון, זה משעמם לדווח על מולקולה חדשה, לאף אחד לא ברור כרגע אם יימצא לה שימוש בריפוי סרטן המעי הגס, בטיגון כלבים, או, וסביר יותר, לא בזה ולא בזה. אבל המדע מורכב ממולקולות חדשות הרבה יותר משהוא מורכב מתרופות פורצות דרך, ודאי הרבה יותר משהוא מורכב מגופות כלבים בשמן עמוק.
תסמונת הפריצה מהבורסה
חדשות מסקרות תהליכים. תהליכים לוקחים זמן. לכל תהליך יש סקאלת זמן אופיינית. יש משהו טבעי מאוד ברצון לבחון תהליכים ברגע נתון ולהתעלם מסקאלות הזמן האופייניות שלהם. כל מי שכספו מושקע בימים האחרונים באפיק סולידי פחות מפק"מ נוטה לרפרש את מסך שרות הפיננסים שלו אחת לכמה דקות, להיאנח בייאוש מול כל פרומיל נוסף שנשחק או לתלות תקוות בכל שינוי מגמה קצר מועד. מידי חצי שעה עוברים מבזקי החדשות ברדיו לפריצה דחופה מהבורסה כדי להתעדכן במצבו של מדד המעו"ף או של הדולר. העובדה שחצי שעה, שלא לדבר על כמה דקות, מהווה פרק זמן זניח אל מול סקאלת הזמן הטבעית של תהליכים כלכליים הופכת חסרת חשיבות.
זה, פחות או יותר, נידון להיות גם מעמדו של מדור בשם השבוע במדע. בהחלט יכול להיות שהושגו השבוע כמה פריצות דרך מדעיות חשובות. גם אם זה נכון יעברו עוד כמה שבועות עד שמגליהן יצליחו לשכנע את עצמם שהם אכן צודקים, שלא חלה טעות בניסוי ושלא הונחו הנחות שגויות בדרך, אחר כך יעברו עוד כמה שבועות עד שהם יהפכו את פריצות הדרך למאמר מדעי. עוד כמה שבועות או חודשים יעברו בתהליך מייגע של שיפוט עמיתים. בסוף הדרך הזו יגיעו פריצות הדרך האלה לכדי פרסום בכתב עת מקצועי עם קהל זעום. אחר כך, אם יצליח מערך יחסי הציבור של האוניברסיטה הרלוונטית לדחוף ידיעה לסוכנויות הידיעות היא תתגלגל אל שולחן המערכת של נענע10, לשיקול דעתו של וולפסון.
כן, מובן מאליו שכותרת כמו 'השבוע במדע' לא מניחה שהטור אכן מסקר התפתחויות מדעיות שהתרחשו בשבוע האחרון. אבל היא כן דוחפת את הטור להתמקדות באירועים דרמטיים יותר, כאלה שאפשר להדביק להם תאריך – חלוקת פרסים, שערוריה משפטית הקשורה בענייני מדע. מה שמדור כזה מחייב הוא התעלמות מהטבע הסיזיפי של עבודה מדעית, מחיקה של סקאלת הזמן האמיתית שבה אפשר בכלל לבחון מדע.
לפני כמה שנים פנו אליי ושאלו אם אהיה מעוניין לכתוב משהו למגזין סיכום השנה של דה מארקר, הם רצו לבחור את אנשי השנה בכל מיני תחומים. אני, לפחות לפי הרעיון הראשוני, הייתי אמור למצוא את אנשי השנה במדע. כל העניין מעולם לא יצא אל הפועל, אבל כשחשבתי עליו תכננתי לכתוב שאנשי השנה במדע הם דוקטורנטים וחוקרים צעירים שאף אחד מעולם לא שמע עליהם. אנשים שיקבלו פרס יוקרתי בעוד עשר או עשרים שנים על הישג שאליו הגיעו השנה. אפילו שנה היא זמן קצר מידי כדי לקבל פרספקטיבה על עבודה מדעית. אז שבוע?
את מי זה מעניין
באחד מטוריו האחרונים מתייחס וולפסון לאחד המקרים הבודדים שבהם אכן הגיעה סוגיה מדעית אמיתית לתודעה הציבורית בתקופה האחרונה. הכוונה היא לשאלה סביב גילוים של "שלדי הוביטים" והויכוח המדעי שהתעורר בעקבותיהם, אם מדובר בגזע אנושי שונה משלנו, ענף גדוע בעץ האבולוציוני, או שמא מדובר בהומו-סאפיינס שנפלו קורבן למחלה שהותירה אותם בגובה של מטר בלבד. בהערת אגב ביקורתית תוהה וולפסון מדוע עוררה השאלה הזו עניין רב כל כך והובילה להתלהטות רוחות.
כאן, אני משער, נמצאת הסיבה המרכזית לכעס שלי על וולפסון. ברור שהתקשורת עטה על הידיעה המדעית הזו בשל האזכור של הוביטים שהיה הברקת דוברות, או רעיון מוצלח של עיתונאי. אבל גם בלי הרפרור הטולקינאי, נדמה לי שמדובר בשאלה שהעניין שהיא מעוררת הוא ברור. הרעיון שלפני כעשרים אלף שנים בסך הכל עוד התקיים כאן גזע אנושי אחר, הוא בהחלט בגדר תגלית מדהימה שיש בה כדי ללמד אותנו על יכולת ההסתגלות של הגזע האנושי לתנאים משתנים. מנגד, האפשרות שמסתמנת כפתרון האמיתי לחידת השלדים ומדברת על פגם שגרם לאותם הוביטים להיוולד ללא בלוטת תריס גם היא מרתקת, אם פחות סקסית ומפתיעה מקודמתה, ויכולות להיות לה השלכות רפואיות מרחיקות לכת.
אבל בתפיסת העולם של וולפסון כל הויכוח הזה הוא סערה בצלחת פטרי, התלהטות יצרים של מדענים שנותרים עיוורים לאיזו תמונה כוללת שהוא מבחין בה ממעוף הציפור. תפיסת העולם הזו מרגיזהה אותי כשמדובר בסוגיית שלדי ההוביטים אבל היא מצליחה להרתיח אותי ממש כשמדובר בשאלות אחרות, אלה שלא יגיעו לעולם לידיעת הציבור הרחב*.
מה זה מעניין את מי זה מעניין
הנה אתגר לוולפסון: כותרת התזה שלי, לכשתוגש בקרוב, תדבר על דינמיקה קוונטית של אלקטרונים בריצוף פיבונאצ'י דו-ממדי. אני מוכן לשלוח תקציר של העבודה לוולפסון ולהזמין אותו לחשוף את המניעים האידיאולוגיים שמאחוריה.
בינתיים אני מוכן לחשוף את הגירסא שלי בנוגע למניעים האלה. כבר הזכרתי שמדענים מונעים משיקולים קטנוניים הרבה פעמים, והמניע המרכזי שלי הוא הרצון לקבל את תואר הדוקטור, לא ממש עניין אידיאולוגי הרה גורל. אם נתעקש אני יכול להסתכל על העבודה בקונטקסט הצר של תחום המחקר שלי ולטעון שאני מייצג אסכולה שנוטה להאמין שתכונותיהם הפיזיקליות של חומרים קווזי-מחזוריים ניתנות להסקה באמצעות ניתוח מתמטי של תופעת הקווזי-מחזוריות, כשמנגד ניצב מחנה שמעדיף לשים את הדגש על המבנה המולקולרי המקומי. הויכוח בין שני המחנות יכול להתלהט במושב של כנס בינלאומי, אבל בסופו של דבר הוא יישאר ויכוח ידידותי בבסיסו, לכל היותר ישאיר אחריו אי-אילו משקעים אישיים. אני מוכן לראות בויכוח הזה צדדים אידיאולוגיים, אבל אלה רחוקים מאוד מתיאורי הזוועה של וולפסון.
יש, בסופו של דבר, מניע אידיאולוגי אחד אמיתי שמשותף למרבית המדענים שיצא לי להכיר – האמונה שיש משמעות ותועלת בעצם קידומו של הידע האנושי. אפשר, כמובן, להתווכח על סדרי העדיפויות שמעבירים סכומי כסף נכבדים למחקר מדעי על חשבון תקציבים אחרים, אבל אם בזה תתמצה הביקורת של וולפסון הרי שיש תחומים אחרים מפוקפקים בהרבה שניתן למתוח עליהם ביקורת דומה, ואף ביתר שאת. בכל מקרה, שאלת התקציב כבר באמת חורגת ממה שניתן לצפות לו מהמדענים.
שוב, כדי להדגיש את הדברים. המחקר שלי, עם כותרת סתומה שלא אומרת כלום לקורא ההדיוט, ואומרת מעט מאוד אפילו לעמיתים שישבו איתי באותם קורסים באוניברסיטה, הוא מייצג מוצלח בהרבה לעשייה המדעית מחבורת מטגני הכלבים.
על הידע התפעולי והידע המוחלט
וולפסון מקדיש חלק ניכר מהפוסט שלו לפער שבין ידע תפעולי, זה ששמור למדען, לבין ידע מוחלט, זה שלעולם לא נוכל להשיג, גם אם נעמיק לחקור עוד ועוד. הוא גם מתריע מפני אשליית הידע המוחלט שיכולה להיווצר אצל המדען. כדי להדגיש את ההבחנה הזו בוחר וולפסון בדוגמא מצויינת, הוא מרים אבן מן הרצפה ומראה לנו עד כמה נישאר רחוקים מהבנה מלאה שלה, כמה שאלות אודותיה תיוותרנה לנצח חסרות מענה. לא במקרה בוחר וולפסון להמחיש לנו את הידע התפעולי דווקא דרך היכולת להשליך את האבן כדי לפגוע במטרה, בין השורות, סביר להניח, במטרה אנושית. אחר כך, במשפט אחד הוא דוחס כמה סוגים של ידע תפעולי, מכיר בחשיבותו ובתועלת שטמונה בו, אבל הכל בצל הדוגמא הפשוטה הזו, המדע כמאפשר ליידות אבנים באנשים אחרים. מוזר, כי אם נביא בחשבון את מגוון השימושים האחרים, נסמכי הידע התפעולי, שאבנים כאלה משמות להן אולי תשתנה מעט התמונה הזו. הרבה יותר אבנים שימשו את המין האנושי לבניית בתים ולהפקת מחצבים מאשר לפגיעה ולהרס. אבנים כאלה שימשו אותנו גם להעמיק ידע אחר שאינו תפעולי, להסיק מהן תוצאות מרחיקות לכת בשאלות סתומות על עברו של כדור הארץ ושל החיים בו.
מדענים, ככלל, רחוקים מלשגות באשליה שהם אכן מבינים את הטבע הבנה מוחלטת. חמור מזה, רובם אפילו מרוחקים מהידע התפעולי שאמור לגרום להם לחטא היוהרה הזה. כן, הם יכולים להיות מתנשאים כשהם נתקלים בבורות שמתחזה לעומק, והם יכולים להיות מתנשאים גם כשהם נתקלים ברעיון חדש שנוגד את אלה שהם אוחזים בהם, אבל מכאן ועד לטענה שהם מתיימרים לראות בידע התפעולי, שרובם כאמור נעדרים לחלוטין, את חזות הכל, עוד ארוכה הדרך והיא רצופה B-movies עם מדענים מטורפים שרוכנים מעל מבחנות מבעבעות בחיוך שטני.
ברוך שעשני מדען
נזכרתי בכל זה אחרי שכתבתי את פוסט ה"תגיד, יש מה לעשות עם זה?" והבנתי שוב עד כמה אני שמח על היותי בעל רקע מדעי, לא בגלל זלזול בתחומי ידע אחרים אלא בגלל העובדה שהרקע הזה איפשר לי למצוא בקלות עבודה שלא תעורר בי קונפליקטים מצפוניים קשים. כן, רוב המדענים שאני מכיר בהחלט מפעילים שיקול דעת מוסרי בבואם לבחור את מקום העבודה שלהם. אני, לדוגמא, לא הייתי הולך לעבוד במפעל לייצור נשק, יש לי עמיתים שכן בחרו בכיוון כזה. היו לנו שיחות מסדרון בנושא, ובשום מקרה לא מצאתי מולי אנשים עיוורים להשלכות המוסריות של מעשיהם.
ב-Summerland של מייקל שייבון מופיע מדען שנחטף על-ידי כוחות האופל (אמיתיים, כאלה שרוצים להשמיד את היקום כולו) כדי להתגבר על בעיה כימית קטנה שמפרידה בינם לבין מימוש תכניותיהם. בשלב כלשהו של הדרך כבר ברורה למדען המטרה אותה הוא משרת, ולמרות זאת, מרותק לאתגר המדעי הוא ממשיך בעבודתו. וולפסון (ובמידה מסויימת גם אני) היה שמח לשמוע שעמיתיי שבחרו לעבוד בתעשיות ביטחוניות הם בני דמותו של אותו מדען, אבל הם לא. ההחלטה שלהם מעוגנת בהרבה שיקולים מוסריים ופוליטיים. אני יכול להתווכח איתם על ההחלטה ועל השיקולים שהובילו אליה, אבל אני לא יכול לטעון כלפיהם שהם ויתרו על עקרונותיהם בשביל לעסוק במה שמעניין אותם, או בשביל להרוויח משכורת נאה.
מדענים עובדים באוניברסיטאות שמעסיקות מורים מן החוץ וסגל מנהלי בתנאים מחפירים, אחרים עובדים בתאגידים בינלאומיים שמייצרים במפעלים בסין, ויש גם כאלה שעורכים ניסויים בעלי אתיקה מפוקפקת. אבל אלה טענות שקל מאוד להפנות כלפי כל עובד בעולם המערבי. טוב היה לו כל אחד מאיתנו, בין אם הוא מדען, עורך דין, או פועל ייצור, היה מפעיל יותר שיקול דעת מוסרי בבחירת מקום העבודה שלו, ומנסה לשמור על חשיבה ביקורתית. דווקא מדענים, מניסיוני, נוטים לשמר ביקורתיות כזו יותר מאחרים. גם כי הם מודעים למשמעות של מעשיהם, וגם כי הם נהנים מחופש בחירה גדול יותר.
נכון שמדענים הם אלה שהציגו לעולם את מנוע הבעירה הפנימית וגרמו לתוצאות סביבתיות מרחיקות לכת. אבל נכון גם שמדענים הם אלה שמנהיגים את המאבק לנסות ולמצוא מקורות אנרגיה נקיים יותר. הם אלה שבזכותם אנחנו מבינים את ההשפעה ההרסנית שלנו על הסביבה ויכולים לנסות ולתקן אותה. זה לא מקרי שמדעני גרעין רבים נמצאים גם בחזית הפעילות כנגד נשק גרעיני. אבל זה כאמור רק צד אחד של הסיפור.
הצד השני, כפי שאמרתי, נוגע לחופש הבחירה, פועל ייצור יתקשה להכריז שהוא מתפטר בגלל שמקום העבודה שלו חתם על חוזה שמן עם ממשלת סין, למדען זה קל יותר. אנשי מדעי החברה, מנגד, אולי אמונים הרבה יותר על חשיבה ביקורתית, אבל גם חופש הבחירה שלהם מצטמצם בבואם לבחור מקום עבודה. יש הרבה מאוד כסף שמוקדש בימינו לשיווק, לחיזוי וליצירה של טרנדים אופנתיים, והכסף הזה יכול ליפול, בחלקו לפחות, לידיהם של אנשים עם הכשרה במדעי החברה, אם רק יתפשרו על עקרונותיהם, וישקיטו את היצר הביקורתי שלהם. כמדען, ואני מדבר מניסיון, יש לי מגוון גדול בהרבה של תחומי מחקר שבהם אני יכול להשתכר משכורת נאה בלי לחטוא באופן מזעזע לאמת הפנימית שלי. מובן שאף פעם לא אוכל להזדהות באופן מלא עם כל צעד שהמעסיק שלי יבחר לעשות, ועדיין, מצבי טוב בהרבה משל עמיתים שמפתחים אתרי אינטרנט ומקדמים אותם במנועי חיפוש לפי גחמות של לקוחות.
זה לא שמדענים הם ציבור מוסרי ונאור יותר מאחרים, אבל המציאות הנוכחית מאפשרת להם חופש נרחב יותר, ובמידה רבה אפילו כופה עליהם לממש אותו. גם אם אתעלם מכל השיקולים שהובילו אותי להיות מדען אשאר אסיר תודה לעצמי על הבחירה הזו, ולו רק מהסיבות האלה.
* כהערת אגב אני חייב לציין שיש משהו מוזר בטענות חוסר עניין ובתמיהה על התלהטות יצרים כאשר וולפסן בחר לפרסם את המניפסט שלו בבמה שראתה ויכוחים סוערים בשאלות על קיומו ועל אי קיומו של מחבר מובלע. הגדולה של 'הסיפור האמיתי והמזעז של' היא דווקא בהתעלמות מהשאלה את מי זה מעניין, בדיוק כמו במחקר מדעי.
Related posts:
24 במרץ, 2008 בשעה 15:26
אני חושב שגם אתה וגם אסא חוטאים למובן שבו נהוג לדבר על אידיאולוגיה במדע, לפחות בדיסציפלינה של סוציולוגיה של הידע.
הגישה שמדמיינת לעצמה מדענים בעלי אידיאולוגיה סדורה שמתכנסים כדי להמציא המצאות שישרתו את האידיאולוגיה הזו היא גישה פשטנית ולא מעניינת, לטעמי.
ההקשר שבו מעניין וחשוב יותר לדון על אידיאולוגיה במדע הוא ההקשר שבו שואלים עד כמה ההנחות המוקדמות של המדענים, שנובעות מהרקע החברתי שלהם, משפיעות על האופן שבו הם מבצעים מחקרים. לפי הטענה הזו, האובייקטיביות של המדע היא מוגבלת בגלל שקביעת שיטות המחקר והנתונים הרלוונטיים היא סובייקטיבית, ולכן אין משמעות להיות שיטות מחקר ונתונים אלה 'אובייקטיביים'.
אני מכיר את התחום באופן כללי מאוד, ובעיקר את הביקורת על הביולוגיה, אבל דוגמאות בולטות הן:
* מצאו כל-כך הרבה הבדלים בין הפנוטיפ של כרומוזום X לזה של כרומוזום Y בעיקר בגלל שזה מה שחיפשו. החברה שלנו רגילה לחשוב בהקשר של הבדלים בין נשים לבין גברים, וזה משפיע בשתי צורות: ראשית, זה המידע שנאסף. בכל סקר או מחקר שעושים, השאלה הראשונה נוגעת למין. שנית, כשמדען מנסח שאלת מחקר הוא מתבסס על ההנחות המוקדמות שלו, ואחת מהן היא שיש הבדל בין נשים וגברים, ולכן הוא יבדוק את זה. לפי הטענה הזו (שמגובה, כמובן, הרבה יותר מההצגה השטחית שלי כאן), אם היו מחפשים הבדלים בין דברים אחרים היו מוצאים גם אותם.
* בתחום הזואולוגיה, חוקרים בחברות קפיטליסטיות נוטים לתאר התנהגויות של 'חוק הג'ונגל' ושל 'החזק שורד'. בחברות שבהן האתוס הקפיטליסטי חזק פחות, יש יותר ביטוי למחקרים שמראים שיתוף פעולה בטבע. זה, כמובן, משפיע על התפיסה של מה 'טבעי' לעשות…
(ובפוסט הזה מותר לי להגיד – למרות שנושאי המחקר שלי קרובים, אני לא מכיר את התחום הזה לעומקו)
[להגיב לתגובה זו]
24 במרץ, 2008 בשעה 15:26
("מישהו צריך לכתוב דוקטורט על ה-KLF"
אהה, אהה
כמו שאמרו דראמונד וקאוטי.)
[להגיב לתגובה זו]
24 במרץ, 2008 בשעה 15:34
דרומי: ראשית אני מגיב לפוסט של אסא ולא מתייחס לאידיאולוגיה כפי שנהוג לדבר עליה במדע, וזאת בעיקר בגלל שאני לא ממש מבין בתחום.
יחד עם זאת, כשדיברתי על המחקר שלי הזכרתי את מה שלטעמי יכול להיקרא האידיאולוגיה שמאחוריו במובן שמזכיר יותר את מה שאתה מדבר עליו. יש הבדל בין מי שמחפשים את ההסבר במבנה מולקולרי פנימי ולכן יתכננו את הניסויים שלהם בהתאם לבין מי שמחפשים את ההסבר במבנה מתמטי אבסטרקטי שהמציאות היא רק קרוב שלו ולכן יתכננו ניסויים אחרים. אני מבין שההשלכות של מחלוקת אידיאולוגית כזו הן פחות הרות גורל מהטיה אידיאולוגית כמו זו שאתה תיארת, אבל מבחינתי בהחלט מדובר במחלוקת אידיאולוגית.
בכל מקרה, כאמור, אין לי בעיה עם ביקורת כמו זו שנובעת מהדוגמאות שלך, יש לי בעיה עם תמונת המדען שעולה מהפוסט של אסא.
[להגיב לתגובה זו]
24 במרץ, 2008 בשעה 16:32
אח של מיכאל: זה, אם כבר מדברים, הספר שאני מחכה לו בקוצר רוח בימים אלה.
[להגיב לתגובה זו]
24 במרץ, 2008 בשעה 19:07
דרומי: הדוגמאות שאתה מציג אכן בעייתיות, אך הן ודומותיהן מהוות חלק קטן מאד מהמחקר המדעי. רוב המחקר המדעי לא רלוונטי כלל לסוגיות ג'נדריות, גזעיות ואחרות. הבעיה היא שמחקרים בנ"ל סביר יותר שיתפרסמו, כי הם יותר סקסיים. מצד שני, מדענים שעורכים מחקרים כאלה הם (בהכללה גסה) מטבעם יותר אוהבי-סקנדלים. ואוהבי-סקנדלים מתאפיינים יותר בחוסר אתיקה, כי יש להם סקנדל לייצר, ולעזאזל עם impartiality. אני מאמין שמכאן נובעת לפחות חלק מהבעיה.
אם יותר לי לתת אנלוגיה חלקית, זה כמו לשאול את אשר עידן את דעתו על האינטרנט ואז להתלונן שאין ערך לדבריו. אם ישאלו מדען-חברה אמיתי את דעתו על האינטרנט, היא תהיה מורכבת מכדי להתפרסם בעיתון, ומעט מאד אנשים ישמעו עליה.
[להגיב לתגובה זו]
24 במרץ, 2008 בשעה 19:39
אני חושב שהבעייה המרכזית היא שאנשים לא מבינים את התהליך המדעי. הם לא מבינים שהיתרון הגדול של המדע הוא זה שהוא מתקן את עצמו כל הזמן. נכון, יש אידיאולוגיות שמניעות אנשים אבל בסופו של דבר הן לא משפיעות על תוצאות המדע כי לשאלה אם האבולוציה היא עובדה מדעית או לא, לא מושפעת מאם אתה ימני או שמאלני. יש כמה בעיות שאני מוצא בסיקור מדעי ברשת ובעיתונות הכתובה. מעבר לדגש הסנסציוני כותבים נוטים לכתוב בביטחון רב מדי ולא מעבירים את רוח הספקנות המדעית. יש גם נטייה די מעצבנת להקביל טכנולוגיה למדע. אני חושב שאנשים צריכים להבין כמה עקרונות בסיסיים בסטטיסטיקה, עריכת ניסויים וכו' לפני שהם מגיבים לכתבות מדעיות. אנשים גם נוטים לייחס למדענים מניעים זרים בגלל שהם מתנגדים לממצאים שלהם. צריך לזכור שברוב המקרים תגליות מדעיות עומדות בפני עצמן. אפשר תמיד להשתמש בהן לרעה או לטובה, אבל לא המדענים קובעים את השימוש שלהם ולא צריכה להיות להם דיעה שנחשבת יותר בנושאים שקשורים להשלכות של המחקרים שהם עושים.
אלעד אני ממש לא מסכים איתך שמדענים שעוסקים בנושאי ג'נדר או נושאים חמים אחרים יותר מוטים מאחרים. הרבה מהשאלות המעניינות ביותר קשורות למחלוקות פוליטיות או אחרות והם המעניינות ביותר לטעמי.
[להגיב לתגובה זו]
24 במרץ, 2008 בשעה 19:49
כן, אני אפילו לא בטוח שאני מסכים עם עצמי. זה בהחלט לא ברור נאליו, אבלזה מרגיש לי נכון.
נשמע כמו נושא מעניין למחקר.
[להגיב לתגובה זו]
24 במרץ, 2008 בשעה 21:48
ראשית, פוסט מעולה.
שנית, נדמה לי שאתה קצת מקצין את עמדותיו של אסא. ההשתמעות של זריקת האבן היא לא יותר מהשתמעות, ואני לא קראתי אותה אפילו כחלק מטיעון רטורי כולל שבו מדענים אחראים לרוע בעולם. גם דוגמת מטגני הכלבים נעשתה על דרך האד-אבסורדום, ואין בה כדי לטעון שכל המדענים או רובם מטגנים חיות בית זעירות. והאד-אבסורדום הזה שימש להבהרת נקודה משמעותית – זכותו של ההדיוט למתוח ביקורת. הזכות הזו, לעתים, מנוצלת כדי למתוח ביקורת שגויה אולי (ההוביטים), אבל היא חיונית.
ואינך חייב להגיע לטיגון חיות כדי להבין שאנחנו צוברים ידע רב-עוצמה על העולם, ועושים בו שימוש לא זהיר. המצאתו של רובה חדש היא דוגמא נוחה, אבל אפשר גם להצביע פשוט על המצאת הניילון. לקריאתי, אין כאן התרעמות על עצם צבירת הידע המדעי, אלא על חוסר האחריות שבה אנו משתמשים בידע הזה, ומניחים – ובכן… שאם זה עובד, אנחנו כנראה יודעים מספיק. האחריות הזו אינה רק אחריותם של המדענים, היא אחריות חברתית, גורפת. ואסא, ככתב מדע וכהדיוט, שותף לה.
[להגיב לתגובה זו]
24 במרץ, 2008 בשעה 22:38
אלעד – קל מאוד לקחת את הדוגמאות האלה אל הצעקני, אבל העניין הוא שזה בכלל לא צעקני.
האם סקר לבדיקת גורמים לסרטן הריאה* נעשה על ידי מדענים פופוליסטיים? אני לא חושב. אפשר לעשות המון סוגים של סקרים כאלה, אבל המשותף לכולם הוא שבכולם יבחינו בין נשים לגברים. יש להניח שזו תהיה השאלה המשותפת היחידה, אולי למעט גיל. למה? בגלל הנחות תאורטיות כבדות משקל? לא, בגלל שזה מידע נגיש. ולמה זה מידע נגיש? כי מתודולוגיית המחקר שלנו אומרת שהשאלה הראשונה בכל שאלון שהוא היא שאלת המין.
*סתם דוגמא ששלפתי מהשרוול כרגע
[להגיב לתגובה זו]
24 במרץ, 2008 בשעה 23:32
גיל: כן, אני מאמין שההקבלה בין טכנולוגיה למדע היא אחת הסיבות המרכזיות לכעס שהפוסט המקורי עורר בי.
אלעד ודרומי: אני חייב להגיד שהפעם אני מצדד במבקרים. ביקורת כזאת, שמסתמכת על הכרות עם תחום המחקר ועם מתודולוגיית העבודה הנהוגה בו. בדיוק באותו אופן, מצאתי את עצמי מסכים עם ביקורות די חריפות שנמתחו על שיטות העבודה בתחום המחקר שלי כשהן היו מבוססות. אגב, מעבר להתפעלות שלי מהביקורות שדרומי מצטט, אני בהחלט לא בטוח שראוי לנסות ולהתעלם מהבדלי המין במחקר.
איתמר: ראשית תודה. שנית מקצין, ברור שמקצין.
עכשיו בנוגע לתמונה הרחבה יותר, אני לא חושב שאסא אשם במשהו, וסביר להניח שהייתי נוהג בדומה מאוד לו הייתי במקומו. הבעיה היא שאף כלי תקשורת לא יטרח להפקיד צוות של כתבים מקצועיים (בתחומים מדעיים) על סיקור התפתחויות מדעיות, ואנחנו נשארים עם טורים מטושטשי הגדרה ומפוצלי אישיות כמו "השבוע במדע".
טיגון כלבים הוא לא דוגמא לשימוש חסר אחריות בידע שלנו, אלא לדרכי צבירת הידע. ככזה הוא כמובן דמגוגי. אפשר לנהל ויכוח על התועלת שבניסויים בבעלי חיים, אבל מותר גם לסמוך על מבצעי הניסויים האלה שהם עושים אותם לאחר שיקול דעת ארוך, גם אם הוא מוטעה לטעמך, זה עדיין לא שולל מהם צלם אנוש.
כמו שגיל כתב למעלה, יש טשטוש בין טכנולוגיה למדע שאולי עומד בבסיס חלק ניכר ממה שנכתב כאן. אין ספק שיש לנו אחריות חברתית גורפת לבקר את הדרכים בהן משתמשת הטכנולוגיה בהישגי המדע. האם למדענים יש יותר אחריות בתחום הזה? אני מאמין שכן, אבל אני גם מאמין שהגוף האמורפי של קהילת המדענים עומד במשימה הזו בכבוד יחסי.
[להגיב לתגובה זו]
25 במרץ, 2008 בשעה 0:12
השבוע במדע: בעיקרון, אני יצרתי את המבנה הנוכחי של הטור, פחות או יותר. כך שאם כבר, אשמתי היא. הבעיה של הטור הזה לא נעוצה בכך שאין בו צוות כתבים מקצועיים. הבעיה היא שהוא מתפקד בתוך מערכת כללים שפועלת נגדו. הוא מנסה לספק תמונת מצב כלשהי, אולם עליו לעשות זאת במגבלות מקום חמורות ובאופן שימשוך קוראים. זאת באשר לסלקציה. מעבר לכך, הטור אינו חלק מאתר או ערוץ מדע. בנענע מספחים אותו לערוץ החדשות. כתוצאה, הוא לא יכול אלא להיות מפוצל אישיות ומטושטש הגדרה. הוא קול אחד שאינו במקומו. אבל הוא משהו, וגם זאת לטובה.
טיגון כלבים: טיגון כלבים הוא אכן דוגמא לדרכי צבירת הידע, אבל הוא גם דוגמא לכך שיש לנו את הזכות והחובה לשפוט ולבקר הליכים מדעיים. מדענים חשים עצמם מותקפים, לעתים קרובות בצדק. כתוצאה, הם מתקיפים בחזרה. כתוצאה, ביקורת ראויה זוכה להתעלמות. טיגון כלבים פשוט מסביר שלפחות במקרים מסוימים, מותר גם להדיוט למתוח ביקורת.
ניסויים בבעלי חיים: אפשר לנהל ויכוח על התועלת שבניסויים בבעלי חיים. אני מעדיף שלא לנהל את הוויכוח הזה, בעיקר בשל חוסר בעובדות. כך או כך, איני סומך על מבצעי הניסויים שהם עושים אותם לאחר שיקול דעת ארוך. איני סומך על זה כלל. בדיוק כפי שאיני סומך על פקידי האוצר שלי.
אבל אפשר גם לנהל ויכוח אחר, מוסרי. האם מדענים שמבצעים ניסויים בבעלי חיים מאבדים צלם אנוש? ובכן, זה תלוי בהגדרת "צלם האנוש" שאתה מחזיק בה. אישית, אני סבור שאדם שמבצע ניסויים בבעלי חיים מפעיל סוג מיוחד של אוטיזם. גם בניסויים שיש להם הצדקה, בחלק מהמקרים יש שם אדם שרואה חיה סובלת, ובוחר להתעלם מהסבל הזה. הוא לא מאבד צלם אנוש. הוא פשוט מכבה בתוכו משהו.
כל זאת, אגב, מבלי לומר דבר כנגד ניסויים בבעלי חיים. גם אם ניסויים אלו חיוניים, ואני בהחלט מוכן להאמין בכך, הייתי רוצה לשמוע מהעוסקים בניסויים הללו קצת יותר ענווה, קצת יותר צער. בתחום מותקף כמו התחום הזה, מובנת לי הנטייה להתבצר בטיעונים. אבל לעזאזל עם זה, מותר לקחת אחריות על הסבל שאנו גורמים לו. מותר להתבייש בכך. ראוי לעשות זאת.
טכנולוגיה ומדע: איני יודע אם הגוף האמורפי של המדענים עומד במשימה הזו. באמת שאיני יודע. כפי שהערת בצדק, מעט מאוד מדע מגיע לעיתונות, וגם זה מדע מסוג מסוים. ובכל זאת, גם כאן הייתי רוצה לשמוע מדענים רבים יותר משמיעים קול כנגד חלק מהשימושים שנעשים במדע שלהם. הייתי רוצה לראות במדע יותר אנשים מהסוג שאנחנו רואים במחשוב וטכנולוגיה, אנשים כמו טים ברנרס לי; הייתי רוצה לראות פחות מדענים משתמשים ב"התקדמות מדעית" כהצדקה אוטומטית, ויותר מדענים שהתקדמות היא מבחינתם רק שיקול אחד מתוך כמה. הדברים האלה קיימים, כמובן. האנשים האלה שם. אבל כמה הם? עד כמה אנו שומעים אותם בתוך השיח הכללי?
והערה: מדע זה סבבה. התקדמות מדעית זה סבבה פלוס. המדע מותקף פעמים רבות בחוסר צדק או הגינות, ולעתים קרובות מדי מתוך בורות מוחלטת. אבל לעתים קרובות באותה מידה הפכו הטיעונים שבהם מגן המדע על עצמו לרציונליזציות, שמצדיקות התנערות מאחריות ולעתים, כן, גם מעשי נבלה. בשיח הציבורי נעשה הוויכוח על המדע לוויכוח בינארי, שמותרות בו רק שתי עמדות קצה. אבל האמת, כצפוי, מורכבת יותר. זו סקאלה, ונדמה לי שעל הסקאלה הזו, אתה, אני או אסא איננו כה רחוקים זה מזה.
[להגיב לתגובה זו]
25 במרץ, 2008 בשעה 0:46
(זהירות תגובה ארוכה)
סליחה שאני קצת סוטה מהנושא המקורי ומגיב דווקא בתגובה לנדב.
אני מסכים שמדענים מחפשים הרבה פעמים מתחת לפנס כלומר מחפשים הבדלים איפה שאפשר לצפות להם. גברים-נשים זה הבדל שזועק לשמיים ואכן, למה לא להתמקד בו?
אחרי שהתקבלו תוצאות בהתאם לחלוקה מגדרית, אפשר (ואני בטוח שעשו) גם בחינה של השונות בקבוצות מעורבות ואני מניח שגילו שהשונות בקבוצות המעורבות גבוהה מהשונות בקבוצות ההומוגניות. נניח סרטן השד – אני בטוח שהשכיחות עולה בקרב נשים וזה לא בגלל שחיפשו תחת הפנס (דוגמה דמגוגית אבל הנקודה ברורה).
העניין הוא שאי אפשר (זמן, כסף) לבדוק את כל התיאוריות האפשריות ומדען טוב הוא זה שמחפש בדיוק מתחת לפנס. מדען טוב הוא כזה שיש לו אינטואיציה לאן להאיר עם הפנס כדי ליצור את המודל – כדי לראות את העצים שמרכיבים את היער.
ועכשיו קצת יותר לעניין -
אולי כדאי להתחיל מקון (לא קראתי את כל הספר) – לא סתם הספר נקרא המבנה של *מהפכות* מדעיות ולא המבנה של קיבעון מדעי. גם אצל קון מה שמעניין הוא המהפכה והחידוש שאכן מגיעים מפעם לפעם.
ברור שלמדענים יש אג'נדה מודעת (לחלקם) ואג'נדה לא מודעת (לכולם) וברור שהמדע מתקדם בהתאם לאג'נדות השונות, בהתאם לפרדיגמות המקובלות ובהתאם למה שמעניין את המממנים, בהתאם לפרדיגמות השולטות וכו' אבל כמו ששחר כתב – מעטים הם העיתונאים שמסוגלים להצביע על הבעיות האמיתיות במחקר ספציפי או אפילו על הקורפוס המדעי הרלוונטי לתחום מסויים. וגם אם העיתונאי הבין את המחקר לעומקו, הסיכוי שהוא יצליח להעביר את זה לקהל הקוראים (במדיום העיתונות הפופולרית) הוא שואף לאפס.
כלומר זה נכון שלמדענים יש תחושה מוסרית ונכון גם שחלקם מתעלמים ממנה או לחלופין חוקרים על פי האג'נדה שלהם (מה עדיף?) אבל כל הטענות האלו רלוונטיות יותר לעיתונאים המסקרים. הנה מקרה אחד – ממדעי החברה דווקא:
http://www.sciencefriction.net/blog/2008/02/15/77/
נדמה לי שבמדעי הטבע חוסר ההבנה העיתונאית (ולפיכך ההתמקדות בסנסציות) בולט עוד יותר.
ואחרי שכתבתי כל כך הרבה זה הזמן גם לחשוב שוב ולראות אולי אני פשוט טועה (אוי, כמה קל לי לכתוב על הפילוסופיה של המדע בלי להבין בזה באמת). אבל לפני זה – שחר – באמת יופי של פוסט.
[להגיב לתגובה זו]
25 במרץ, 2008 בשעה 1:04
אני חושב שבעייה מהותית של סיקור מדעי היא חובבנות לשמה של העיתונים השונים. לוקחים אנשים שלא ממש מבינים במדע ומבקשים מהם לחפש כל מיני ידיעות עסיסיות לדווח עליהם. יוצא שמסקרים דברים בצורה רנדומלית לחלוטין והרבה פעמים אם נטייה לזלזל במדע (תראו מה מדענים אומרים).
זה לא סיקור מדעי רציני. בשביל סיקור רציני צריך מישהו שמבין בתהליכים מדעים, אבל הכי חשוב צריך מישהו שישים את הדברים בהקשר הנכון. כולם יודעים שמחקר בודד לא אומר שום דבר אז רצוי לדעת מה אומרים מחקרים אחרים ומה הפרדיגמה השלטת בתחום. הסיקור השטחי מזיק למדע כי אנשים קוראים יום אחד שקפה טוב לבריאות ויום אחרי זה שהוא רע ולא יודעים למי להאמין. הייתי אומר שרצוי שכל פעם שמצטטים מחקר מסוים רצוי לראיין מדען שעוסק בתחום כדי לקבל פרפסקטיבה על הנושא, אבל אני אמשיך לחלום.
[להגיב לתגובה זו]
25 במרץ, 2008 בשעה 6:12
תגובה קצרה מאוד, אני חייב לצאת עכשיו ולא ברור מתי יהיה לי זמן בהמשך היום
איתמר: זה קצת מוזר, אבל עד היום בכל פעם שהייתי צריך להשתמש בקידום הידע האנושי כתירוץ אידיאולוגי למחקר שלי או של כל אחד אחר זה היה כדי להתגונן בפני מבקרים חיצוניים שניסו להבין מה בדיוק אפשר יהיה לעשות עם זה, איך אפשר יהיה להנפיק את זה, ומה זה יידע להפעיל בסופו של דבר. עכשיו אני משתמש באותו ציוק בדיוק והוא נשמע כמו הקרבה של שיקולים מוזריים ואנושיים לטובת אותן שאלות בדיוק שרציתי להדוף אז.
[להגיב לתגובה זו]
25 במרץ, 2008 בשעה 8:25
אורן – אני מאוד מסכים איתך, אבל הטענה שלי היא שצריך לבדוק מדי פעם איפה נמצאים הפנסים.
הטענה שלי לא באה להגיד שהמדע לא בסדר, ושאנחנו צריכים לפתח מדע אחר, שלא תעמוד מאחוריו אידיאולוגיה. הטענה שלי היא בדיוק שזה בלתי אפשרי, ושכל מדע מערב אידיאולוגיה. זה לא אומר שמדע הוא פסול, זה אומר שכשאנחנו בוחנים את התוצרים של הפעילות המדעית אנחנו צריכים להיות מודעים לעובדה הזו, ואם צריך אז מותר לפעמים גם לחפש את האידיאולוגיה (מתוך ידיעה שלא תמיד נמצא, או שלא תמיד היא תהיה רלוונטית).
הנקודה החשובה פה היא תהליכי הגומלין בין מדע לאידיאולוגיה. כי אחרי שהחברה אמרה למדען שמה שחשוב זה ההבדלים המגדריים, והוא חיפש ומצא הבדלים בין גברים ונשים- אז בדיוק התוצרים של המחקר ישמשו כדי לחזק את הטענה המקורית, שיש הבדלים בין גברים לנשים.
[להגיב לתגובה זו]
25 במרץ, 2008 בשעה 8:30
שחר, אני מתעלם לרגע מהדיון המרתק שהתפתח וחוזר לפוסט שלך: תודה על הפיתוח הסבלני של הנקודה והמענה המושכל למלעיזים. מה שמעניין שאלה שמנסים להשתמש בקוהן כדי לחפות על רגשי הנחיתות שלהם כלפי משהו שהם לא מבינים ו/או מרגישים מאויים ממנו חוטאים לנקודה המקורית שלו. אם יש מקום בו אפשר לראות הטייה אידיאולוגית זה דוקא במדעי הרוח, כי קוהן לא התכוון לנגח את המדע אלא להבין איך הוא מתנהל, איך הידע מנוהל ועובר רקונטקסטואליזציה מדור לדור, וכל זאת ברוח כתביו המאוחרים של ויטגנשטיין (שלא טבע את המונח פרדיגמה, אבל הוא נגזר באופן מיידי מ"על הוודאות") הוא בעצמו היה הרבה יותר זהיר מלהסיק מסקנות ערכיות בקשר להתנהלותו או אפיסטמולוגיות בקשר לאמיתות ממצאיו. זה לא נגזר אוטומטית מכך שהממצאים של חוקרים אינם נכונים רק מכיוון שההתנהלות שלהם בדרך לשם הייתה אנושית (קבעונות והשתחררות מהם, לבטים, מאבקים וכו'). כמו שכתבת, ההתנהלות של המדע כקבוצה גדולה הוא הכוח שלו, ואת הפרטים יש לשפוט, גם מבחינה ערכית, כמו בתוך כל קבוצה אחרת.
[להגיב לתגובה זו]
25 במרץ, 2008 בשעה 12:32
היי שחר.
קודם כל, תודה על פוסט התשובה המעולה ועל הפינגבאק לפוסט שלי. אני גם מסכים עם הרבה מאוד ממה שכתבת שם. אכן, העיתונות, (כולל אני) לא רואה הרבה משום דבר שאותו היא מסקרת. היא לא נמצאת בפגישות הפוליטיות שמתרחשות מאחרי הקלעים, היא לא מסוגלת להבין את עבודת השטח היומיומית, הרצינית, שמהווה בעצם את המציאות של המדען, או המשפטן או החייל, או השוטר וכן הלאה. ואתה יודע מה? אני מסוגל להזדהות עם העצבים בפוסט הזה. אם איזה שלוך שלא מבין כלום, או מבין די מעט בתחומים שבהם אני העמקתי היה מתחיל לכתוב דברים בנימה עוקצנית, חוטא לא פעם בבורות יהירה, ומטיל ביקורת בלא להבין את העומק, המורכבות והיופי של התחום שלי, הייתי בהחלט עשוי להתעצבן.
עם זאת, אכן ישנה תמונה רחבה שמתקבלת כאשר אתה מוכן להסתכל בה. ישנם רבים מאוד שמבחינים בה. חלקם מדענים בעצמם. בתמונה הרחבה הזו, המין האנושי נמצא ככל הנראה קרוב להכחדה עצמית. אין אשמים במצב הזה. איש איננו חכם דיו כדי להיות מוחזק אשם. אולם תחום צבירת הידע הזה שנקרא בפינו מדע, וליתר דיוק ההפעלה הפזיזה מאוד שלנו אותו, משחק במצב הזה תפקיד קריטי. זה פשוט לא היה אפשרי בלעדיו. ולא בהכרח המדעים המדויקים בלבד, כפי שאתה עצמך הראית. רק הסתכל על נזקיהן של האידיאולוגיות הגדולות של המאה הקודמת, ועל נזקיה של התורה הקרויה בפינו כלכלה. את התמונה הרחבה הזו אני משתדל לשדר בכתבות שלי. אתה באמת מעוניין לערער עליה?
שמעתי שישנן ככל הנראה כ-80 מזוודות גרעיניות שאין ידוע מיקומם. הן אבדו כאשר בריה"מ נפלה, ואיש איננו יודע היכן הן. ישנן אלפי פצצות אחרות הנמצאות בידיים של גופים "רשמיים" ואיש איננו יודע מה הן יעשו איתן. ישנו אי של פלסטיק בגודל ארה"ב הצף באוקיינוס השקט. פליטות הגזים מהתעשייה, כלי הרכב, וכולי- ככל הנראה מחממות לנו את הכדור. מחקרים שהתפרסמו במהלך השנה שעברה חזו קריסה אפשרית של המערכת האקולוגית שלנו באמצע המאה הנוכחית. ואפשר להמשיך כך עוד ועוד ועוד. יש כאן בכל זאת איזו תבנית, לא? איזה משהו שאפשר לבנות סביבו טיעון לא לחלוטין מגוחך. אולי כזה שמציע שהחיבור בין העיסוק המדעי לבין מוסדות אחרים, כגון תעשייה, פוליטיקה וכן הלאה, נעשה באופן מעט בלתי אחראי במהלך המאה האחרונה? אולי?
ויכול להיות שגם אם אני לא מבין שום דבר בפרטי המחקר שלך, אני עדיין יכול לומר שזה בלתי אחראי להעמיד את הציור היפה שציירת לשירותם של אנשים העלולים לעשות בו שימוש שימיט אסון עלינו או על מישהו אחר?
אני יכול לבקש ממך לקחת אחריות על אומנותך, גם אם אני לא מבין בה דבר?
אני עוסק באומנויות לחימה. נניח שאני משכיר את אומנותי לשירותו של איזה מאפיונר. מה, אתה צריך להבין משהו בעקרונות של ייצור כוח פיזי, בעבודה עם שיווי משקל, או איכות תנועה, או דיוק, בכדי לומר לי שזה לא בסדר מה שאני עושה? מה אתה יודע על שעות האימון שאני משקיע מדי יום ביומו כדי להצליח להשתלט על איזה עיקרון או ניואנס. אולי כלום. אבל זה לא משנה דבר. אם אני משתמש ב"אגרוף המהרישי המשתין בקיר" בכדי לעשות חור בבטן של מישהו שעיצבן את מוטי מלך הקופים, אני עושה משהו דפוק. ואתה יודע את זה בלי להבין שום כלום באומנות שלי. ואני אומר לך שיש אנשים באומנות שלך שעושים דברים דפוקים. הם לא מיוחדים בזה. אבל בניגוד לאחרים, הם רוחצים בניקיון כפיים שמספקת להם תרבותם. והגיע הזמן שהם יתעוררו.
(אגב, רוב המחקרים המדעיים בכלל אינם נעשים כיום במסגרות אקדמיות, הם נעשים עבור צבאות העולם, חברות קוסמטיקה, תרופות, טבק, מכוניות, הייטק וכדומה. זה נכון שישנם הרבה מדענים שעוסקים דווקא בניסיון לשפר את המצב. אבל הם מיעוט לעומת אלה שעוסקים בשימון הגלגלים והוספת הדלק למכונה הכלכלית.)
לגבי ידע תפעולי מול כזה שהינו מוחלט. מכיוון שהגדרתי ידע תפעולי כידע חלקי אך אמיתי על העולם, אין שום דרך שבה מדענים הצליחו למצוא ידע שחורג מהתחום התפעולי. אלא אם כן אתה מנסה לטעון שיש במקרה איזה מודל-בודהא כזה שמסביר הכול, כל הזמן, חבוי באיזה מרתף סודי ב- MIT.
זו איננה איזו טענה אפיסטמולוגית יוצאת דופן, פוסטמודרניסטית, דקוסטרוקטיבית או כל מילה אסורה אחרת. חזרתי על אמת בסיסית שמוכרת ומקובלת מראש על הממסד המדעי שמעדיף בכל זאת להתעלם מהשתמעויותיה במציאות, בגלל סיבות פסיכולוגיות וכלכליות.
לגבי ההוביטים, לי זו נראתה סערה בכוס בומבדיל, ועדיין נראה כך. לא משום שהמחקר לא מעניין, יהיה נחמד לדעת מה באמת היה שם. זו סערת הרגשות שהייתה קצת מצחיקה בעיני. אבל אולי זה לא באמת מצחיק ואני בעצם בור מוחלט.
שיהיה.
פרשיית מטגני הכלבים. כמו שאיתמר אמר בתגובה שלו, הדוגמא הזו נועדה להיות קיצונית (אם כי, הייתי רוצה לומר שהיא עלתה במוחי בעקבות כמה פרוטוקולים של ניסויים שהגיעו לידי לפני זמן מה). אולם בלי קשר, הצורה שבה חלק לא קטן מהמדענים משתמש בבעלי חיים הוא חולני וגרוטסקי. התועלת איננה רלוונטית בעיני. איתמר דיבר על זה יפה מאוד. כך שלא אוסיף.
עניין האבן. לא התכוונתי לרמוז לשום דבר בדוגמא הזו. היא פשוט עלתה במוחי ככה. אולי מכיוון שאני עצמי מדי פעם מנסה לפגוע בדברים עם אבנים.
לבסוף, אני מקבל את הביקורת שלך על העיתונות ועלי. היא בלי ספק נכונה. האם אתה יכול לקבל שהביקורת שלי, בנפרד מכך, איננה מופרכת מעיקרה? האם אתה מוכן לקבל שיש לה מקום?
האם מותר בכלל, להשקפתך, למישהו שאיננו מדען לבקר מדענים?
[להגיב לתגובה זו]
25 במרץ, 2008 בשעה 14:45
אה כן, שכחתי. אני נענה לאתגר שלך. סתם, בשביל הכיף.
שלח לי את תקציר העבודה שלך.
[להגיב לתגובה זו]
26 במרץ, 2008 בשעה 10:51
1. פיינמן אמר פעם ש"פילוסופיה של המדע היא למדענים כמו אורניתולוגיה לציפורים" אם זהו אכן המצב אז "סוציולוגיה של המדע היא למדענים כמו שפליאונתולוגיה היא לדינוזאורים"
2. דרומי, הטענה שלך לגבי זואולוגיה היא פנטסטית ומנוגדת למה שאני יודע (תיאוריות אבולוציוניות מרכזיות בעד אלטרואיזם ושיתוף פעולה התפתחו באנגליה וארה"ב הקפיטליסטיות, דווקא כאן, בשנות ה-70, פותחו תיאוריות של אפס אלטרואיזם). למעשה, הטענה היא כל-כך פנטסטית שהייתי רוצה קישור/מקור בבקשה.
[להגיב לתגובה זו]
26 במרץ, 2008 בשעה 12:04
ימים לחוצים מאוד, ואין לי הרבה זמן לנסל תגובות, שו משהו קצר:
איתמר (וגם אסא): כבר מזמן גיליתי שאת הויכוחים המעניינים והפוריים באמת אפשר לנהל רק עם מישהו שקרוב אליך יחסית בעמדותיו. לשחוק שוב את אותם טיעונים נושנים בויכוח ממוחזר עם חסיד ניו-אייג' שרואה במדע את גילומו של הרוע עלי אדמות זה חסר תועלת באותה מידה שזה משעמם. דווקא כיוון שכולנו יוצאים מנקודות הנחה קרובות גם בנוגע לצורך ולחשיבות של הנגשת מדע לציבור הרחב, וגם בנוגע לחשיבות של שיקולים מוסריים בעבודה מדעית אני חושב שיש קרקע נוחה לויכוח פורה יותר.
לצערי, כאמור, קצת קשה לי להשתתף בויכוח עכשיו. אשתדל להתפנות קצת יותר בקרוב.
אסא: היענותך לאתגר נרשמה. יש לי כרגע אבסטרקטים של שני מאמרים מרכזיים בתזה,אנסה להוסיף להם קצת רקע ולשלוח בהקדם.
בנוגע לשאלה המרכזית שלך – כן, אני בהחלט מאמין שהדיוט יכול למתוח ביקורת על מדענים. נדב הוא אמנם לא הדיוט, ובכל זאת, לצורך העניין, הביקורת שהוא השמיע יכולה להגיע גם מהדיוט, והיא נשמעת לי כמו ביקורת לגיטימית ומעוררת מחשבה. בלי קשר, יש הבדל גדול בין מתיחת ביקורת על מדענים (כמו זו שאתה מותח בנענע) לבין הפיכתה לביקורת על המחקר המדעי ככלל. אני חושש שבין אם במתכוון ובין אם לאו, הטור שלך חוטא ביצירת אווירה של ביקורתיות כלפי המחקר המדעי בכללותו, כשהוא עושה את זה דרך אנקדוטות שחלקן אכן ראויות לביקורת ארסית.
עוד הערה קצרה לסיום: לכל אורך הכתיבה שלפוסט הזה התלבטתי ארוכות איך להתייחס אליך. כיוון שאנחנו לא מכירים בחרתי בפנייה הרשמית של שם המשפחה, למרות שהיו לי ספקות בנוגע אליה. אני מקווה שהיא לא צרמה לך.
[להגיב לתגובה זו]
26 במרץ, 2008 בשעה 13:32
מסתבר ש-XKCD קוראים עברית. הנה ההתייחסות שלהם לנושא:
http://xkcd.com/401/
[להגיב לתגובה זו]
26 במרץ, 2008 בשעה 16:09
אגב, לגבי כל הנושא של המין. אני חושב שבצדק רב מכניסים את השאלה הזו לכל שאלון. קודם כל זה לא עולה שום דבר, אבל מה שיותר חשוב, גברים ונשים אכן שונים זה מזה במרכיבים רבים ומסיבות שונות. אם אפשר לקבל מידע על ההבדלים ביניהם אז למה לא?
[להגיב לתגובה זו]
26 במרץ, 2008 בשעה 21:53
הולך היום – אי אפשר לקבל הפניות מסיבה עיקרית אח – אין לי כאלה. בכוונה הוספתי הסתייגויות בסוף התגובה שלי. הדוגמא של הנשים\גברים דווקא מבוססת על מספר מחקרים שקראתי בעבר. הדוגמא של הזואולוגיה מבוססת על משהו ששמעתי פעם ממישהו, ואם אתה טוען שאין סיכוי שהיא נכונה, כנראה שאתה יודע מה שאתה אומר.
גיל – יש הרבה מאוד שאלות שאפשר להכניס למחקר. ראשית, לא נכון שזה לא עולה שום דבר – כשעושים סקר, אחוזי ההיענות עולים ככל שהסקר יותר קצר. אבל חשוב יותר – אתה מתאר כאן מנגנון שמזין את עצמו. אם בכל סקר מכניסים את נושא המין, לא מפתיע שמתגלים הרבה הבדלים בין נשים לגברים. מעניין כמה הבדלים היינו מוצאים בין גבוהים לנמוכים אם היינו מכניסים את נושא הגובה לכל שאלון.
[להגיב לתגובה זו]
27 במרץ, 2008 בשעה 8:18
דרומי, למה זה לא מפתיע? הרי זה ששואלים שאלה מסוימת לא אומר שתתקבל תשובה בכיוון מסוים. כמי שעוסק במחקרים במדעי החברה אני יכול לומר לך שהלוואי שכל שאלה שהייתי שואל הייתה נותנת לי את התשובה שרציתי. קל וחומר כשמדובר בשאלות שאין מאחוריהן שום תיאוריה. הרבה יותר לא סביר לקבל הבדלים. אם כבר מתגלים הבדלים כאלו צריך לראות במה מדובר. לפעמים ההבדלים זניחים או ממש לא רלוונטיים למחקר ואז פשוט לא מתייחסים אליהם, אבל במקרים אחרים עומד מאחוריהם משהו. ברור שרצוי לקצר בסקרים אבל שאלה כל כך בסיסית וקלה ממש לא מאריכה את השאלון.
בנוגע לגובה, בהחלט יש הבדלים ידועים בין נמוכים לגבוהים בהרבה משתנים חברתיים ואני לא אופתע אם יגלו הבדלים כאלו אם ישאלו. אבל השאלה היא לא מה מוצאים, אלא מה עומד מאחורי ההבדלים הללו. האם מדובר במשהו מהותי? סתם קוריוז? ארטיפקט? לא בונים תיאוריות על כל הבדל אקראי שנמצא.
[להגיב לתגובה זו]
27 במרץ, 2008 בשעה 11:33
גיל – אם תחפש מספיק, תמצא הבדלים (בטח לא צריך להזכיר לך את חוק המספרים הגדולים, נכון?). ואם מראש אתה מניח שיש הבדלים מהותיים בין נשים וגברים, אתה לא תתקשה להסביר את ההבדלים האלו לכשימצאו. החוקר הבא, כמובן, יוכל כבר להוסיף 'כידוע, יש הבדלים ניכרים בין גברים לנשים (ראו למשל גרינגרוז 2008)', ולהסביר למה הוא מחפש הבדלים בין גברים לנשים.
חוץ מזה, אתה סותר את עצמך. אם 'השאלה היא לא מה מוצאים, אלא מה עומד מאחורי ההבדלים הללו', ו'לא בונים תיאוריות על כל הבדל אקראי שנמצא', למה לשאול לגבי מין כשהוא לא חלק משאלת המחקר?
רק כדי להבהיר – אני לא טוען שאין הבדלים, ביולוגיים או אחרים, בין גברים ונשים (טענה שמעידה על אומרה בעיקר שהוא לא ראה גבר ואישה מימיו). אני טוען שהמרכזיות של האבחנה המגדרית בתרבות שלנו משפיעה על המרכזיות של האבחנה הזו במגדר, שבתורה מייצרת מחדש את האבחנה התרבותית.
[ציניות]
וחוץ מזה, 'לא בונים תיאוריות על כל הבדל אקראי שנמצא' – רק אם אתה לא עמוק מדי בעניין של publish or perish.
[/ציניות]
[להגיב לתגובה זו]
27 במרץ, 2008 בשעה 17:43
דרומי, השאלה למה אתה מתכוון בהבדלים. דווקא חוק המספרים הגדולים לא אומר שיהיו הבדלים אלא שהתוצאות יתיישרו לפי ההתפלגות בפועל, כך שאם אין הבדלים באמת זה יבוא לידי ביטוי. מה שנראה לי שאתה מתכוון אליו זה שבמדגמים גדולים מאוד כל הבדל יהיה מובהק סטטיסטית. מכיוון שתמיד יהיו הבדלים זעירים זה יראה כאילו יש הבדלים אבל זה לא באמת ככה. אם אתה מגלה למשל שגברים מוציאים 90 במבחן מסוים ונשים 89.5, גם אם ההבדל הזה מובהק אין לו שום חשיבות.
כשאני אומר שאני מניח מראש שיש הבדלים בין גברים ונשים אני מתכוון שמכיוון שידוע שגברים ונשים שונים בתחומים שונים אפשר לצפות להבדלים גם בתחומים אחרים. זה ממש לא אומר שאני בהכרח אוכל למצוא הסבר להבדלים הללו. אם ההבדל יהיה מפתיע אני אצטרך לחשוב למה הוא התרחש ולתכנן מחקר שיבדוק אותו ספציפית תוך שלילת הסברים אחרים. הסברי אד הוק קל למצוא, אבל זה לא אומר שהם נכונים ולכן כל הסבר שנמצא בצורה אקראית חייב להיבחן בנפרד כדי להוכיח שהוא לא מקרי.
כמו שאמרתי, שואלים לגבי מין מכיוון שיש סיכוי מסוים שיהיו הבדלים בין גברים ונשים ובמקרים רבים ההסבר הזה יכול להעיד על תופעה שלא חשבנו עליה. תחשוב למשל על תרופות חדשות שיוצאות לשוק. האם חוקר שלא סבור שיש השפעה שונה של התרופות לא צריך לבדוק הבדלים בין המינים בתגובה לתרופה? בוודאי שהוא צריך מכיוון שאם התרופה פועלת בצורה שונה על גברים ונשים היינו רוצים לדעת את זה ויש לזה השלכות גדולות. בדיוק באותה מידה, אם יש הבדלים בין נשים וגברים באיזה מבחן קוגנטיבי זה יכול להוביל אותך לגילויים מדעיים חדשים.
אגב, הייתי מאוד שמח לו היו מתגלים הבדלים כאלו גם לגבי תחומים אחרים, רק שמהניסיון שלי ושל אחרים זה כמעט לא קורה. דווקא בגלל שאנחנו יודעים שיש סיכוי גבוה יותר למציאת הבדלים בין גברים ונשים יש הצדקה לשאול על זה.
לגבי ההבחנה המגדרית אני חולק עליך בשני מישורים: א. אני חושב שבמקרים רבים היא לא מגדרית אלא מינית (כלומר נובעת מהביולוגיה ולא מהחברה) וב. וזה מתקשר לפוסט המקורי, אני לא חושב שההבדלים הללו מייצרים אבחנות מגדריות. אם יש הבדלים כלשהם בין גברים ונשים רצוי לדעת אותם ולא לנסות לטאטא אותם. הפרשנות שנותנים להבדלים הללו היא זו שיוצרת את ההבדלים. האם חוקרים לא צריכים לדווח על הבדלים כאלו רק בגלל החשש שיעוותו את הממצאים שלהם? זה בדיוק כל הנושא של חופש אקדמי.
[להגיב לתגובה זו]
28 במרץ, 2008 בשעה 7:07
"לכל תהליך יש סקאלת זמן אופיינית. (…) העובדה שחצי שעה, שלא לדבר על כמה דקות, מהווה פרק זמן זניח אל מול סקאלת הזמן הטבעית של תהליכים כלכליים הופכת חסרת חשיבות."
לתומי חשבתי שלתנודות בשער המעו"ף אין קבוע זמן אופייני, כשם שאין קבוע זמן אופייני לתנודות במשרעת גלי הים ובעוצמת רעידות האדמה. אני מניח ששעות הפתיחה והסגירה של הבורסות מכניסות מחזוריות יממית מסוימת לתנודות, אך היא עדיין אמורה להיות קטנה בהשוואה להספק התנודות האקראיות.
שקלתי לרוץ לגוגל סקולאר ולרענן את זכרוני לפני שאעיר זאת כאן, אך העדפתי להסתפק בשני קישורים לוויקיפדיה, בתקווה שהתשובה מונחת במרחק שני קליקים מהם (:
http://en.wikipedia.org/wiki/Scale_invariance
http://en.wikipedia.org/wiki/Pink_noise
שבת שלום,
ליאור
[להגיב לתגובה זו]
28 במרץ, 2008 בשעה 13:09
ליאור: ראשית תודה על הלינקים, את מושג הרעש הורוד לא הכרתי (גם אם בתופעה עצמה נתקלתי פעם בעבר). בכל מקרה לא לחלוטין ברורה לי הטענה שלך. לתהליכים כלכליים יש סקאלת זמן אופיינית, יש זמן פרופגציה להפרעה שהתחילה עם איזו בעיה לא ברורה בשוק המשכנתאות האמריקאי, בסופו של דבר המשבר הזה מצליח לגרור את כל הבורסות בעולם למטה. אני לא ממש מבין בתחום, אבל ברור לי שיש כאן תהליך שאין טעם להסתכל עליו במרווחים של חצי שעה. מה שיש זה איבר רעש (אולי ורוד, אם אתה אומר) במשוואה עלומה שמתארת את מדד המעו"ף.
דווקא קיום של איבר רעש כזה מחזק את הטענה המקורית שלי (ולצורך העניין לא חשוב אם יש לאיבר הזה סקאלת זמן אופיינית או לא) כיוון שאם לתהליכים המשמעותיים יש סקאלת זמן ארוכה (ימים, שבועות, חודשים) כל מה שתצליח לראות במרווחים של חצי שעה יהיה רעש, לא?
מצד שני אולי אתה טוען שאין באמת תהליכים, שכל מה שאנחנו רואים הוא רק רעש ושתנודות בבורסה הן אקראיות לחלוטין. כיוון שהרעש הזה הוא ורוד אין לו סקאלת זמן אופיינית ולכן נטעה לראות תקופות ארוכות שבהן הרעש מצטבר לכיוון אחד כמשקפות תהליכי עומק כלכליים בעוד שהן בסך הכל רעש?
אתה יודע מה? אני דווקא מוכן לקנות את הפרשנות השנייה, אבל המשמעות שלה היא שאין טעם בדיווח מהבורסה או במחקר כלכלי בכלל, לא?
רק עכשיו שמתי לב שהתגובה שלך הצריכה אישור (בגלל הלינקים שנכללו בה), סליחה על העיכוב בפרסומה.
[להגיב לתגובה זו]
28 במרץ, 2008 בשעה 13:24
ניסיון מאוחר להשלים עוד קצת תגובות (שוב אני נאלץ לקצר)
איתמר: אני לא מבין למה אתה חושב שמדענים עורכים ניסויים בבעלי חיים בלי להקדיש לכך מחשבה ושיקול דעת? לא אמרתי לך שאתה צריך לקבל את שיקול דעתם חס וחלילה. כל מה שטענתי, מתוך היכרות שטחית מעט עם התחום, הוא שעורכי הניסויים בבעלי חיים מודעים לפולמוס, שאף אחד מהם (כמעט, תמיד יש הפרעות נפשיות, בכל מקצוע) לא שואב הנאה מסבלם של בעלי החיים. אתה יכול, כאמור, לנהל איתם דיאלוג בנושא, אבל אל תניח שאתה מגיע עם יתרון מוסרי אל חבורת טכנוקרטים קרים וערלי לב.
אסא: אין ספק שיש תמונה עגומה, למרות שהכחדה עצמית נשמעת לי קצת מוגזמת. אבל לתחושתי, האנשים שמתריעים מפני תוצאותיה האפשריות של התמונה הזו הם בעיקר מדענים (אם נבחן את נושא ההתחממות הגלובלית לדוגמא). אם נחשוב על המצאת הניילון שאיתמר הזכיר אותה, הרבה זמן עבר מאז המצאת הניילון, ומדענים כמעט ולא היו מעורבים במה שקרה לניילון מאז. יכול להיות שראוי היה לצפות מממציאי הניילון להפגין יכולת חיזוי מדהימה ולהבין שהם עלולים לגרום לאסון אקולוגי, אבל זה נשמע לי מוגזם.
בקשר לידע התפעולי שלי הטענה היתה שמרבית המדענים רחוקים מידע תפעולי ברמה של אפשרות "ליידות את האבן" ולא שיש להם ידע עמוק יותר.
[להגיב לתגובה זו]
28 במרץ, 2008 בשעה 16:44
תודה שחר. אני מניח שיש כל מיני קבועי זמן אופייניים לתהליכים כלכליים, גם כאלה שנמדדים בדקות, גם כאלה שנמדדים בימים ובחודשים (תשקיפים רבעוניים) וגם כאלה שנמדדים בשנים. אם מקבלים החלטות (או סתם לחץ דם גבוה) לפי שינויים רגעיים בשערי המניות, מפספסים את קבועי הזמן הללו.
אין לי מושג עד כמה המחזוריות בתהליכים הללו משמעותית ביחס לתנודות האקראיות, להן תמיד ניתן למצוא הסברים משכנעים בדיעבד בעיתונות הכלכלית. נדמה לי שיצחק בן-ישראל מתייחס לדיווחים הללו בספרו "הפילוסופיה של המודיעין", אך אולי הוא מסתפק בהתייחסות לעיתונות הספורט.
אין לי מושג גם עד כמה התהליכים המחזוריים מוגברים ע"י התנודות האקראיות הודות לתהודה אקראית (Stochastic Resonance). הערך על כך בוויקיפדיה (http://en.wikipedia.org/wiki/Stochastic_Resonance) די ראשוני, אז אפנה אותך לסקירה מוצלחת של רוברטו בנצי בנושא:
http://arxiv.org/abs/nlin/0702008
אני לא יודע אם יש טעם במחקר כלכלי בהינתן שהרעש דומיננטי. אני רק יודע שבשיטות אלקטרופיזיולוגיות לא פולשניות (EEG ו-MEG) הרעש דומיננטי והמחקר נמשך. אלה, אגב, אותן שיטות שאמורות כביכול לייתר את הניסויים הפולשניים בבעלי חיים. התייחסתי לכך בסמינר ביקורתי שהעברתי לאחרונה, אך את הקישור אליו אתה לא חייב לאשר
http://www.weizmann.ac.il/home/liorg/L.ppt
[להגיב לתגובה זו]
29 במרץ, 2008 בשעה 20:05
שחר:
קודם כל לא נפגעתי כלל מהשימוש שעשית בשם המשפחה שלי. זה אפילו היה די מגניב, איכשהו. תודה על הבדיקה.
חוץ מזה, אני חושב דווקא שהכחדה עצמית היא תסריט אפשרי לחלוטין. אבל גם אם נוריד אותה מהשולחן, כפי שאמרת, התמונה עדיין די עגומה. אני מסכים שהאנשים העיקריים המתמודדים עם הבעיות שנגרמו משימוש לא זהיר בתוצרים מדעיים, הם מדענים. כמובן שאלו אינם האנשים שיש לי עליהם ביקורת. הם גם מיעוט. למרות שלאחרונה הם מתרבים בעזרת הטרנד.
לגבי עניין הניילון. אני חושב שאתה מבצע הפרדה שהינה בלתי קבילה בעיני, בין מדענים שעוסקים במחקר תיאורטי "טהור" ובין מפתחי מוצרים וטכנולוגיה. בעיני אלו רמות שונות של אותה העשייה.
לגבי הידע התפעולי, הבנתי אותך לא נכון כנראה.
[להגיב לתגובה זו]
30 במרץ, 2008 בשעה 12:24
קוריוזון ..
קראתי שהמומחה מתעצבן, ואז פעם אחרת פתחתי הרבה טאבים בשועל אש וזה התקצר ל"המומחה מת" -חשבתי בואנה הוא ממש התעצבן.
חשבתי שזה פוסט חדש ואז הבנתי שסביר להניח שFF אחראי לזה ולא העצבנות של המומחה.
[להגיב לתגובה זו]
30 במרץ, 2008 בשעה 12:27
אסא: יש לי הרגשה, ולמעשה כבר ציינתי אותה בשלב מוקדם מאוד של התגובות כאן, שחלק ניכר מהויכוח בינינו נובע מהפרדה שאני עושה בין מדע לבין טכנולוגיה. הפרדה שאתה מוצא אותה בלתי קבילה. אני יכול להבין את השקפת העולם שלך בדבר אי-קבילותה של הפרדה כזו, אבל אני לא יכול להסכים לה.
שוב אחזור לדוגמא מתחום המקר הצר מאוד שלי. תחום המחקר הזה נולד לפני 25 שנים כשמדען ישראלי ערך סדרת ניסויים משעממים להחריד. על מנת לקבל מידע על מבנה פנימי של סגסוגות מתכתיות הוא ערבב מתכות בריכוזים משתנים, קרר את התערובת ואז חקר את המבנה הפנימי בו הסתדרו האטומים. בטווח מסויים של ריכוזים הוא קיבל מבנה שאמור היה להיות בלתי-אפשרי לפי כל התיאוריה שהיתה קיימת עד אז. הסתבר שהתיאוריה הניחה הנחה מתמטית פשטנית ושגויה, ותחום חדש ומסעיר למחקר נולד.
אבל נניח לרגע שהניסוי היה נותן תוצאה אחרת, נניח שהוא היה מוצא איזה יחס ריכוזים בין מתכות שהיה מקנה לסגסוגת תכונה כלשהי עם שימושים הרסניים אפשריים. האם היית מצפה ממנו לגנוז את התוצאות? להשמיד ראיות ולקוות שאף אחד לא יחזור על הניסוי? אני הייתי מצפה ממנו לפרסם את התוצאות במלואן, ולקרוא לקהילה המדעית או לממשלות העולם לאסור בחוק על שימוש כזה.
אני מעריך שזה בעצם (למעט נושא הניסויים בבעלי חיים) מרכז הויכוח בינינו. אני מאמין שניסיון לכפות על המחקר המדעי התיאורטי (למרות שמבחינתי יש הבחנה חשובה אחרת בין תיאורטי לניסיוני שאינה רלוונטית כאן) גם אחריות אידיאולוגית מהסוג שאתה מתאר יש פתח למשטרת מחשבות ולפגיעה אנושה ביכולת ההתקדמות של המין האנושי.
[להגיב לתגובה זו]
14 ביוני, 2010 בשעה 12:02
[...] האמת העירומה. שחר, כדרכו, כתב באופן מעמיק הרבה יותר: המומחה מתעצבן. למעשה, התיאור הקרוב ביותר למחקר נמצא בדגש קל (באופן [...]
20 ביוני, 2011 בשעה 15:49
יתרונו של דיון בנושא מדעי הוא שאפשר להצטרף גם מאוחר. זה לא פוליטיקה.
[להגיב לתגובה זו]
20 ביוני, 2011 בשעה 15:52
וחסרונם של מדעי הרוח הוא בהיעדר הכשרה במחשבים, מה שגורם למגיב פה (עבדכם) לחשוב שהוא הצליח להכניס את הלינק שביקש, בה-בשעה שרק עשה מעצמו תמהוני לא מזיק. מקווה שעכשיו זה יעבוד.
http://cafe.themarker.com/post/1825798/
[להגיב לתגובה זו]