החוק הראשון

פתאום, מכל מיני סיבות שאין טעם לפרטן, עולה בי הצורך לשמוע שיר מסויים. אני נכנס ליוטיוב ומחפש אותו. הוא שם, כמובן, אני הרי לא היחיד שממש צריך לשמוע אותו מעת לעת.

יש הרבה אנשים שממש צריכים לשמוע אותו מעת לעת. מספיק אנשים כדי שכדאי יהיה לזרוק לי פרסומת בדרך.

אז אני צופה בו, בנעבעך שמשוטט במעלה שרשרת פקידים ביורוקרטית ומנסה לברר למה לעזאזל מה שמגיע לו הוא חצי אחוז לשנה. אני צופה בו עד שאלוהי היוטיוב מאשרים לי לדלג הלאה ולקבל את זה:

החוק הראשון של Fight the Law Club הוא שצריך לדלג על פרסומות בדרך.

תגובה אחת ל“החוק הראשון”

  1. בדיוק אתמול הגוגל פליי מיוזיק השמיע לי ביצוע של השיר הזה. הביצוע לא היה רע. כלומר נשמע די דומה לקלאש. רק שהם שרו I fought the law and I won.
    חשבתי על הפנקיסטים דמיקולו, בטח להקה צעירה ו"בועטת", שבכלל לא הבינו את הקטע של השיר. ואז חקרתי והתברר שאלו הדד קנדיז (Kennedies) – ושהם לא צעירים בכלל. ושהשיר הוא על הזיכוי* מרצח כפול של ראש העיר של סן פרנסיסקו ושל הארווי מילק.
    מה שלומדים כשמקשיבים למוזיקה רנדומלית (אך מותאמת אישית) תוך דיחיון עבודה.

    *ומכאן כנראה קמט תודעתי ונבצרות זמנית כי ההגנה הייתה שהרוצח סבל מדיכאון וההוכחה לכך היא שאכל רק ממתקים (?!). טווינקי'ז.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting