יש לו את זה!

לפני שש שנים פחות או יותר, בסוף ארוחת ערב משפחתית, ההורים שלו היו מודאגים, “הילד רוצה לפתוח טוויטר” הם הסבירו לי בחשש. ביקשו שאסביר להם קצת מה זה אומר. הייתי אז חלק מקבוצה שעוד היתה מספיק קטנה ומובחנת כדי שתוכל לקרוא לעצמה קהילת טוויטר הישראלית. אני לא חושב שהם ידעו מזה, אני פשוט הייתי זה שמבין משהו באינטרנט.

וכך, בשעה שחלקים נרחבים מקהילת טוויטר הישראלית היו עסוקים בחרדה קיומית מפני הפלישה ההמונית של צעירים נבערים שיהרסו את הבועה שבנו לעצמם, מצאתי את עצמי מנסה להרגיע את ההורים, מתאר להם את טוויטר כפי שאני מכיר אותו, מתקשה להבין ממה בדיוק הם צריכים לחשוש.

“אתה מבין”, הם שאלו בדאגה, “הילדים מתשמשים בטוויטר כדי לתאם פגישות, כל אחד יכול לראות מה בדיוק הם מתכננים”. עצרתי לרגע, התמהמהתי עם התשובה ואז אמרתי משהו על היכולת להגדיר חשבון חסום, לאשר את העוקבים בקפידה.

הייתי אמור לשים לב אז, אבל הייתי שבוי בדימוי העצמי של הקהילה. בשביל הילדים האלה טוויטר היה כלי עזר לקיומם של חיים חברתיים, לא תחליף ולא החיים החברתיים עצמם.

לפני ארבע שנים, שוב ארוחת ערב משפחתית. לילד כבר יש פייסבוק, אף אחד לא חושב שאפשר לעצור את זה. הוא לא חבר שלי בפייסבוק, הוא גם לא עוקב אחריי, אבל שוב אני חלק מאיזו קבוצה מספיק קטנה ומובחנת כדי שיהיה מי שיגדיר אותה כקהילת הממיסטים הישראלית, ודברים שאני מפרסם נישאים אליו על גלי האלגוריתם של פייסבוק. על התקן הזה של ממיסט מזמינים אותי להרצות באיזה פאנל, להתראיין בתכנית רדיו, רוצים לעשות עלינו כתבה לאולפן שישי, יש אפילו דיבור על פינה שבועית בערוץ הכנסת. יש לי את זה!

הוא זורק איזו הערה לגבי דברים שעשיתי בפייסבוק, ואני, כחלק מחשבון נפש מקושקש שאני עורך באותה עת ממש עם תעשיית הממים הישראלית והעולמית מגייס אותו לפתיחה דמגוגית של פוסט (שמרובו אני דווקא מרוצה גם היום)

“ראינו שאתה עושה מֶמֶס” אמר לי קרוב משפחה צעיר בארוחת ערב לפני כמה שבועות. לא ממש הבנתי אותו. “מֶמֶס” הוא אמר שוב, מדגיש את התנועות, “כמו ב-9GAG”.

אני מסביר בפוסט ההוא למה קשה לי עם “כל הערסים” או עם ה”כלבתות” וחותם אותו בסיום דמגוגי לא פחות ששוב מגייס את הילד הצעיר.

הילדים האלה (כן, אני יודע, זו דמגוגיה שדי הבטחתי להימנע ממנה) שראו שאני עושה מֶמֶס, יגדלו לתוך מציאות אינטרנטית שבה זה לגיטימי ומגניב לאנשים נאורים בעיני עצמם לדבר על ערסים ועל כלבתות.

לא קל לי עם זה.

מעבר לדמגוגיה ולדאגה המפופקת לעתיד הנוער אפשר, אני די בטוח, לקרוא בפסקאות האלה גם התנשאות מגוחכת של מי שחושב שהוא חלק מ”קהילת הממיסטים”, מי שהיה בטוח שהוא מאלה שמבינים באינטרנט, מי שחושב שבשל כך מוטלת עליו אחריות כבדה לחינוך הדורות הבאים, אלה שאפילו לא יודעים לבטא meme בעברית, אלה שלא מבינים באינטרנט.

לפני שלושה שבועות, ושוב ארוחת ערב משפחתית ביום שישי. הוא כבר לא לגמרי ילד, עוד רגע הוא מתגייס. אין לו טוויטר, הפייסבוק שלו די רדום, יש לו אינסטגרם וסנפצ’ט, יש לו אפילו, אני מגלה פתאום, בלוג!

גם הפעם אני חלק מקבוצה שמתיימרת להבין באינטרנט, אבל הפעם, אם להודות על האמת, זה אחרת לגמרי. נוכחות הרשת שלי התאיידה מזמן, אין לי חשבון בטוויטר, אין לי חשבון פעיל בפייסבוק, יש לי חשבון אינסטגרם שכולל בעיקר תמונות של הילדות, יש לי בלוג שקשה לטעון שהוא עדיין פעיל, אבל עכשיו להבין את האינטרנט זה פחות או יותר תיאור המשרה שלי.

הבלוג שלו, אני מגלה, הוא סוג של בלוג lifestyle עם קצת אופנה וקצת אוכל וקצת טיולים. אני חושד שאלה תחומים האחרונים שבהם עוד יש משמעות למושג בלוגר.

השיחה מתגלגלת, אני מקשיב בשקט מהצד.

יש לו 11 אלף עוקבים באינסטגרם. ל-8,000 הראשונים הוא הגיע לבד, “אורגנית” אומרים, מאז הוא כבר עושה גם שיתופי פעולה עם כל מיני גופים. התעריף, נכון לעכשיו, הוא כמה מאות שקלים לתמונה באינסטגרם כמישהו שולח לו מוצר להצטלם איתו.

http://45.media.tumblr.com/3f23db07bea14739a3993799b178b7b2/tumblr_nxo9jkpRcD1ujsjcio1_500.gif

דממה דקה ל“יש לו את זה!”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting