This is Hardcore*
13 באפר', 2008
עדכון מחדר המערכת: לאורך כתיבת הפוסט הזה תהיתי לא מעט מדוע אני בוחר לכתוב אתו בגוף שני, מחשבות שהובילו אותי להתעורר באמצע הלילה ולשנות את משפט הסיום שלו (זה שלפני הכוכבית).
אחרי שתיים עשרה שעות של טיסה, עשר דקת לפני טיסת ההמשך היעודה אתה מוצא את עצמך עובר סוף סוף את המסכת האינסופית של בדיקות וביקורות. הצהרת במכס על כל הציוד שהבאת, התחייבת להחזיר אותו, חייכת אל האנטיפת המאיים בביקורת הדרכונים, נשבעת שאין נוזלים בתיק היד שלך, חלצת נעליים והעברת אותן שיקוף. אתה מחליט לא לנעול את הנעליים עכשיו, מנסה לרוץ כשהלפטופ מיטלטל וחובט בך, ידית האחיזה של המזוודה מתגלה כקצרה בכמה סנטימטרים מן הראוי, ובכל פעם שאתה מאיץ מעט היא מתנתקת מהקרקע לשנייה, היד השנייה אוחזת את הנעליים, כרטיס העלייה למטוס תחוב מתחת לבית השחי. רגע לפני שהשערים נסגרים אתה עולה לטיסה מתנשף. מתיישב במקום שיועד לך, מקים ממנו מישהו. איש עסקים,ככל הנראה, כזה שעושה את המסלול הזה על בסיס קבוע, אולי אפילו יומי. יש לכם לפטופ מאותו דגם, אבל הוא מצליח באורח פלא להתחבר בטיסה לאיזו רשת אלחוטית בעוד אתה עובר על טבלאות אקסל חשובות אך משמימות. השותף שלך לטיסה נעדר, והדלת כבר סגורה. מאוחר יותר תגלה שהוא יעלה על טיסה חלופית, שעה בדיוק אחר כך.
בנמל התעופה של בוסטון אתה מגלה שבניגוד להבטחות מפורשות של סוכני הנסיעות המכונית המושכרת מחכה לך במרחק של נסיעה לא קצרה באוטובוס. אתה מתמודד עם ערימת התיקים וארגזי הציוד בכבוד. במגרש החנייה של חברת ההשכרה אתם מתאחדים אחרי שעה. מכשיר ה-GPS מספר לכם בקול נשי וסמכותי איך להגיע אל המלון.
הציוד ששלחתם מראש מתגלה במחסן בסופו של דבר אחרי כמה דקות של חרדה. מסתבר שיש עוד שעה שלמה שבה ארוחת הבוקר עדין מוגשת. רצוצים מהדרך אתם מתיישבים לאכול. לרגע שוטפת אותך אופטימיות לא מוסברת, אתה נוהה להאמין שתוכל להתרגל לחיים כאלה, לארוחות בוקר שופעות של מלונות משתנים, עם חביתות בהרכבה אישית, עם נקניקיות ועם בייקון, עם מבחר של גבינות ונקניקים, עם כוסות של מיץ תפוזים טבעי שמתמלאות מעצמן ועם קפה אמריקאי דלוח.
כמה שעות אחר כך אתם שוב במלון, המערכת עומדת במקום, מוכנה לניסוי ש
יתחיל אחרי סוף השבוע, כל הציוד עבר את הדרך בשלום. אתה נפרד מהשותף, ממשיך ארבע דלתות ונכנס לחדר. אתה משיל מעליך את כל התיקים, סוקר את החדר במבט מהיר, מתיישב על המיטה כדי לבדוק את המזרון, הוא מצויין, והמצעים נקיים, בוהקים כמעט, הסדין מתוח היטב, השמיכה רכה, היום העמוס הזה, הג'ט לג הארור הזה, הם משיגים אותך, משתלטים עליך, בקושי אתה מצליח להוריד את הבגדים לפני שאתה נרדם. בין לבין אתה משהה מבט על המראה ועל הטלוויזיה, מציץ החוצה לנוף הזר. לרגע אתה שוב אופטימי, חושב שתוכל להתרגל לחיים שכאלה, עם חדרי מלון מרווחים, פונקציונליים ונעימים. מאוחר יותר, בשעה שהיא בוקר בארץ אתה מתעורר, ומתקשה לחזור לישון, ואחרי השיחה הביתה, כשדמעות של געגוע עולות בך אתה מחליט לצאת לסיבוב רגלי קטן. רק שבחוץ אין מדרכות בכלל, שלא לדבר על תאורת רחוב, ואתה ממהר לחזור. המעלית פולטת אותך החוצה ואתה פונה ימינה, פעם ועוד פעם, ומולך נמתח המסדרון הזה, הארוך, עם כל שיבוטי החדרים שנפתחים ממנו, אחד מהם, לשבוע הקרוב, הוא הבית שלך. ואתה יודע שאולי תוכל להתרגל לחיים האלה, אבל אני ממש לא רוצה.
*ג'רוויס קוקר סיפר פעם ש-This is Hardcore נוצר בהשפעת הימים שבהם הוא עבר התמוטטות עצבים, אחרי ההצלחה המפתיעה של Different Class, ימים שהיו מלאים בבתי מלון זרים. התמונות בחוברת המלים של This is Hardcore מצליחות להעביר בחדות מפתיעה את הניכור והאכזריות של מלונות הפאר האלה. אצלי, כמובן, הכל מתרחש בסדרי גודל אחרים.
Related posts:
13 באפריל, 2008 בשעה 16:53
יש סיכוי שאתה עוצר בניו-יורק?
[להגיב לתגובה זו]
13 באפריל, 2008 בשעה 17:14
ויש לך אח בניו יורק שחשבת שתצליח לקפוץ ולבקר בסוף השבוע, שלא לדבר על העובדה שיש שם מה לעשות, בניגוד לפרבר של בוסטון שנראה כמו דגם מוגדל של רמת החי"ל, אבל בסופו של דבר גם זה לא מסתייע בידך.
[להגיב לתגובה זו]