סודו של יוסף זהבי (מחווה ומשל)

לימים תיזכר “סודו של יוסף זהבי” כיצירת המופת העיתונאית הגדולה של צ’יקי בהארץ, וגם ככתבה האחרונה שפרסם אי-פעם.

את יוסף (ג’ו) זהבי פגשתי בפעם הראשונה בשנות התשעים, הייתי בדרך לפוסט קפה אחרי לילה ארוך במיוחד, מול מצודת זאב ראיתי אותו עומד, לבוש בחליפה מרופטת, מנהל שיחה רוגשת עם חבורה קדחתנית ונסערת של ליכודניקים צעירים (אחד מהם עוד יהפוך לאופיר אקוניס יום אחד) שביקשו לברר את עמדתו האמיתית של נתניהו אל מול מורשת שמיר. כיוון ששמיר היה אז הפוליטיקאי החביב עליי בכל הזמנים (תואר שהוא הפסיד רק לאחרונה לאורן חזן) עצרתי לידם וסימנתי לגיאגיא שימשיך לכיוון הפוסט.

כשהליכודניקים הצעירים מיהרו לחזור ולהיבלע במסדרונות המצודה ראיתי את יוסף מתכופף אל המדרכה ומלקט ממנה בשקדנות את בדלי הסיגריות שלהם.

“איכות הסביבה?”, שאלתי אותו בהלצה, והוא נעץ בי את המבט העמוק והחם שאלמד להכיר בשנים הבאות, “מה הקשר? הפוליטיקאים הצעירים האלה כל כך לחוצים תמיד שהם משאירים לפחות שליש סיגריה כשהם רצים חזרה פנימה”, הוא השיב ושלף קופסת גפרורים מכיס החליפה שלו.

הרחתי סיפור, אז הזמנתי אותו להצטרף אליי לקפה.

gould

כך נפתחה הכתבה שגוללה על פני עשרה עמודים (מקוטעי פרסומות) את סיפורו של זהבי ושל שיטוטיו האינסופיים לאורך רחוב קינג ג’ורג’. במשך שנים, סיפר צ’יקי בכתבה ההיא משך אותו זהבי בהבטחות לחשוף בפניו אמת גדולה. יש לו, כך הוא טען, דירת חדר מוזנחת ביפו ובה ארגזים על גבי ארגזים של רשימות שצבר לאורך שנים, רשימות שמצליחות לתעד את החיים התל אביביים כפי שלמד להכיר אותם, רשימות שדרכן תתפענח ההוויה התל אביבית, הישראלית, האנושית. זהבי ידע לספר על בדלי הסיגריות שהיו משאירים המערכניקים בירקון 110 (יותר איכותיים משל הליכודניקים, אבל גם יותר קצרים), על החיים של כל אחד שישב לרגע על ספסל בגן מאיר, על ההיסטוריה של כל שומר בכל שער של הסנטר. ואת כל אלה הוא שמח לספר לצ’יקי בעודו שופך עוד ועוד שקיקי סוכר לכוס הקפה שלו.

“אתה מבין?”, הוא חייך אליי במשובה, חושף את שיניו החסרות, “הם לא קולטים שאת הסוכר הם מחלקים בחינם, אז אני לוקח כמה שרק אפשר”.

אבל בקיץ 2015 קרה משהו שערער את מערכת היחסים ביניהם.

“איזו דירה?” הוא שאל אותי במבוכה כשהגענו אגב שיטוט לילי ליפו.

“נו, הדירה עם ארגזני הניירות שלך”, אמרתי לו בהיסוס.

לרגע ראיתי אותו מחוויר, משהו ערער אותו בשאלה הזו, הרגשתי איך עשרות שנים של שיחות וידידות יורדות לטמיון באחת.

“אה… הדירה הזו, חשבתי שסיפרתי לך, זרקו אותי ממנה, הארגזים נמצאים עכשיו באיזה מושב בשרון”.

את שני העמודים האחרונים בכתבה (עם פרסום ממוקד לפרוייקט ג’נטריפיקציה נוסף ביפו) הקדיש צ’יקי לתחקיר האכזרי והמיותר למדי בשלב הזה שהוכיח, מעל כל צל של ספק, שארגזי הרשימות של זהבי לא היו ולא נבראו.

“סודו של יוסף זהבי” זכתה להפניה מעמוד הפייסבוק של העיתון, ליותר מחמשת אלפים לייקים ואלפיים אזכורים בטוויטר. כולם הסכימו שצ’יקי, גם אם אני לא סובל אותו בדרך כלל, הביא אותה הכתבה מצויינת. בעיקר בזכות תקציר האמ;לק שלה “צ’יקי פוגש את עצמו מהעתיד ומגלה שהכל היה שקר!!!!!”.

מייד אחרי שהגיש את הכתבה ביקש צ’יקי לצאת לחופשה של שבוע. בתום החופשה הזו הוא חזר לעבודה, התייצב במערכת ברחוב שוקן והבטיח שהוא עובד על משהו גדול לא פחות. מספרים שאכן שמעו אותו מקליד משהו במרץ, אבל יש מי שטוען שהוא ככל הנראה רק ענה למגיבים בפייסבוק. במשך שבועיים שלמים המשיך צ’יקי להגיע למערכת ולהסתגר בחדרו, אבל לא סיפק אפילו טור קצרצר של חמש מאות מילה.

בתום השבועיים האלה הוא קיבל בווטסאפ הודעה על סיום ההתקשרות שלו עם העיתון. את תפקידו מילא בשלוש השנים שאחר כך אלון עוזיאל.

דממה דקה ל“סודו של יוסף זהבי (מחווה ומשל)”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting