צביעות ממאדים, אותנטיות מנגה

פוסט קצת מוזר ב-538 משך את תשומת לבי לנושא שלא ממש שמתי לב אליו. יש הרבה מאוד רעש תקשורתי סביב העימותים, מפעם לפעם אני מציץ, אבל האמת היא שהבחירות לנשיאות ב-2016 לא מצליחות לעניין אותי, בטח שלא הפריימריז, למרות ברני סאנדרס, למרות דונלד טראמפ. אני כבר לא שם. אפילו את הבחירות האחרונות בארץ עברתי במידה לא מבוטלת של אדישות. החיים עצמם.

ובכל זאת, כאמור, מצאתי את עצמי פתאום קורא על סוגיית האותנטיות של הילרי קלינטון ועל השאלה עד כמה המושג החמקמק הזה והבעיה שיש לקלינטון איתו אמורים לפגוע בסיכוייה בבחירות. דרך לא מעט דוגמאות ממערכות הבחירות האחרונות מנסה מארק אמבינדר לעשות שני דברים – להבהיר שאותנטיות היא מושג שכל אחד יגדיר אותו אחרת ושלאף אחד לא ברור מה הוא אומר, אבל גם שבעיות של אותנטיות לא פגעו בהישגים של מועמדים מובילים לאורך העשורים האחרונים.

לכל אורך הקריאה בפוסט הזה הדהד בי משהו אחר שקראתי לא מזמן, רשימה של ג’סיקה הופר מתוך The First Collection of Criticism by a Living Female Rock Critic, אסופה מוצלחת מאוד של ביקורות, ראיונות ומאמרים.

אמבינדר, אתם מבינים, בחר להתעלם מההבדל המשמעותי ביותר בין הילרי קלינטון לבין כל המועמדים האחרים שבעיות האותנטיות שלהם לא פגעו בהצלחה האלקטורלית שלהם.

שלא כמו בעלה, הלוביסט של נובל אנרג’י שעדיין גורף תשואות מקהל דורשי הצדק החברתי בזכות השלום, חבר מלפני עשרים שנים, בניגוד לג’ורג’ בוש הבן שיכול היה להצטייר כעממי ונגיש למרות היותו צאצא למשפחת אצולה וואספית, הילרי קלינטון, למרבה הצער, היא אישה.

אותנטיות היא בונוס נחמד לפוליטיקאי, אבל גם היעדרה יכול להפוך בקלות ליתרון, זהות נזילה היא חלק מחבילת השיווק של “פוליטיקאי מבריק” מהסוג שנתניהו היה פעם, אף אחד לא חושב שהוא אותנטי, אף אחד לא קונה את השקרים הקטנים שלו ואת הנסיון להעמיד פנים שהוא משהו אחר, הרבה אנשים עדיין קונים את הטיעון כאילו כולם קונים את זה. אבל נתניהו הוא גבר. כמו ביל קלינטון. כמו כל הבושים. כמו דונלד טראמפ. כמו אל גור.

הרשימה של הופר הצליחה באופן מרשים לפרק לגורמים את האובססיה הבלתי-נתפשת של כל עולם האינדי האמריקאי לחטט בסיפור ההצלחה של לנה דל ריי, להוכיח לכולם שהיא מוצר סינטתי שנועד לפרוט על כל המיתרים הנכונים של כל האנשים הנכונים באופן ציני ומחושב. אבל דל ריי, כמו שמזכירה לנו הופר, היא לא באמת חריגה בתחום הזה, היא לא פחות אותנטית מלא מעט גיבורי אינדי שאף אחד לא נחרד מהם. רק שלנה דל ריי, כמו הילרי קלינטון, היא אישה.

ולנשים, גם בפוליטיקה וגם במוזיקה, אותנטיות פגומה היא פשע שאין עליו מחילה.

5 תגובות ל“צביעות ממאדים, אותנטיות מנגה”

  1. היי, אני גם בדיוק קורא את הספר הזה. הרשומה על דל ריי היא מצוינת, כמו גם זו הראשונה, שפותחת את הספר, שהכתה בי בדיוק ב-blind spot שלי, בנקודה שבה אותה חוויה בדיוק יכולה להקלט אצלי באופן שונה מהותית מאשר לה, פשוט בגלל שהיא אישה. בדיוק כמו הכתבה שקראתי לפני כמה שנים, The Only Black Guy At An Indie Rock Show.

    מצד שני, לא כל הרשומות שם מעניינות באותה מידה, וחבל.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. וגם בעולם הגיימינג, בל נשכח.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אין קישור לכתבה ב – 538

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה. יתוקן כשאהיה מול מחשב. בינתיים הנה זה fivethirtyeight.com/features/no-one-knows-whether-hillary-clinton-is-authentic

    [להגיב לתגובה זו]

  4. לא קשור לנושא הפוסט אבל הוספת פרסומות לבלוג בכוונה? כי בעקרון אין לי בעיה עם זה אבל מוצגת לי פרסומת שנראה לי שאם היית רואה אותה לא נראה לי שהיית שלם עם זה כל כך. אם יש הגדרות על סוגי הפרסומות שאפשר להציג הייתי מציעה להשתמש בהן :/

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting