גברים לבנים, ארוכים

לא לקרוא גברים לבנים סטרייטים במשך שנה? זה אתגר זה? גם ככה כבר התחלתי לעבוד על עצמי בכיוון הזה. אז הנה, שלושה דולר קנו לי את כל כתבי אדית’ וורטון, זה יכול להספיק לשנה בשקט, ויש גם בונוס, וורטון היא הסופרת שפראנזן טרח להסביר לעולם שהיתה כל כך טובה רק כי היתה מכוערת.

לא לקרוא גברים לבנים סטרייטים במשך שנה? מה הבעיה בכלל? יש כל כך הרבה ספרות אפריקאית והודית וערבית שהתעלמתי ממנה עד היום, לגמרי הגיע הזמן לעשות משהו בעניין.

אבל מה לגבי טקסטים מקצועיים? טוב, נו, כאן זה לא נחשב, אף אחד לא מצפה שאחפש דווקא פרופסור הודי שהוציא textbook על machine learning נניח, נכון? זה בסדר לחרוג קצת מהקו, זו לא בדיוק  הפרה של החוקים, זה בסדר, אפשר לקבל אישור. זה לא שהעולם האקדמי על שלל ההטיות והאפליות המגדריות והאתניות שלו זכאי להנחה, אבל בכל זאת, לפעמים אין ברירה.

אוקיי אז לא לקרוא גברים לבנים סטרייטים למעט ספרות מקצועית במשך שנה! זה כבר באמת שטויות, אני יכול לעמוד בזה בקלות.

זאת אומרת, רגע, גם בקומיקס? אני אוהב קומיקס, אני אוהב לקרוא קומיקס, אני רוצה להאמין שעצם העובדה שאני קורא קומיקס היא סוג של התרסה כנגד הממסד הספרותי הזה של גברים לבנים סטרייטים וכנגד הטיות אחרות, פחות גלויות, שהוא סובל מהן. נכון, קומיקס הוא טריטוריה גברית-לבנה-סטרייטית מאוד, ככה זה עם חנונים, זה לא מאוד שונה מהאקדמיה. אז אני צריך עוד אישור בשביל לעקוב אחרי הסדרות של קירון גילן וג’יימי מקלבי ובשביל לגמור סוף סוף את Sandman: Overture של גיימן, אולי עוד חוברת חדשה פה ושם, זה הכל. אה, ויש גם את Fight Club 2 שכבר הזכרתי! נכון ש-Fight Club הוא פחות או יותר מניפסט הגבר הלבן סטרייט וסבלותיו, אבל באיזה תעלול מחשבתי של הפוך על הפוך אני חושב שגם זה ראוי לפטור.

טוב, הלאה, לא לקרוא גברים לבנים סטרייטים למעט ספרות מקצועית וקומיקס במשך שנה? יש לכם את זה ביותר טריוויאלי?

רק העניין הזה של מערכות יחסים קורא-כותב ארוכות טווח עוד מצריך חריגה קטנה. זאת אומרת, יש פתאום ניק הורנבי חדש! אני מת על הורנבי מאז High Fidelity, אני מקפיד לקנות כל דבר חדש שלו כבר שני עשורים, אתם לא מצפים ממני לוותר עליו רק בשביל האג’נדה. יש עוד כמה כאלה, אבל באמת שלא הרבה, קופלנד נניח, אולי גם דלילו ופינצ’ון, זה הכל, זה עדיין ישאיר לי זמן לקרוא את עידן התמימות השנה, וגם את ג’יין אייר (רק בגלל שצ’יינה מיוויל הסביר פעם שזה אחד ממקורות ההשראה הכי גדולים שלו).

זהו זה, סיכמנו את הכל פחות או יותר, לא לקרוא גברים לבנים סטרייטים למעט ספרות מקצועית, קומיקס וכאלה שאתה כבר מחוייב למערכת יחסים יציבה איתם. זה קל ומגוחך עד כאב.

ובכל זאת, החדש של תום מקארתי (Satin Island) מקבל ביקורות מצויינות ומשהו בתיאור שלו מזכיר לך את יש לך את זה? במידה שקשה להתעלם ממנה. אתה חייב לקרוא אותו, רק כדי לוודא, יש איזו פינה שאתה חייב לסגור שם. בעצם גם זו ספרות מקצועית, או לפחות סוג-של. מי אמר שמקצועי זה רק על מה שאתה מועסק בו ומקבל עליו משכורת, גם נוכחות רשת היא מעין מקצוע היום.

נכון, זה ממשיך להתכרסם בקצב מדאיג, אבל זה בסדר, זה כבר באמת הסוף.

מה זאת אומרת פראנזן חדש? מאיפה הבאתם את זה עכשיו?! אני לא יכול להתעלם מאירוע ספרותי מרכזי כל כך. בשביל זה אני כאן.

אז Purity של פראנזן, על חמש מאות ומשהו עמודיו, פשוט כי אין ברירה.

פראנזן הוא לא סתם גבר לבן סטרייט. הוא הגברלבןסטרייט של הספרות היום, והוא נמצא במגננה, כי הפמיניסטיות שונאות אותו, והוא פשוט חייב להתגונן. אז הוא שוזר אזכורים חוזרים ל-Augie March והוא כותב דמויות נשיות שטוחות ומאכזבות שלא ממש מצליחות להגדיר את עצמן שלא דרך גברים, והוא  ממלא את הספר באמהות מניפולטיביות ומרושעות (וגם אבות בעייתיים אבל איכשהו יותר אנושיים), וכל אלה מתגמדים אל מול מאה ומשהו עמודים של טקסט אוטוביוגרפי של אחת הדמויות, טקסט שמוקדש ברובו המוחלט למערכת היחסים שלו עם פמיניסטית קש רדיקלית ומטורפת שצילקה אותו לנצח. מה שמצליח לעבור בשקט יחסי לאורך מרבית הספר הופך לסבל פיזי של ממש במאה ומשהו העמודים האלה שרק חיכיתי שייגמרו כבר.

פראנזן

כי האתגר הזה, עם כל הרצון לחמוק ממנו בכל מיני תואנות, הוא אמיתי וחשוב, כי כל עוד רק ספר חדש של פראנזן, שהוא סופר מאוד מוגבל בסופו של דבר, או של בני מינו יכול להיות האירוע הספרותי הגדול של השנה אז יש חשיבות לאתגר הזה ולהכרח לקרוא את מי שאינם גברים לבנים סטרייטים במקום.

דיסקליימר 1: ועוד לא ציינתי את הדימויים המיזוגיניים המרתיחים ב-The Mersault Investigation שהזכירו לי שגבר מוסלמי אלג’יראי יכול להיות מרתיח גם כשהוא נוגע במדוייק במתחים אתניים, דתיים ותרבותיים.

דיסקליימר 2: על זה אתה מדבר עכשיו, כשהכל מסביב דוהר לאבדון? כן, לגמרי! אם כבר הרסה את חיי אז לפחות אפשר להתנחם בזה.

ובחזרה לאתגר: איזה מזל שבדיוק יצא היום החדש של רוברט גלבריית’ שהוא אמנם גבר לבן סטרייט ואפילו חייל מעוטר של צבא הוד מלכותה מהמלחמה באפגניסטן אבל הוא לפחות רק שם עט של ג’יי קיי רולינג!

2 תגובות ל“גברים לבנים, ארוכים”

  1. הולי פאק, עכשיו זה נהיה נאור להחרים אומנות על בסיס גזע.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני מניח שאתה מתקשה פה מכיוון שהנך גל״ס. אישית אני משתדל לקרוא מעט סופרים חיים – הזמן הוא מסננת. כמה הצעות : ג׳ורג׳ אליוט, מרגריט דיראס, ג׳נט וינטרסון.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting